פייטר בראש טוב: טים קייהיל מחפש תואר משמעותי ראשון בקריירה

טים קייהיל הוא פנומן. "אם היה שם מישהו אחר, בכלל לא הייתי חושב להגביה. אבל זה טים, ואתה יודע שהוא מסוגל להגיע לכל כדור", אמר פעם לייטון ביינס בישול אחרי נוסף לכוכב האוסטרלי אתו יצר שיתוף פעולה כה מופלא באברטון. בשמונה העונות בגודיסון פארק היה קייהיל אימת הבלמים, וכבש 37 מתוך 68 השערים שלו בכל המסגרות בנגיחות. אחרי שש שנים הוא אפילו דורג במקום הראשון בתולדות הפרמייר-ליג בממוצע שערים בנגיחות פר משחק, לפני חלוצי על עם משחק ראש משובח כמו אלן שירר וטדי שרינגהאם. זהו נתון מדהים עבור כל שחקן, קל וחומר עבור קשר, קל וחמור עבור בחור שגובהו בסך הכול 178 סנטימטרים.

מדובר, ללא צל של ספק, באחד הנוגחים הטובים ביותר בתולדות הכדורגל. יכולת הניתור הנדירה, האתלטיות, התזמון, הנחישות והאומץ הפכו את קייהיל לבלתי ניתן לשמירה גם עבור שחקני ההגנה הפיזיים והחסונים ביותר באנגליה. "משחק הראש הוא המורשת שלי", הוא טען לקראת סיום דרכו בפרמייר-ליג והסביר את סוד ההצלחה: "שיחקנו ראגבי בשכונה, וזה משחק שאין בו פחד. נהגתי לדחוף את הראש שלי בכל מקום, גם אם היתה סכנה לקבל בעיטה. במצבים כאלה, הגובה לא משנה. רק הלב מכריע".

למה ראגבי? לא רק כי קייהיל נולד בסידני, אלא בעיקר כי אמו באה מסמואה, איים באוקיאנוס השקט עם מסורת ראגבי מפוארת – די לציין כי המדינה הקטנטנה מדורגת כיום במקום העשירי בתבל והעפילה פעמיים לרבע גמר גביע העולם בשנות ה-90'. טים בילה חלק ניכר מילדותו באי, ושם עיצב את אישיותו. "האנשים של סמואה לימדו אותי להיות צנוע ולכבד את הסובבים. אתה יכול להיות שחקן גדול, אבל את הרושם האמיתי משאירים בשיחות עם אוהדים. חשוב לזכור שכולם תמיד שווים", הוא אמר בראיון, אבל מבחינת הספורט בחר דווקא בכדורגל, והיו לכך שתי סיבות.

ראשית, אמו חשבה שראגבי פשוט מסוכן מדי עבור בנה הצנום. שנית, אביו דווקא אנגלי ממוצא אירי, אוהד כדורגל משובע שצפה באינספור משחקי הליגה האנגלית בטלוויזיה והדביק את בניו בחיידק. כבר בגיל 10 הבין קייהיל שחלומו הגדול להיות שם, על הדשא, כדי שילדים אחרים יראו אותו בטלוויזיה. מאמנים הבחינו בכשרונו, ובהיותו בן 14 בלבד הוא קיבל זימון לנבחרת סמואה עד גיל 20, כדי לשחק לצד אחיו הגדול שון. הילד הסכים מיד, בעיקר כי זכה בטיסה חינם לסמואה לבקר את סבתו החולה.

בדיעבד, ההחלטה עלתה לו ביוקר, ושיתוף במשחקים רשמיים מנע ממנו לייצב את אוסטרליה עד לשינוי תקנות פיפ"א ב-2004, כאשר כבר היה בן 24. בגלל החוקים הנוקשים, הוא אף החמיץ הזדמנות לייצג את אירלנד במונדיאל 2002, שם רצה לראות אותו המאמן מיק מקארתי. לו הדבר היה מתאפשר, הכדורגל האוסטרלי היה מאבד את גדול שחקניו אי פעם. ואולם בשנות ה-90', כאשר היה נער, לא כולם האמינו שהוא מסוגל להיות כדורגלן כלל. מאמני נוער בסידני אמרו לו שהוא נמוך מדי, ועדיף לו לוותר. הוא עשה את ההיפך והלך עם השאיפה עד הסוף.

