פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        "רק בכדורסל יהודים מקבלים יחס שפוי בטורקיה"

        דייויד בלאט גילה אותו במקרה, סיפור העלייה שלו מזכיר מאוד את הסרט מאניבול. הבלוג של יהונתן אליהו מביא את סיפורו המדהים של מאמן הכדורסל היהודי, אמיר אלקש, שמשקף גן עדן לא שגרתי במדינה ששונאת את ישראל. וגם: למה ירושלים תניף גביע

        "רק בכדורסל יהודים מקבלים יחס שפוי בטורקיה"

        בווידאו: המפגש האחרון של ירושלים ומכבי תל אביב בארנה

        שעת סיפור: ילד אסור, ילד מותר

        ה-14 ביוני 2007 היה יום מכונן בחייו הקצרים של אמיר אלקש. הוא הדליק את המחשב וגילה לתדהמתו כי אנשי אפס פילזן, הקבוצה בה שימש כעוזר מאמן, החליטו להפתיע אותו בגדול. "פתאום ראיתי את הידיעות הראשיות בכל האתרים – דיוויד בלאט מונה למאמן אפס פילזן. נדרשו לי כמה רגעים כדי לעכל את זה. התרגשתי כמו ילד קטן", הוא נזכר.

        עבור אלקש זו הייתה סגירת מעגל סנטימנטלית. חמש שנים לפני כן, בחדר ההלבשה של מכבי תל אביב בהיכל, הוא פגש את בלאט לראשונה. הוא היה אז עיתונאי שבא לתל אביב על מנת לסקר את המשחק של פילזן בישראל. הטורקים הנחילו בזה הרגע הפסד צורב למכבי תל אביב, המאמן היה קפוץ ומתוח, אבל אלקש החליט בכל זאת לגשת בזהירות ולהציג את עצמו לאחר מסיבת העיתונאים.

        "שמי אמיר אלקש, עיתונאי טורקי בן 21, ואני יהודי", אמר לו בביישנות. זו הייתה תחילתה של ידידות עמוקה. עוד באותו ערב התפתחה שיחה ארוכה בין השניים על כדורסל, יהדות ומה שביניהם. משם, הקשר כבר הפך הדוק. בלאט ואלקש דיברו או התכתבו במיילים לעתים תכופות. גם על כדורסל, אבל לא רק.

        מפה לשם, ב-2007 ניתנה לשניים ההזדמנות לעבוד יחדיו. בלאט פרש עליו את חסותו וחרף גילו הצעיר, העניק לו סמכויות נרחבות לצד עוזרו הנוסף דאז, דני גוט. אז אולי הקדנציה ההיא נקטעה מוקדם מהצפוי, אולי היא לא הייתה הצלחה מסחררת, אבל באלקש, בכל אופן, היא הטביעה חותם עמוק. "מאז שעבדתי תחת דיוויד, הוא הפך למנטור שלי. מבחינתי הוא מודל לחיקוי", הוא אומר בהערצה.

        אבל זה אפילו לא החלק הכי מעניין בסיפור.

        מאמן הכדורסל הטורקי אמיר אלקש (יח"צ , btyasam.com)
        סיפור ייחודי. אלקש (צילום: אתר רשמי)

        אלקש כלל לא תכנן להפוך את הכדורסל למקצוע. הוא בן למשפחה יהודית אמידה מאיזמיר, שמגיל צעיר סומן כעילוי. הוא כבר כמעט סיים בהצטיינות תואר ראשון בהנדסת מחשבים במוסד הלימודים היוקרתי בטורקיה, אבל התשוקה הבלתי מוסברת לכדורסל קיננה בו. אז הוא התחיל לכתוב מאמרים, לשם התחביב, לאתרי ספורט בטורקיה. הניתוחים של אלקש,שהתבססו על שלל סטטיסטיקות מתקדמות, הפכו עד מהרה לפופולארים במיוחד בטורקיה, גם בקרב אנשי מקצוע. "אלה היו מאמרי הכדורסל הכי טובים שקראתי בחיי. "היה נראה שמאמן עם ותק של 30 שנה כותב אותם. אני חושב שלא אפריז אם אומר שהוא הפיץ את בשורת הסטטיסטיקות המתדמות לכדורסל הטורקי", מעיד העיתונאי הטורקי קאן קוראל.

