ארטיק.
מכבי תל אביב תעמוד לדין על ארטיק שנזרק לדשא בדקה ה-71.
ארטיק. מעניין איך הרגישו בהתאחדות, שהיו צריכים להדפיס את השורה הזו, ואיך הרגיש התובע, שצריך להתעסק בזה, ואיך ירגיש הדיין, שלמד שנים את המקצוע רק כדי להגיד בפנים רציניות: גזר הדין על השלכת הארטיק הוא
והכי מעניין - איך ירגיש מיטש גולדהאר בזמן שיקרא את המייל ממרטין ביין, ובו המסר הבלתי נמנע: בוס, אכלנו אותה. אחד האוהדים זרק ארטיק.
ועכשיו, נעבור לשלושת הסיפורים של השבוע.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסיפון
למעקב בטוויטר
orenjos@walla.co.il
מדליית זהב: הבלם הכי מאכזב בליגת העל אפילו לא יודע שהוא כזה
הכול היה צפוי בווסרמיל. הפועל באר שבע לא תשחק טוב אבל תנצח, וכנראה שסארי פלאח יהיה אשם בשער. וכשאוסטין אג'ידה הפך לשף על חשבונו של בלם הפועל תל אביב, שיקום מי שהיה מופתע. לצערו של פלאח, הוא הפך לשם נרדף לטעות. מה שהחל בשנה שעברה במכבי חיפה, נמשך העונה, ובגדול. ביום שני בבלומפילד הוא פוגש את האקסית, והשאלה היא האם הוא יכול להשתנות. והשאלה היותר גדולה היא האם הוא בכלל מבין שיש בעיה, והתשובה עליה היא לא.
סארי פלאח, עובדתית ועניינית, הוא הבלם הכי מאכזב בליגת העל העונה. הוא עלה להפועל תל אביב בשערים ובנקודות שכבר קשה לספור (עכו, סכנין, באר שבע, בדרבי ניצל בגלל שהשופט לא ראה נגיעת יד ברחבה, ועוד
). כרגע אפשר לסמן וי על עוד כישלון מקצועי של איל ברקוביץ'. גם אוראל דגני עושה טעויות, אבל הטרייד שלו תמורת פלאח ואזולאי נראה כניצחון ירוק נוסף. "הוא איבד לנו כל כך הרבה נקודות", אומר שחקן בהפועל על פלאח. ולמרות כל אלו, אנשים עדיין שומעים את פלאח מצהיר: "אני הבלם הטוב בארץ". לא פחות. אז איפה הבעיה? כנראה שבדיוק בפער הזה, שבין המציאות לדמיון.
רפואית, הילד (23) שוב כשיר. השבר המחריד מטדי כבר מאחוריו. הוא נכנס לתיקולים בעוצמה, ובשבועות האחרונים מספרים בהפועל שהוא בין הראשונים במאבקים הפיזיים. ועדיין, הטעויות הבלתי מוסברות האלו. טעויות שנראו לראשונה כמגפה במכבי חיפה בעונה שעברה. נגיעות היד המיותרות, חוסר האינטליגנציה בכיסוי החלוצים, איבוד ריכוז. את המשחק בבלומפילד מול מכבי תל אביב, למשל, הוא הפסיד לירוקים עם יד הזויה בפתיחת המחצית השנייה. תוך דקה פריצה עשה מזה 0:1, ושלום על ישראל.
"יש לו טכניקה טובה, ולמרות הבעיות המקצועיות יש בסיס לשדרוג", מנתח גורם שעבד איתו במכבי חיפה, "אבל הבעיה של פלאח היא שהוא יותר מדי בטוח בעצמו. מן שחצנות כזו, ביטחון מופרז על המגרש ומחוץ לו. נראה לפעמים שהוא חושב שהכול מגיע לו". איך זה בא לידי ביטוי? בחיפה חשב שהוא חייב לשחק, בכל משחק, והראה את זה לסובבים. וכשאריק בנאדו אכן נתן לו את חולצת ההרכב בעונה שעברה, מספרים שרמת האנרגיה שלו באימונים צנחה פלאים. "פתאום, הרעב שהיה, נעלם", אמרו. "הוא היה נינוח מדי. בלם חייב להיות ערני כל הזמן, ופלאח לא כזה".
