מהנקודה ההיא, נקודת הקיצון ההיא אליה החיים דחקו אותו, היתה רק דרך אחת לצאת. הוא קנה אקדח. קנה אקדח, והלך לחפש את האיש שגנב ממנו יותר מ-100 אלף ליש"ט. אם האקדח היה אנלוגיה לחיים, הוא בוודאי לא היה טעון בכדורים אלא בכישלונות ובפצעים, בתקוות שלא התממשו וברוע הגורל והייקום. הוא לא יירה, לא ילחץ על ההדק, וכנראה שגם לזה יש סיבה: מספר שנים לאחר מכן, יגיד פיטר מרינלו שבכלל היה מדובר באקדח צעצוע, שנועד רק להפחיד את האיש שגנב ממנו כל כך הרבה כסף, כסף שלא יחזור אליו לעולם.
אז אולי האקדח ההוא היה מזויף, אבל נסיבות החיים שהביאו את פיטר מרינלו ליטול אותו בידו - הן היו אמיתיות, ועוד איך אמיתיות. ולרגל יום הולדתו ה-65, זו תהיה הזדמנות לא רעה לשרטט את סיפור עלייתו לגדולה ונפילתו לתהום של מי שאמור היה להיות ג'ורג' בסט הבא, וגמר כאחד הפלופים הגדולים בתולדות הכדורגל הבריטי.
הכישרון והפוטנציאל שילוו את מרינלו למשך כל חייו - מנערות ועד זיקנה, מכישרון ופוטנציאל לכישרון ופוטנציאל מבוזבז - צץ לראשונה בקבוצת ילדים באדינבורו. סטנלי מת'יוס, אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריית הכדורגל הבריטי, שימש אז כמנהל המקצועי של פורט וייל, והתלהב ממה שראה. "כנראה שהרשמתי אותו, כי הוא חזר לראות אותי עוד שלוש פעמים וניסה לשכנע אותי להצטרף אליו", אמר מרינלו ל'גרדיאן'. "כל השכנים באו כדי לראות את האיש הגדול, ואני בדרך כלל התחבאתי". מת'יוס הציע לנער בן ה-15 3,000 ליש"ט כדי לחתום באופן מיידי, בתוספת משכורת שבועית של 40 ליש"ט, אולם מרינלו לא רצה לעזוב את הבית כל כך מהר. לאורך כל הקריירה יעבור בצמתים גורליים ויגלה שטיימינג זה הכל: אם היה אומר פעם אחת לא איפה שאמר כן, אם היה אומר כן איפה שאמר לא, אולי הכל היה נראה אחרת.
כמו איש העסקים הממולח שמעולם לא היה, השתמש מרינלו בעניין הגדול שגילה סטנלי מת'יוס כדי לשכנע את היברניאן הסקוטית להחתימו ושיחק עם הקבוצה הבוגרת כבר בגיל 16. שנתיים לאחר מכן יצא עם היבס למסע הכנה בגאנה וניגריה, שעה שבזו התחוללה מלחמת האזרחים. יום אחד החליטו חבריו לקבוצה להעניק לו מתנת יום הולדת 18 מאוחרת, שכרו זונה מקומית והקיפו אותו בחצי עיגול, כדי לראות כיצד הוא מבתק את בתוליו אל מול עיניהם. מספר ימים לאחר מכן הגיעה היבס לאי בגאנה ומספר מקומיים החלו להחליף דברים עם הכדורגלנים הסקוטים. "הם לא היו משועשעים", כתב על כך מרינלו באוטוביוגרפיה שלו, 'Fallen Idle'. "זה היה עוד פחות משעשע כשחטפו אותי ותפסו לי את הידיים והרגליים וגררו אותי 180 מטר משם. הדייגים המקומיים היו משוכנעים שפגענו בסירות שלהם והבהירו שאם היבס לא תשלם את מלוא התיקון, הם יכולים לנשק את פיטר מרינלו לשלום". במהלך המשא ומתן שארך 40 דקות היה מרינלו כפות, עד אשר קיבלו הדייגים את הצעת קבוצת הכדורגל, ושחררו אותו לחופשי.
