אלו היו שנים של אי יציבות בבוליביה. הפיכה רדפה הפיכה בצמרת השלטון ובאמצע הלילה של ה-26 בספטמבר 1969, יום שישי, גירש הצבא מהשלטון את מפלגת המהפכה והעומד בראשה, לואיס אדולפו סילאס והציב במקומו את הגנרל אלפרדו אובנדו. המדינה כולה עקבה בדריכות אחר האירועים, אבל רק עד שעות אחר הצהריים. אז, תשומת הלב שלה הופנתה למשהו הרבה יותר חשוב.
בשעה 14:30, הקבוצה העתיקה, הגדולה, המיוחדת ומיד תגלו, גם המוזרה ביותר של בוליביה (ואולי בכלל), דה סטרונגסט (The Stonrgest, "החזקים ביותר" בעברית), עלתה על טיסה בחזרה מטורניר ראווה בו השתתפה בדרום המדינה. שעתיים לאחר ההמראה, הטייס יצר קשר אחרון ומיד לאחר מכן המטוס נעלם מהמכ"מ. החיפושים הקדחתניים החלו ורק בלילה הבא התגלה האסון. המטוס התרסק ליד עיירה קטנטנה בשם וילוקו, באזור לה קאנצ'ה ואיש לא שרד. 69 נוסעים ותשעה אנשי צוות נהרגו וביניהם, מאמן דה סטרונגסט, 16 משחקניו ושני מנהלים.
יום "חג האביב" בבוליביה הפך במהרה ליום אבל. ארונות המתים הוצבו במרכז לה פאס במשך יומיים שלמים ועשרות אלפים חלפו על פניהם ובכו יחד. אלא שדה סטרונגסט, כשמה כן היא. הנשיא המיתולוגי של הקבוצה, רפאל מנדוסה קאסטיון, "דון ראפו" בפי כל, לא היה על המטוס וניצל בנס. הוא פנה לשיקום המועדון, שנותר עם שלושה שחקנים חיים. כל דרום אמריקה התגייסה לסייע.
בוליבאר, היריבה השנואה של דה סטרונגסט, שוכנעה על ידי דון ראפו להשאיל כמה משחקניה ואף הקימה קרן צדקה לסיוע למשפחות ההרוגים. בוקה ג'וניורס העבירה בהשאלה כמה צעירים משלה, שבמהרה הפכו לסופרסטארים גדולים. ז'ואאו האבלנש, קצת לפני שהפך לנשיא פיפ"א האגדי, ארגן בתור יו"ר ההתאחדות הברזילאית משחק צדקה בין פלמנגו לפלומיננזה וההתאחדות הדרום אמריקאית תרמה 20 אלף דולר. שנה אחרי "אסון וילוקו", דה סטרונגסט סיימה באופן מדהים במקום השני באליפות הארצית. ב-1971 היא זכתה באליפות הליגה של לה פאס. ואם חשבתם שהסיפור הזה יוצא דופן, חכו להמשך, כי זו רק ההתחלה.
המועדון עם אחד השמות וההיסטוריות המיוחדים בעולם פתח בלילה שבין שלישי לרביעי את הופעותיו בשלב הבתים של הקופה ליברטדורס היוקרתית עם ניצחון 1:3 גדול על אינטרנסיונאל הברזילאית. בסיבוב המוקדם, דה סטרונגסט עברה את מורלייה המקסיקנית עם 1:1 בחוץ ו-0:2 בבית. את כל שלושת השערים באותה התמודדות כבש הבוליביאני פאבלו אסקובר. באמת, זה השם שלו. איך לא. עכשיו התחיל הדבר האמיתי והקבוצה תשחק בבית 4 גם עם אמלק (אקוודור), אוניברסידד דה צ'ילה.
סיפורה של דה סטרונגסט מתחיל מזמן, ממש מזמן. בשמיני באפריל 1908 נפגשו בביתו של אחד מהם 12 חברים צעירים שלמדו במכון האמריקאי של לה פאס והוציאו לדרך את הפרויקט שלהם. את רוב זמנה הפנוי הייתה מבלה החבורה בבית קפה מרכזי בעיר, שם התאהבה בכדורגל שהגיע לבוליביה 12 שנים קודם לכן ושם מאסה בניהול הכושל של הקבוצות שהוקמו בעיר עד אז, קרסו ונסגרו במהרה. הם גם החליטו שהכדורגל יהיה דרכם להיאבק בקבוצת צעירים יריבה שהייתה מבלה באותו אזור.