        ואז, קצת כמו דמותו של החנון המוטרף פיטר ברנד ב'מאניבול', גם אלקש קיבל את הזדמנות חייו. אפס פילזן התרשמה כה עמוקות מעבודתו, עד שהציעה לו ב-2002 את משרת הסקאוט של הקבוצה. אלקש התברר כגאון, גם בכדורסל. במקום להתחיל בקריירה הנוצצת שיועדה לו כעילוי בתחום המחשבים, הוא החל לעבוד תמורת פרוטות באפס פילזן. למרות זאת, הוא שמח בחלקו. כשהיה בן 26, קיבל לראשונה משרה של עוזר מאמן בקבוצה הבוגרת של אפס פילזן. זה, כנראה, הופך אותו לעוזר המאמן הצעיר בהיסטוריה של המפעיל הבכיר ביבשת.

        אבל אלקש לא נרתע. למרות גילו, הוא שיפר את מעמדו עם כל יום שעבר. התקופה בה עבד לצד דיוויד בלאט רק הגבירה את ההערכה כלפיו. בלאט עצמו העיד בטורקיה כי "לא רחוק היום בו אלקש יהיה מאמן ראשי, והוא הולך להצטיין גם בתור שכזה".

        אלקש מספר כי "לעבוד עם דיוויד הייתה חוויה אדירה עבורי. למדתי המון ממנו על אהבה למשחק, איך גם מאמן בכיר יכול ללמוד כל יום משהו חדש, אבל בעיקר ספגתי ממנו את העבודה הקשה והבלתי נגמרת, גם ברגעים קשים. גם מבחינה מקצועית נטו הוא חידש הרבה מאוד. נראה לי שהוא אחד המאמנים הכי טובים שיש בלשרטט מהלכים מוצלחים בפסקי זמן. בכלל, כושר האלתור שלו מדהים".

        דיוויד בלאט עם עוזרו בקבוצה הטורקית אנדולו אפס, אמיר אלקש (GettyImages)
        גם בלאט הצהיר שהוא יהיה מאמן גדול. אלקש לימינו של בלאט (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        מאז הפרידה מבלאט, אלקש הספיק לעבוד במשך שתי עונות נוספות תחת ארגין עתמאן באפס, משם עבר לשתי עונות נוספות כעוזר מאמן בגלאטסראיי, והמשיך לעונה נוספת בתפקיד זהה בפנרבחצ'ה אולקר. כולם העידו על איש מקצוע מבריק, אבל ההזדמנות האמיתית לה חיכה – הפעם בפרונט כמאמן ראשי – בוששה לבוא.

        "בעלי הקבוצות בטורקיה סופר-שמרנים. יש בהם פחד מובנה להחתים כמאמן מישהו שאין לו רקע 'אמיתי' בכדורסל, כלומר אחד שלא היה שחקן או מאמן ראשי עם ותק", מסביר העיתונאי קאן קוראל. "אמיר אלקש יכול בקלות להיות מאמן ראשי. הוא צבר ניסיון בשלושת הקבוצות הכי גדולות בטורקיה, הוא ראה דברים בקריירה. מה שמונע ממנו לפרוץ זה אך ורק הרקע ממנו הוא בא. בכדורסל הטורקי יכולים להעריך אנשי מקצוע כמוהו, אבל בסופו של דבר הוא ייתפס כפיקציה. הם רואים בו טכנוקרט שמנסה להפוך את הכדורסל למדע מדויק".

        אלקש אמנם רק בן 34, אבל ההמתנה נמאסה עליו. אחרי שגם בקיץ האחרון לא קיבל את ההצעה לה חיכה, החליט לצאת ל"הפסקה בלתי מוגבלת בזמן" מהכדורסל. בינתיים הוא חזר לעיסוקו המקורי כמהנדס מחשבים ופתח חברה משל עצמו, ובטורקיה מקווים כי לא מוח הכדורסל המבריק שלו לא יירד לטמיון. בינתיים, הוא ממשיך לפזול לעבר התשוקה האמיתית שלו לכדור הכתום. אולי, מי יודע,בקרוב נראה אותו בישראל.