ואכן, זה בא לידי ביטוי גם מחוץ למגרש. אתם בטח זוכרים איך ברח לרומניה למרות שהיה תחת חוזה בחיפה. לבסוף חזר, אבל הרגיש שבחיפה נגמר הסיפור. הוא חשב שהוא שרוף בכרמל בגלל סוכנו דאז דודו דהאן (השניים לא מדברים כיום). כשנשאל על הרגשתו בחיפה, אמר שפשוט לא כיף לו, שהקהל לא תומך, שאנשים מלכלכים. הוא החליט לעזוב. עוד בקיץ שעבר מכבי תל אביב התעניינה, ואולי גם בגלל זה סירב להצעה מחיפה - שלוש שנים בשכר של כ-160 אלף דולר בעונה.
בקיץ האחרון, אחרי יותר מדי ביורוקרטיה, עבר לאדומים. אסי דומב התקשר לחיפה לשאול איך הילד. אמרו לו שיש קצת בעיות, ודומב הקשיב, אבל לקח - כאילו שהיתה לו ברירה. בהפועל תל אביב פלאח משתכר כ-60 אלף שקל בחודש, וקיבל ג'וב חדש - הבוס של ההגנה. זו היתה כנראה עוד בעיה. פלאח לא היה רגיל לתפקיד ולאחריות שמגיעה עמו.
זה בלט במיוחד כשפלאח צוות להרמוני איקנדה. הוא סבל מאוד מבן זוגו, ואפילו נכנס לשיחה עם דומב. "אל תשים מישהו כזה כבלם", התחנן פלאח. "הוא אפילו לא יודע איך לשמור בקו אחד". הוא ניסה ללמד את הניגרי את העבודה, אבל זה לא ממש הלך. לאחד מחבריו לקבוצה אמר: "אני משחק בדופק 200 רק מהפחד שהוא יעשה טעויות". פלאח אמר את זה על איקנדה, כן?
עכשיו מרכז ההגנה שייך לו וליורחן קולין. ההולנדי, תאמינו או לא, הפך להיות הנקודה היציבה. התיאום עדיין לא מושלם, ובהפועל מספרים שפלאח טען שקולין לא טועה כלל כי 'הוא לא מגדיל ראש', ושהוא, פלאח, סופג את כל האש מפני שהוא יוצא לחפות על אחרים. גורמים שדיברו עם השניים מספרים שבסך הכול, הציוות הזה מוצא חן בעיניהם. אחרי הכול, חייבים לציין -- האדומים ספגו רק 27 שערי ליגה. לא טוב, אבל לא טרגי. הבעיה הגדולה יותר נמצאת בהתקפה.
כשהשריף הגיע במקום אסי דומב, נאמר לו שפלאח הוא אחת הבעיות הכי גדולות של הפועל. השריף, כך לפי גורם במועדון, הבהיר שלא ישרוף את הילד. הוא רואה בו פוטנציאל, וטוען שהוא יכול להיות בלם טוב - רק צריך לאפס לו את הראש. השריף אוהב פרויקטים כאלה. הוא זיהה שהבעיה היא עודף ביטחון, והרי אלי כהן תמיד אמר שהוא מעדיף את הבלמים שלו עם עודף ביטחון מאשר עם חוסר ביטחון. הוא מנסה ללמד את פלאח להסתכן פחות ולחשוב פשוט - לחזור לבסיס.
לחשוב פשוט? בטיול לרומניה לפני כמה חודשים שכר פלאח פרארי מטריפה וקרע את הכבישים. פאנץ'? אין פאנץ'. אולי ביום שני יהיה.
מדליית כסף: אינפלציית המפוטרים והמחליפים (שם קוד: טביביזם)
ההתחלה היתה שקטה. 11 מחזורים עברו עד שהסנונית הראשונה - גיא לוי - פוטרה מבני סכנין. ואחרי 0 חילופי מאמנים ב-11 מחזורי ליגה, הטפטוף הפך למבול עם 8 חילופים ב-11 המחזורים האחרונים. אם תוסיפו את מכבי תל אביב, שם נערך שינוי לפני פתיחת הליגה, ואת הפועל רעננה, שהחליפה והחזירה את אותו מאמן, נותרנו עם ארבע קבוצות בלבד שלא ערכו שינויים על הכיסא. עירוני קרית שמונה, הפועל באר שבע, מכבי פתח תקוה ומ.ס. אשדוד. המפוטרים והמחליפים מראים על הטרנד החדש. מינוי מאמנים צעירים על חוזים זולים וקצרי טווח. או בקיצור, טביביזם.