כנראה בהשפעת המילים שקלטו באותו מכון אמריקאי החליטו החבר'ה לקרוא למועדון הכדורגל החדש שהקימו Strong Foot Ball Club ("מועדון כדורגל חזק"). הם חילקו לכל אחד תפקיד במועדון וחוסה לאון לופס וילאמיל זכה להיות הנשיא. כמה ימים לאחר אותו מפגש, הוא הבין שלהיות חזק זה נחמד, אבל כדי להפחיד את היריבות צריך להיות הכי חזק. אז הוא שינה את השם ו"דה סטרונגסט" יצאה לדרך. שמות באנגלית אינם נדירים כמובן בכדורגל הדרום אמריקאי ודי אם נזכיר את בוקה ג'וניורס או ראסינג קלוב, אולם אין ספק שדה סטרונגסט הוא אחד המוזרים ביותר וזוכה לתחרות טובה מקבוצה בוליביאנית אחרת, Always Ready.
מאז ועד היום חלפו 107 שנים ודה סטרונגסט שיחקה בליגה הבכירה של בוליביה בכל אחת מהן. היא היחידה שעשתה זאת. ב-2008, לכבוד שנת המאה, הקבוצה קיבלה עיטור מפיפ"א והוכתרה כנציגה הנאמנה ביותר של הכדורגל הבוליביאני לדורותיו. צבעי הקבוצה נקבעו כבר מההתחלה על צהוב ושחור, כצבעי הציפור המקומית של לה פאס. הצבע המקורי אגב, אמור היה להיות ירוק, בשל צבע בקבוקי הבירה בבוליביה של ראשית המאה ה-20. באתר הקבוצה ניתן למצוא אזור אוהדים ובו שלל בדיחות, רובן מכוונות לעבר בוליבאר, אשר אוהדיה מכונים "צ'וליס" בפי אוהדי דה סטרונגסט. אחת הבדיחות היא: "במה דומים בקבוקי בירה לצ'וליס? בכך ששניהם ריקים מהצוואר ומעלה".
בתחילת דרכה החובבנית של דה סטרונגסט, בבוליביה עוד לא הייתה קיימת ליגת כדורגל. עיריית לה פאס ערכה טורנירים שונים בין הקבוצות המקומיות וכך, המשחק הרשמי הראשון של המועדון נערך ב-17 במאי 1909. וילאמיל עלה בקישור במערך של 2:3:5 (כן, חמישה חלוצים) והקבוצה ניצחה 1:3. הטורניר ה"רשמי" הראשון שנערך בעיר היה ב-1911 ודה סטרונגסט זכתה בו בתואר הראשון בתולדות הכדורגל בבוליביה.
ההצלחות נמשכו בשני העשורים הבאים, תחילה על המגרש ואז, מחוצה לו. דה סטרונגסט המשיכה לזכות באליפויות בקצב מסחרר ולתואר שהניפה ב-1916 הצטרף דגם יפהפה של ספינה, עשויה כולה כסף אמיתי, שתרם נשיא בוליביה לקבוצה הראשונה שהגיעה לחמש אליפויות. את הדגם עדיין ניתן למצוא במוזיאון המועדון. דה סטרונגסט הייתה אלופה גם ב-1917 ולאחר שהליגה חודשה אחרי ארבע שנות הפסקה, היא זכתה בכל התארים עד 1925. עד היום, זה המועדון היחיד בבוליביה עם שש אליפויות רצופות וזכיות בכל האליפויות שנערכו לאורך עשור שלם. ב-1924 טסה הקבוצה לפרו וקיימה שם את המשחק הבינלאומי הראשון של קבוצה בוליביאנית כלשהי.
אחרי בצורת בלתי שגרתית, החזירה לעצמה דה סטרונגסט את האליפות ב-1930. היא עשתה זאת בדרך שלעולם לא תשוחזר בכדורגל בימינו, תוך שהיא לא סופגת אפילו שער אחד לכל אורך העונה. המאמן, דון יוליסס סאוסדו וכמה משחקניו היו באותה שנה חלק מהנבחרת שהשתתפה במונדיאל הראשון אי פעם.