על כר הדשא, פיטר מרינלו בהחלט התנהל בחופשיות מעוררת הערצה. "רבים מאלה שראו אותו פורץ בסוף שנות השישים מעולם לא ראו דבר כמוהו", נכתב ב'דיילי מייל'. "היו לו ירכיים צרות, קצב מסחרר ונונשלנטיות. השיער הארוך שכיסה את שתי אוזניו לא עשה אותו שחקן טוב יותר, אבל כן שיפר את התדמית שלו. זה היה כדורגל רוק-אנד-רול". את הופעת הבכורה הביתית שלו בהיבס ערך בינואר של 1968, וב'איבנינג ניוז' נכתב כי מרינלו "בטוח יהיה כוכב בעתיד", עם איכויות עדיפות על אלה של ג'ימי ג'ונסטון כשזה היה בגילו. וג'ונסטון, רק נזכיר, בסך הכול היה אחד השחקנים הגדולים בתולדות סלטיק. וכשאנשים דיברו על מרינלו ככוכב עתידי, הם לא דיברו רק על הפוטנציאל הגולמי שקיים בו - המהירות בכנפיים, הטכניקה הגבוהה - אלא גם על מראהו החיצוני, והתנהגותו. הוא היה כוכב רוק בגוף של כוכב כדורגל, כוכב כדורגל בגוף של כוכב רוק.
"כבשתי נגד ריינג'רס וסלטיק, ועם השיער הארוך ואיך שנראיתי, התקשורת החלה לבנות אותי. גיליתי במהירות ששיחקנו וחגגנו בצורה חזקה", כתב באוטוביוגרפיה שלה, וסיפר על המוטו שלו ושל חבריו אז - מוטו שלמרבה הצער אי אפשר ממש לתרגם לעברית: "Win Or Lose, Have Some Booze". ארסנל, מנצ'סטר יונייטד וטוטנהאם עמדו בתור כדי להחתימו, אך מרינלו לא ממש היה מודע לכך - בין אם בשל האלכוהול, או מתוך רצון להמשיך ולגדול כשחקן ואדם ליד הבית. יום אחד עלה על אוטובוס למתחם האימונים של קבוצתו ופגש את ארתור דאנקן, שחקן פרטיק ת'יסל, ותהה מה לעזאזל הוא עושה פה. "אתה לא יודע, פיטר?" שאל אותו דאנקן. "הם מוכרים אותך לארסנל וקונים אותי". הוא היה אז עדיין בן 19, וסיפר ל'דיילי מייל' על כך: "ממש לא רציתי לעזוב, כי נהניתי. הם אמרו שקשה איתי מדי, אולי חגגתי יותר מדי, אבל פשוט עשיתי חיים כנער".
כדי להכניס את העניינים לקונטקסט מסוים, נספר שלוח השנה הראה על תחילת 1970: ג'ורג' בסט כבר היה בשיא תפארתו במנצ'סטר יונייטד, וכל קבוצה אחרת רצתה תואם בסט - גם על כר הדשא, גם מחוצה לו. היריבה השנואה של השדים האדומים ארסנל כל כך רצתה, עד שניפצה את קופת החיסכון שלה והשלימה את מה שהיתה אז ההעברה הגדולה בתולדותיה: 100 אלף ליש"ט על פיטר מרינלו, גם הוא יפה תואר ומוכשר שחובב נשים ואלכוהול ואת אורות הבמה. אחד ממנהלי ארסנל לקח את כל הסיפור הזה שניים או שלושה (או מאתיים) צעדים קדימה, כשהתגאה והצהיר: "החתמנו את הדבר הכי דומה שיש בכדורגל לביטלס".
כן, עד כדי כך: בלונדון התייחסו אל היהלום החדש כאל חיפושית נוספת, החיפושית שלהם, ועכשיו נסו לדמיין את כמויות הלחץ העצומות שהושמו על זוג הכתפיים הצנומות. כל כך צנומות, שבבדיקות הרפואיות לפני החתימה רופא המועדון הביט בבחור הדקיק שלפניו ואמר לו: "פאקינג הל, שילמנו עליך 100 אלף ליש"ט? אין ממך כלום". בכדורגל של היום, לכל כישרון צעיר יש צוות מיומן של יועצים, יח"צנים, מאמנים אישיים וסוכנים. לפיטר מרינלו לא היה אז אף אחד עליו יכול היה לסמוך, אף אחד שיכול היה לסייע לו לעבור את ההלם התרבותי. "באימון הראשון שלי בארסנל היו כל כך הרבה קונוסים, שחשבתי שמטוס הולך לנחות על הדשא", אמר ל'סקוטסמן'.