שמונה חדשים מאמנים הצטרפו מאז נפתחה הליגה. ארבעה - אלי כהן השריף, אלי כהן, רוני לוי ומנחם קורצקי - הגיעו לקבוצתם החדשה כשהג'וב האחרון שלהם היה בבית"ר (לשריף וללוי טביב לא חידש חוזים, את כהן וקורצקי פיטר באמצע העונה). טביב הוא כמו ההוא שמשחק בלאק-ג'ק, לוקח קלף שלא היה צריך לקחת ובכך משפיע על כל השולחן. פתאום, השוק מוצף באקסים של בית"ר, ומאמנים אחרים נמחקים מהלופ.
טל בנין ושלומי דורה, למשל, עזבו את אחי נצרת - כל אחד מסיבותיו - ומבלי להותיר הישג מיוחד, קודמו לליגת העל. ומרקו בלבול לא קיבל ג'וב בסכנין, אבל כן קיבל את מכבי חיפה. וגיא לוי, שהיה בתחתית מאמני ליגת העל לעונה הנוכחית, קיבל, איך לא, משרה אצל טביב.
זילות מעמד המאמן? אין דבר כזה, כי אין אפילו מעמד. העונה, יותר מתמיד, ברור עד כמה רזומה הוא לא ערובה למינוי יוקרתי. שכר זול, ואולי גם מתן אפשרות לבעלים להתערב - נמצאים בטופ של הדרישות. טביב מינה את גיא לוי בגלל 30 אחוזי הצלחה בסכנין? עכו צירפה את דורה בגלל מה שעשה באחי?
ואין סיכוי גם לעתיד. מתוך כל מאמני הליגה - כולל מצליחנים כמו פאקו וברק בכר - רק לשני מאמנים יש חוזה לעונה הבאה. רוני לוי במכבי נתניה וקורצקי בהפועל פתח תקוה. בלבול? הגיע לחצי עונה. גם גיא לוי. גם בנין. גם דורה. יצליח? אולי יישאר. לא יצליח? משחק הכיסאות ימשיך.
יותר מדי בעלים לא הבינו את הגרסה החדשה והצמודה של ליגת העל, ומבזבזים זמן וכסף על תחליפים שלא עוזרים. בעכו, התושבים משלמים שכר לאלון חרזי ולשלומי דורה, שני מאמנים שכנראה יורידו אותה ליגה. בהפועל פתח תקוה התקמצנו בתחילת העונה רק כדי לפתוח קצת את הארנק עכשיו. בהפועל תל אביב יכולים היו ללכת על השריף בקיץ, אבל בחרו ללכת על האופציה הצפויה, הזולה והרעה יותר, ושילמו כפליים.
וכשאין סבלנות, ואין כסף, וכמעט אף בוס לא באמת מחפש חזון, נותר רק לשאול: מי הבא בתור? ועל כולם צוחק אשר אלון. היחיד שפיטר והחזיר את אותו מאמן, ומאז חיים סילבס2 צובר 83 אחוזי הצלחה. יותר טוב מפאקו.
מדליית ארד: 25 שנה ל"סנסציה הכי גדולה בהיסטוריה"
"זה גורם לסינדרלה להיראות כמו סיפור עצוב", קבע בלייב הפרשן האגדי לארי מארצ'נט. והשדר ג'ים למפלי הגיב: "הסנסציה הכי גדולה בהיסטוריה".
אף קזינו בווגאס לא הזין אפילו ליין הימורים לקרב הזה, למעט אחד. רק במיראג' נענו לאתגר. 42 ל-1, אמדו את סיכויי באסטר דאגלס לנצח את מייק טייסון, בקרב על אליפות העולם בטוקיו, בפברואר 1990. 42 ל-1.
בסיבוב השמיני איירון מייק, אלוף העולם במשקל הכבד ו"הבחור הכי רע על הפלנטה", העיף את דגלאס למזרן וכולם חשבו שזהו. 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, ספר השופט אוקטביו מיירן. אוטוטו 10, ובאסטר קם, איכשהו, עשירית לפני הבאזר. מי בכלל קם מבוקס של טייסון? עד אז האלוף היה על 0:37, עם 34 נוקאאוטים. ובאסטר מעז לקום על רגליו.
ובסיבוב התשיעי סגר לטייסון סופית את העין.
ובסיבוב העשירי הגיע הפיצוץ המפתיע, והמאמן של דגלאס, ג'ון ראסל, הודה: "אם הצוואר של טייסון לא היה כזה עבה, הראש שלו היה מתנתק מהגוף". וטייסון לא ידע איפה הוא - על הברכיים, כמו מסכן, טוחב את מגן השיניים חצי לתוך הפה. 8, 9, 10
ואלוף העולם החדש, גבירותיי ורבותיי, באסטר דגלאס!