שנתיים לאחר אותה אליפות מדהימה וכשהיא שוב בשיא תהילתה, הגיעה התפנית הגדולה הראשונה של המועדון. ב-1932 פרצה בדרום בוליביה "מלחמת הצ'אקו" מול פרגוואי, על הניסיון לשלוט בנהר הזורם באזור ומקנה גישה לאוקיינוס. המלחמה פרצה באמצע עונת הכדורגל, אך לדה סטרונגסט היה ברור: מפסיקים לשחק, ומתגייסים. המועדון מיד עצר כל פעילות ופרסם הודעה רשמית: "אנו מציעים את כל אנשינו להגנת המולדת! אנו מוכנים להתייצב בצבא הלאומי ולסייע בכל דרך אפשרית בהגנה על הטריטוריה שלנו. כי מי שקשור לדה סטרונגסט מוכן להקריב את חייו למען המולדת. יש לכולנו את האומץ לכך". ואכן, שחקנים, מנהלים, מאמנים ואוהדים, כולם התנדבו לצבא ויצאו אל הקרב.
המלחמה לא היטיבה עם בוליביה. פרגוואי החזיקה בצבא הרבה יותר גדול וניצחה כמעט בכל קרב אפשרי. 60 אלף חיילים בוליביאנים (ו-30 אלף פרגוואים) איבדו את חייהם בשלוש שנות המלחמה, אך קרב אחד שלה נרשם בדברי הימים כניצחון הגדול ביותר של בוליביה, זה שגם נתן לה עמדת מיקוח לאחר הפסקת האש. זה קרה בין העשירי ל-25 במאי 1934. צבא בוליביה הצליח לאגף את החיילים הפרגוואים, להרוג 400 מהם ולשבות עוד כ-1,500. מי שהובילו את היחידה המסתערת היו לא אחרים מאשר שחקני דה סטרונגסט, שרק כמה ימים קודם לכן עוד ארגנו משחק כדורגל מאולתר מול אוהדים-חיילים של הקבוצה.
הכוכב הגדול של אותם ימים, חוסה בולאין, עמד בראשו של כוח קומנדו מיוחד ומצא את מותו באותו קרב. שחקן אחר, פורילאן פינייה, נפל בשבי. אחרי המלחמה, כששוחרר, הוא כתב את המנון המועדון: "סטרונגסט, ההמנון הזה/זו נשיקה של אהבה/הכוח שבדחיפה שלך/החיוך שבכבוד שלך/ אם זהב הוא הסמל שלך/ והגאווה שחורה/ זהב ושחור יחד מסמלים/ את הגבורה שלך". הקרב ההוא, של מאי 1934, נודע מאז ועד היום כ"קרב בגיא סטרונגסט" והקבוצה היא כנראה היחידה בהיסטוריית הכדורגל העולמי שיש קרב על שמה.
"עבור בולאין, השנתיים שחלפו מאז משחקו האחרון עם הקבוצה ועד ל'קרב בגיא סטרונגסט' נראו כמו נצח", נכתב באתר הקבוצה, "בשיאו של הקרב, כשהוביל את חייליו קדימה, הוא בוודאי היה נזכר במשחקי הדרבי הגדולים בהם נטל חלק. כשהגיעה העת להסתער, קריאת המלחמה 'קלאטקאיה הואריקאסיה' נשמעה מכל גרון. הקריאה הזו, שהובילה לכל כך הרבה ניצחונות בקרבות ספורטיבים, שימשה במקרה הזה לקרב אמיתי". אותה קריאה מגיעה משפת האימארה של הילידים ומשמשת עד היום את אוהדי הקבוצה. פירושה "שבור את האבן, הרעד את הויקוניות (חיה מקומית המצויה בהרי האנדים וידועה בחוסר הפחד שלה), כלומר, עשה את הבלתי אפשרי. דה סטרונגסט, על שלל סיפוריה, בהחלט עונה להגדרה הזו.
כשהליגה חודשה לאחר המלחמה, ב-1936, דה סטרונגסט זכתה מיד באליפות, למרות שכאמור איבדה לא מעט משחקניה, בפעם הראשונה אך לא האחרונה. היא גם הייתה אחת הקבוצות הראשונות שאפשרו לפרגוואים לחזור ולשחק בשורותיהן. ב-1950, כשהפך הכדורגל בבוליביה מחובבני לחצי מקצועני, היא זכתה באליפות הבכורה של ההתאחדות החדשה שקמה וב-1963 שחקניה עזרו לנבחרת לזכות בקופה אמריקה הביתי, התואר היחיד בתולדות הנבחרת.