        "יש לי משפחה בישראל ואני מאוד אוהב את המדינה שלכם, כך שאם תגיע הצעה כלשהי בהחלט אקדיש לה מחשבה. אולי אני לא דובר עברית, אבל נראה לי שאני יכול לתרום", הוא אומר.

        מאמן הפועל ירושלים בראד גרינברג (אדריאן הרבשטיין)
        אי של שפיות. בראד גרינברג (צילום: אדריאן הרבשטיין)

        בין אם הכדוסל האירופי ייהנה ממנו בעתיד ובין אם לאו, אלקש לא לבד. גם בלעדיו, הכדורסל הטורקי פותח את שעריו ליהודים. ג'ורדן פארמר אמנם כבר החל לסבול בטורקיה בשל מוצאו, אבל הוא, לצד בראד גרינברג שהפך לא מזמן למאמן אסקשיר מתחתית הליגה הראשונה, מספיקים כדי להראות שיש ליהודים מקום גם על רקע המתיחות הנוכחית עם ממשלת ארדואן. אגב, ישנו יהודי נוסף בכדורסל הטורקי, שגם הוא, כמו אלקש, נחשב לעילוי בתחומו – שחקן העבר דריה יניאר, שכבר בגיל 29 הפך למנהל המקצועי של אסקשיר.

        "בכל שנותיי בכדורסל, מעולם לא נתקלתי ביחס עוין על רקע היותי יהודי. אף פעם לא עשו מזה עניין גדול. אם כבר, הכדורסל הוא המקום היחיד שבו עוד ניתן לקבל יחס שפוי כיהודים", אלקש חותם, וניכר בקולו עד כמה גוברים הגעגועים לאהבה האמיתית שלו.

        שחקן הפועל ירושלים דונטה סמית' (ימין) עם שחקן מכבי תל אביב בריאן רנדל (שמאל) (קובי אליהו)
        אוהבים את המאני טיים. דונטה סמית' ובריאן רנדל (צילום: קובי אליהו)

        נתון במחלוקת: תואר המידות

        מצד אחד: ליאור אליהו ויותם הלפרין. מצד שני: יוגב אוחיון, סילבן לנדסברג ואלכס טיוס. לאור תקדימי העבר, כבר עכשיו ברור שלא הישראלים הם אלה שיכריעו את גמר הגביע הקלאסי המצפה לנו ביום ראשון. צמד הישראלים הבכירים של האדומים כבר כנראה לעולם לא ייזכרו כווינרים ומנגד, גם במכבי תל אביב קאדר הישראלים, עד כמה שניתן לכנותו כך, לא אמור לעשות את ההבדל.

        מי שכן מסוגלים להטות את הכף הם הזרים, ואם לשפוט על פי תצוגותיהם בעבר במשחקים על כל הקופה, נראה שדווקא לירושלים מסתמן יתרון. הטבלאות למטה מאגדות את הנתונים של הזרים של שתי הקבוצות ממשחקים שהכריעו מאבקים על תארים (משחק אחרון בגמר פלייאוף, גמר גביע, או גמר של מפעל אירופי).

        דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)

        אומנם, סביר להניח שבחלק מהמקרים הזרים של מכבי תל אביב התמודדו בגמרים יוקרתיים וקשים יותר, והנסיון הרב יותר שיש להם במשחקים מכריעים יעניק גם להם יתרון. אבל בינתיים, מכבי תל אביב הפסידה בשני משחקים על תארים העונה. הזרים של ירושלים כמעט ללא יוצא מהכלל מעלים את הרמה במשחקים מהסוג הזה, בעוד שאלו של מכבי תל אביב, למעט בריאן רנדל, דווקא לרוב מכזיבים. סימן לבאות?

        דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)

        * הנתונים בטבלאות מתייחסים אך ורק למשחקים שנערכו באירופה ובישראל