ההורים התנדבו לעזור. הם לקחו הלוואה בבנק כדי לממן לנער בן ה-17 כרטיס טיסה בכיוון אחד ללונדון, מבלי שאיש אפילו הזמין אותו להיבחן. קייהיל האמין שיוכל לשכנע מישהו לתת לו צ'אנס, וצדק. מילוול מהליגה השלישית לקחה את האוסטרלי כי ראתה בו תכונות לוחם שכה התאימו לה. האריות מדרום לונדון הוא המועדון האולטימטיבי של הצווארון הכחול, עם אוהדים מופרעים שמקדשים מאבק פיזי ועקשנות.

שם, בבוץ האנגלי החורפי באצטדיונים נידחים, קיבל קייהיל את טבילת האש. הוא התאהב בקבוצה, והקהל התאהב בו. שש שנים הוא שיחק במילוול, כבש 56 שערים, היה דמות מפתח בעליה לליגת המשנה ב-2001, ולבסוף עשה היסטוריה כאשר הבקיע את שער הניצחון על סנדרלנד בחצי גמר הגביע ב-2004 וזכה לשחק בגמר מול מנצ'סטר יונייטד. השדים האדומים ניצחו 0:3, אבל מילוול היתה הווינרית הגדולה.

באותה עונה הבחין בו דיוויד מויס. הספק העבודה, התשוקה והיכולת של האוסטרלי מצאו חן בעיניו, ואברטון שילמה בסך הכול 1.5 מיליון ליש"ט תמורת האיש שהפך תוך שבועות לדמות נערצת בצד הכחול של ליברפול. 2004/05 היתה אמורה להיות קשה מאוד עבור הקבוצה שמכרה זה עתה את ויין רוני למנצ'סטר יונייטד, אך אברטון סיימה כנגד כל הסיכויים במקום הרביעי – עם הפרש שערים שלילי. קייהיל, שכבש 11 שערי ליגה (יותר מהמאזן של רוני בעונות הקודמות), נבחר לשחקן העונה מטעם האוהדים, והוא גאה בהישג הזה עד היום. "אף קבוצה אף פעם לא תשחזר את מה שעשינו עם סגל שהיה לנו", הוא אומר.

הוא שוב הרגיש ווינר. תארים לא היו לו בשמונה השנים באברטון, גם אם זה היה קרוב בגמר הגביע השני בחייו, נגד צ'לסי ב-2009, אבל האוסטרלי לא רצה לעזוב את גודיסון פארק בעד שום הון שבעולם. "מבחינתי, שער בדרבי מול ליברפול הוא כמו תואר", הוא נהג לומר, והיו לו חמישה כאלה. שלושה מהם נכבשו באנפילד וזהו שיא אברטון בכל הזמנים, לצד דיקסי דין המיתולוגי של שנות ה-30'. עבור קייהיל, כל ניצחון במשחק גדול היה תואר, כל שער שהביא נקודות גרם לו אושר, בדיוק כמו לאוהדים ביציע. המספרת המרהיבה לרשת צ'לסי, בדקה ה-89 בסטמפורד ברידג' בנובמבר 2007, נכנסה לספרי ההיסטוריה של אברטון כאילו הייתה תואר בפני עצמו.

עוד לפני שנבחר לקפטן, הרגיש קייהיל שהוא סוחף את חבריו. "אני לא צריך סרט על הזרוע כדי להנהיג. אני מרגיש קפטן גם בלעדיו. כל מה שצריך זה לעבוד קשה ולתת דוגמא", הוא אמר – ועשה. כאשר עזב לטובת ניו יורק רד בולס ב-2012, האוהדים בכחול היו באבל. הנה כל 68 השערים של הקשר המיוחד הזה במדי הקבוצה, והגעגועים אליו עדיין עזים. רק פרנק למפארד דומה לו בעשור הקודם ביכולת להגיח מאחור בעיתוי הנכון. "את המרחק שעשית מודדים בחברים, ולא במיילים", אמר קייהיל.