אז גם הגיע הטרגדיה הגדולה ורולאנדו ורגאס, אחד משלושת השחקנים היחידים שלא היו על המטוס באותו יום (הוא קיבל אישור מיוחד להישאר בלה פאס ולסייע לחברה של אביו לכמה ימים וכך ניצל ממוות), אמר לפני שנה וחצי בראיון ל"קלארין" הארגנטינאי: "זה היה רגע אכזרי במיוחד, עבור כולם, עבור כל בוליביה, עבור הכדורגל ועבור המון משפחות. וגם עבורי. היה לי קשה מאוד להתאושש מאותה מכה. אני גר מול האצטדיון ודה סטרונגסט היא חלק בלתי נפרד מחיי ומגופי". ורגאס סיפר שעד היום יש מקומות בילוי ונהגי מונית בלה פאס שמזהים אותו ולא מוכנים לקחת ממנו כסף. עבורם, הוא תמיד יישאר "הקפטן של הקבוצה שנולדה מחדש".
לאחר אסון התעופה והשיקום המהיר, דה סטרונגסט פגשה את סנטוס של פלה, ספגה ממנו שער ולא הפסיקה לגרוף תארים. ב-1977 הגיע עוד שינוי בכדורגל הבוליביאני, שהפך מחצי מקצועני למקצועני. שוב הוקמה התאחדות חדשה ושוב, כמובן, דה סטרונגסט הייתה האלופה הראשונה. שלוש משלוש. משם, העסק קצת דעך ובוליבאר השתלטה על הליגה, אולם "אל טיגרה" (הנמר, כסמל הקבוצה) תמיד נשארו בצמרת. ב-1999 הם זכו בקלאוסורה והפסידו בפלייאוף על האליפות כשמי שמאמן אותם הוא מלך שערי מונדיאל 1978, מריו קמפס. ב-2011 ו-2012, זכו בשלוש אליפויות רצופות.
מי ששיחק לתקופה קצרה בדה סטרונגסט, ב-2004/05, הוא אדריאן פרננדס, שנחת בקיץ לפני ארבע שנים בכדורגל הישראלי ומאז לא עזב: "זה מועדון עם המון היסטוריה, אוהדים וגאווה", הוא נזכר בשיחה עם וואלה ספורט, "בכל מקום שאתה נמצא במדינה, יש לקבוצה אוהדים והדרבי מול בוליבאר הוא בכלל משהו מיוחד. אבל בתקופה שלי זה היה מקום גרוע להיות בו. ברמה המקצועית, המועדון עזר לי המון בהתקדמות, השם שלו בקורות החיים היה טוב לרשומה שלי כשהגעתי לאירופה, אלא שלמרות ששיחקנו בליברטדורס באותה עונה, מה שהיה חוויה מיוחדת, לא קיבלתי אף משכורת, רק את מענק החתימה, כי הנשיא באותו זמן היה מושחת".
פרננדס מוסיף: "הגובה בלה פאס זה משהו יוצא דופן. בשבוע הראשון שם, כשהיינו הולכים לסופר, אשתי הייתה צריכה לעצור כל רחוב כי אי אפשר לנשום. אבל אני התרגלתי מהר יותר, נראיתי כמו עוד בוליביאני. כשאתה על המגרש, אתה בועט את הכדור מרחוק והוא טס. כל בעיטה הרגשתי כמו רוברטו קרלוס, באטיסטוטה. ואתה מכיר אותי, אתה יודע שיש לי רגליים דקות".
הפעם האחרונה, עד היום לפחות (אבל כנראה שלא האחרונה באמת אם נשפוט לפי העבר) בה הקבוצה עלתה לכותרות העולמיות הייתה בשמינית גמר הליברטדורס בעונה שעברה. היא חזרה למפעל אחרי 20 שנות היעדרות ועברה את שלב הבתים. במשחק הראשון של הנוקאאוט מול דפנסור האורוגוואית, דה סטרונגסט הובילה 0:2 בכניסה לתוספת הזמן. רגעים ספורים לפני שריקת הסיום, נראתה לפתע "רוח רפאים" מטיילת ביציעי האצטדיון.
היו כאלה שטענו שמדובר במצלמת הרחף, שפשוט הטילה צל מוזר. אבל היו גם כאלה שלא פספסו את ההזדמנות להזכיר את הרוגי מאי 1934 או ספטמבר 1969, ששומרים על הקבוצה שלהם מכל משמר באצטדיונה הביתי. עם כזו היסטוריה, איך בכלל אפשר לפסול את האופציה הזו על הסף?