ובכל זאת, הפתיחה היתה מושלמת, לא פחות: ב-10 בינואר, 1970, התייצב פיטר מרינלו להופעת הבכורה שלו בליגה האנגלית הראשונה, וזו היתה חתיכת בכורה. אל מול 41 אלף איש באולד טראפורד ומנצ'סטר יונייטד המאיימת, הוא עשה את הדבר הבא (הריצו ל-0:17):
על אף שער היתרון המבריק ארסנל הפסידה את המשחק ההוא 2:1, אך הכוכב ששיחק בעיקר באגף ימין ובחוד בהחלט נולד. ל'דיילי מייל' הוא אמר ב-2014 כי השער ההוא היה "הדבר הכי גרוע שעשיתי בחיי, אני מתחרט עליו עד היום", ועל אף שדיבר במליצות מסוימת, גם הוא הבין שהבכורה העילאית רק תרמה לעלייתו מטה, להתרסקותו מטה. "עזבתי את היבס מוקדם מדי", אמר למגזין 'פור פור טו'. "לא היה אף אחד שייעץ לי. הכל קרה כל כך מהר, ולדעתי אפילו ארסנל הופתעה. הם קנו אותי לעתיד, אבל אחרי שהבקעתי באולד טראפורד התקשורת לא עזבה אותי, והיתה כמות אדירה של ציפיות".
תוך זמן קצר סוכנו דחף אותו להצטלם במועדוני לילה חדשים ונחשבים, לדגמן, להקליט תקליט ("עד ששמעו את הקול שלי", כתב באוטוביוגרפיה שלו) ואפילו להופיע ב'טופ אוף דה פופס', אחת התכניות הנצפות בבריטניה. "זה היה זמן מטורף", כתב באוטוביוגרפיה המדוברת. "היו המון הסחות דעת. אני מניח שלונדון רצתה ג'ורג' בסט משלה, ובחרה בי. במבט לאחור זה היה מדהים. היו חוזי פרסום, טור בעיתון, וכולה הייתי בענף שתי דקות. ההשוואה לג'ורג' בסט היתה מחמיאה - הוא היה אחד הגיבורים שלי - אבל גם הביאה עוד לחץ. לבחור צעיר שחי את כל חייו בעיר בה נולד, להגיע ללונדון לפני יום הולדתו ה-20 היה כמו ילד בחנות ממתקים".
עבור פיטר מרינלו, יש לציין, הממתקים בדרך כלל הגיעו צוננים, עם מעט גזים, בכוסות של חצי ליטר.
שילוב של געגועים הביתה, פעילות ענפה מחוץ למגרש ופציעה בברך ציננו את התלהבות התקשורת, ובעונתו השנייה - 1970/1971, עונת הדאבל ההיסטורית - שותף במשחק ליגה אחד בלבד. "אם איבדתי כדור הייתי עומד עם ידיים על הירכיים בקו מחצית המגרש ומחכה שהוא יחזור", אמר ל'דיילי מייל'. "לא הייתי מהמתאמנים המסורים ביותר. תמיד הייתי מהמר, גם כשחקן, ניסיתי לקחת על עצמי יותר מדי דברים באותו זמן". אחד ההימורים מחוץ למגרש היה לקנות סוס מירוצים ביחד עם אלן בל ולקרוא לו "גו גו גאנר". נקודת האור היחידה בתקופה ההיא היתה במרץ של 1972, בגומלין רבע גמר ליגת האלופות, כשקיבל את הקרדיט בהרכב והיה מצוין נגד אייאקס הגדולה, כל כך מצוין שזכה למחמאות בסיום מיוהאן קרויף. אבל ארסנל הפסידה והודחה, ובתום העונה מרינלו עזב את הייבורי אחרי 51 משחקים וחמישה שערים בשלוש וחצי עונות.
באותה שנה נולד בנו הראשון פול, ומה שלכאורה אמור היה להביא אושר גדול הביא איתו עול גדול עוד יותר בדמות דיכאון אחרי לידה של אשתו, דיכאון שילווה אותה למשך שנים רבות ושיכניס אותה למוסד לפגועי נפש. "לא תמיד עזרתי לה, כי היא דאגה מהשתייה וההימורים שלי, שלא לדבר על הנשים האחרות שתמיד היו סביבי", אמר ל'גרדיאן'. בכלל, כשנשאל פעם על המשקה האהוב עליו טען שאין לו כזה, ולמען האמת, המשקה האהוב עליו הוא משקה שמגיע רטוב.