גם בנבחרת אוסטרליה, כמו במילוול ובאברטון, תארים מעולם לא היו העיקר. יש לו רק אחד, אליפות אוקיאניה ב-2004, מיד אחרי קבלת האישור המיוחל מפיפ"א, אבל ניצחון בגמר על איי שלמה לא באמת נחשב. לעומת זאת, העפלה למונדיאל מהווה הישג כביר. כאשר הצטרף קייהיל למאמץ, היתה לאוסטרליה הופעה אחת בלבד בהיסטוריה, ב-1974, והיא הסתיימה עם נקודה אחת וללא שערי זכות. מאז החל קייהיל לשחק עבור סוקרוז, הם עלו לכל שלושה גביעי העולם, והוא הבקיע בהם כמחצית מהשערים – חמישה מתוך 11. חמש חגיגות עם מכות לדגל הקרן, אותן העתיק מחברו לנבחרת ארצ'י תומפסון והפך למותג הפרטי שלו באגליה.

זה החל ב-2006, במשחק הראשון בשלב הבתים מול יפן. הנבחרת היתה בפיגור 1:0 כאשר חוס הידינק שלח את קייהיל למערכה במחצית השניה. בדקה ה-84 הוא כבש בנחישות אין קץ את השער האוסטרלי הראשון אי פעם במונדיאל, וכעבור חמש דקות נוספות השלים את המהפך בדרך ל-1:3. סוקרוז העפילו אז לשמינית הגמר, ולא הצליחו לשחזר זאת בשני הטורנירים האחרונים, אבל קייהיל פרח.

ב-2010 הוא כבש בניצחון על סרביה בנגיחה אופיינית, ואוסטרליה נלחמה בשיניים עד הסוף המר. ב-2014, הסגל נחשב לחלש יחסית אחרי פרישת דור הזהב, אבל קייהיל הוכיח אחרת. הוא נגח לרשת צ'ילה וכמעט הוביל לקאמבק מול יריבה הרבה יותר מוכשרת, ואז הגיע הרגע האלוהי נגד הולנד, עם בעיטת יעף למשקוף ופנימה שלא תישכח לעולם. רונאלדו הברזילאי, שיודע דבר או שניים על כיבוש בגביע העולם, אמר: "זהו שער הטורניר, ואחד השערים היפים ביותר בתולדות המונדיאל".

בברזיל, בגלל מצוקה בשחקני החוד, שיחק קייהיל במרכז ההתקפה, אבל שמר על החולצה מספר 4 אותה אימץ שנים קודם לכן. "זה מתאים לי מאוד, כי אני חלוץ הגנתי", הוא הגדיר מחדש את התפקיד. הוא ממשיך לאייש אותו גם באליפות אסיה הנוכחית, אשר מהווה עבורו הזדמנות אחרונה לזכות בתואר משמעותי בקריירה. הרי גם ב-MLS, למרות שנכלל בנבחרת העונה ב-2013, הוא נותר בידיים ריקות עם רד בולס, ובימים הקרובים עשוי להשלים את המעבר לליגה באיחוד האמירויות.

כמה שקייהיל יהיה ראוי לתואר הזה בגיל 35. כושרו הפיזי נותר כשהיה, והוא סוחב את אוסטרליה אחריו בטורניר הביתי. המשחק הגדול שלו היה עד כה ברבע הגמר מול סין, עם צמד בניצחון 0:2. הראשון הובקע במספרת מטריפה שהזכירה את הביצוע מול צ'לסי, השני היה בנגיחה בניתור עוצר נשימה.

בסך הכול עלה האליל האולטימטיבי של הכדורגל האוסטרלי ל-39 שערים במדי סוקרוז. הוא כבש לפחות פעם אחת בכל שנה מאז 2004. הוא הרשית מול נבחרות מכל היבשות בעולם. ועכשיו, בשבת בבוקר מול דרום קוריאה, בסידני – העיר בה נולד ואותה הוא אוהב יותר מכל – זה יכול להיות רגע השיא בקריירה מפוארת. אם נגיחה נוספת תמצא את הדרך לשער היריבה, אתם יכולים להיות בטוחים שגם אוהדי מילוול ואברטון יפתחו בחגיגה גדולה, כי עבורם, כמו עבור האוסטרלים, אין אגדה גדולה יותר מאשר הלוחם הצנוע והכריזמטי הזה.