בשבוע שעבר ציינו 25 שנה למאורע. 25 שנה לסנסציית האגרוף הכי גדולה בהיסטוריה. רבע מאה לאחת ההפתעות הגדולות מאז שהומצא הספורט.
Mike Tyson knocked out by James "Buster" Douglas on Feb. 11, 1990. (AP)
https://t.co/QLm3F55ex6 pic.twitter.com/5qx9ouqlhN
Sports Photos (@sportsphotos) February 11, 2015הקרב הזה בכלל היה קרב כוונון; מתאבן בדרך להצגה מול איוונדר הוליפילד. המומחים הגדירו את זה כ"עלבון לענף".
הוא היה בן 29, באסטר, והוא היה בתקופה לא טובה. הוא נפרד מאישתו, אם בתו אובחנה כחולת סרטן ולאחר שהמריא לטוקיו אימו חטפה שבץ ומתה. רק לפני כמה ימים פגש אותה, והיא דאגה כי הוא עומד להיכנס לזירה עם החיה הזו. היא שאלה אם יהיה בסדר, הוא אמר שהוא ינצח. "ידעתי שאם אמשיך להכות ולהכות, טייסון יישבר", אמר דגלאס לאחר מעשה. "ידעתי, אבל אף אחד לא הקשיב. אף אחד לא האמין לי".
טייסון כבר היה בטוקיו 11 לילות לפני שבאסטר הגיע. הוא סיפר לעיתונאים על 2-3 מספרים בלילה. הוא היה גדול באמריקה, וכן, גם ביפן הן עמדו בתור. רק בן 23, אבל אלוף העולם מהאכזריים שהיו. 17 נוקאאוטים בסיבוב הראשון. מפלצת. ועולמו החל לסגור עליו. הצהובונים, הבילויים, הסקס, התוספים. השאננות הכילה אותו.
גם את הקהל היפני בטוקיו דום, שגם כך היה מנומס מכולם. בצוות של דגלאס אמרו שהיה כל כך שקט באולם שאפשר היה לשמוע עכברוש משתין על כותנה. וכמה שהצוות שלו היה שאנן. בסיבוב החמישי טייסון נחתך מעל העין, ולאנשי הפינה לא היה את הכלי המתאים לטיפול במצב. אז המאמן מילא כפפת גומי בקוביות קרח, ולעיתונאים שסיקרו מהצד זה היה נראה כאילו מטפלים באלוף עם קונדום. אירוני, בהתחשב במעלליו בטוקיו. שישה עיתונאים אמריקאים נסעו ליפן, ואחד מהם, רון בורגס, התקשר למערכת הבוסטון גלוב לאחר הסיבוב החמישי. "כדאי שתשמרו את השער פנוי", אמר להם, וצדק.
כי באסטר הדהים את כולם. "אמרו שזה 42 ל-1", סיפר המאמן ג'ון ראסל בספיישל על הקרב ב-HBO, "אבל זה היה אלף ל-1. מיליון ל-1!".
"למה זה קרה?", שאל מרצ'נט את דגלאס בתוך הזירה. "זה קרה בגלל אימא שלי", הסביר דגלאס הבוכה. "אלוהים יברך את לבה".
האלוף הנכנס והאלוף היוצא לא ידעו את זה, אבל הקריירה שלהם נגמרה באותו ערב בטוקיו דום. עבור שניהם, זו היתה ההתחלה של הסוף. דגלאס השיג קרב מול הוליפילד. 24 מיליון דולר לתוך הכיס, רק כדי להיות מחוסל בסיבוב השלישי. הוא עזב את הענף, השמין עד כדי 180 קילו שכמעט הרגו אותו. לאחר שש שנים חזר לכמה קרבות, אבל זה כבר לא היה אותו דבר. ב-1999 פרש סופית.
וטייסון? איירון מייק סחב עוד ארבעה קרבות בטרם נכלא על אונס. כשחזר לזירה ב-1995 הספיק לזכות שוב בחגורת אליפות העולם, אבל שתי תבוסות (ונשיכה) מול הוליפילד ומפלה מול לנוקס לואיס הראו לאן הרוח נושבת. לפני 25 שנים, בטוקיו, טייסון לא רק נפל לראשונה. באותה שנייה שבה הראש שלו התחבר לרצפה, הוא חדל להיות טייסון.