לטענת מרינלו, כשבחר לעזוב את ארסנל היה קרוב לחתום ביובנטוס, ורק ביורוקרטיה מנעה זאת. התותחנים לא רצו בעזיבתו - הכישרון הגולמי עדיין היה שם, ומרינלו בסך הכל היה בן 23 - אולם נער הפלא בדימוס היה נחוש להתחיל מחדש. פורטסמות' קפצה על המציאה עם 110 אלף ליש"ט, ורק שנים רבות לאחר מכן שחקן ההתקפה הסקוטי יבין שעשה טעות. "דחפתי לעזוב. הציעו לי חוזה לעוד שלוש שנים, אבל הפכתי לשכיר רחב. רדפתי אחרי הדולרים", אמר ל'סקוטסמן'. המרדף אחר הכסף העביר אותו מפורטסמות' למאת'רוול הסקוטית, קנברה האוסטרלית, פולהאם האנגלית, פיניקס אינפרנו האמריקאית ("הם היו חייבים לי 30 אלף ליש"ט. נדמה לי שהמאפיה שלטה במועדון הזה, עד ש-FBI התערבו", אמר ל'דיילי מייל'), ולבסוף, להארטס ופטריק ת'יסל הסקוטיות, "בידיעה שלא הגשמתי את הפונטציאל שלי", כפי שאמר ל'גרדיאן'.
עם תום קריירת המשחק בגיל 34, התפנה מרינלו להתרסק גם קריירה החדשה שלו כאיש עסקים. זה התחיל עם רכישת בר שקיבל את השם "מרינלו", נמשך בניסיון להיכנס לעסקי מועדוני הלילה שגזל ממנו 300 אלף ליש"ט, וכפי שסיפר ל'גרדיאן', "קברתי את עצמי באלכוהול ובהימורים, וצרות החלו עם גנגסטר מקומי לו הייתי חייב כסף". גם הזדמנות עסקית להשקיע בבר בספרד לא עלתה יפה וגזלה ממנו 110 אלף ליש"ט, ומרינלו מצא עצמו פשוט רגל, כשכל רכושו מעוקל, מטפל בשני ילדים בזמן שאשתו הדיכאונית בבית החולים. בנקודה הזו רכש את האקדח ההוא מפתיחת הכתבה, אקדח בו לא השתמש, אקדח שאפילו לא הוביל לסגירת מעגל או קצת שקט נפשי. בשלב מסוים שותף עסקי שהיה חייב לו כסף נעלם, ומי שהופיעה היתה דווקא המשטרה: התברר כי אותו שותף עסקי האשים את מרינלו בניסיון לרצח.
הוא שוחרר מיד בשל היעדר ראיות, אבל זה לא כאילו משם החיים המריאו. למעשה, נקודת השפל חיכתה ממש מעבר לפינה: בנו הצעיר הפך מכור להירואין. "למשך חצי שנה הסעתי אותי לבית של הסוחר שלו כדי לקנות סמים", סיפר בצורה מצמררת למדי ל'גרדיאן'. "הרגשתי אשם, כי אני משוכנע שסגנון החיים הנוודי שלי לא עזר לו".
אבל לסיפור הזה יש סוף טוב, פחות או יותר: הבן המדובר כבר לא מכור לסמים, ופיטר מרינלו מתגורר כעת בבורנמות' שבאנגליה, מקדיש את חייו לטיפול באשתו ובאימון אחת מקבוצות הכדורגל המקומיות. "בזבזתי את הכישרון שלי", כתב באוטוביוגרפיה שלו. "אני האדם שכתב את המדריך על איך לא לעשות את זה נכון".
ואחרי הכל, אחרי העלייה לגדולה וההתרסקות לתהום, פיטר מרינלו לא מתחרט. בראיון ל'סקוטסמן' ב-2009, אמר: "הייתי צעיר וטיפש והיה לי יותר מדי זמן וכסף. אבל היו לי גם ימים פשוט אדירים. האם הייתי משנה משהו מזה? אפילו לא קמצוץ".
לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il