כמעט מבלי שנשים לב, בימים האחרונים עולם הכדורגל נפרד לו משניים מהכוכבים הגדולים של דורנו. בשלישי שעבר היה דויד טרזגה שתלה את הנעליים בגיל 37 אחרי קריירה אדירה שבה זכה כמעט בכל תואר אפשרי. שלשום (שלישי) היה זה תורו של חואן רומן ריקלמה, שבישר בקול רועד על הפרידה מהמשחק שהיה כל חייו.
מלבד העובדה ששני הטיטאנים הכריזו על סיום התקופה כשחקנים פעילים בערך באותו הזמן, ישנם עוד מעט קווי דמיון משותפים בין השניים. טרזגול אומנם זכה במדי הטריקולור במונדיאל ובאליפות אירופה, אך בדיוק כמו ריקלמה גם הוא גדל ופרח בבירת ארגנטינה - בואנוס איירס, אליה נחזור בהמשך. מלבד זאת, שני הכוכבים הגדולים נפרדו מכר הדשא די רחוק מאור הזרקורים. בזמן שהחלוץ המחונן בחר לסיים את הקריירה בשורות פונה סיטי מהליגה ההודית, הפליימייקר האגדי עשה זאת במדי ארחנטינוס ג'וניורס בה למעשה התחיל את צעדיו הראשונים על כר הדשא הירקרק. אם עד כה הצלחנו למצוא מספר נתונים משותפים לשניים, כנראה שבדיוק כאן גם נגמר הדמיון.
לאורך כל הקריירה טרזגה נחשב לאחד השחקנים המוערכים והחביבים ביותר על הסובבים אותו, בין אם מדובר בחבריו לקבוצה או ביריביו. פשוט היה בלתי אפשרי שלא לאהוב את מחורר הרשתות האימפולסיבי שהיה נותן את כל כולו עבור הקבוצות בהן הוא שיחק. ריקלמה, לעומת זאת, היווה את ההיפך הגמור. בניגוד לצרפתי ששרף את הדשא בכל משחק מחדש, במקרים נדירים מאוד הייתם זוכים לראות את ריקלמה יוצא מהמרובע הדמיוני בחצי המגרש.
גם ביחסי אנוש למספר 10 בדימוס היה הרבה מה ללמוד מהקולגה הצרפתית. כמעט בכל מקום בו הוא דרך, ריקלמה השאיר אחריו שרשרת ארוכה של אויבים ודם רע. למרות אינספור הדברים הרעים שאפשר לומר על ריקלמה , מדובר בזן נדיר, כזה שבמשך 90 דקות יכול היה להירדם ואז בתוספת הזמן לקרוע את הרשת מכל מקום אפשרי במגרש, כזה שבכל נגיעה משאיר אחריו ניצוצות של גאונות, כזה שלצערנו כבר לא נראה בעולם הכדורגל המודרני והמנוכר של ימינו. זה הזמן להיפרד מהפליימייקר האחרון .
אם יש עיר אחת בעולם שבה סיפורי סינדרלה מקומיים נשמעים הרבה יותר טוב זוהי כמובן בואנוס איירס. בירת ארגנטינה סיפקה לנו לא מעט סיפורים מרגשים על נערים שצמחו מתוך עוני ומצוקה והפכו לגיבורים לאומיים. מי מאתנו לא שמע על ילדותו של דייגו מראדונה שגדל בשכונת הפחונים ויז'ה פיוריוטו או על קרליטוס טבס ששרד את מלחמת היום יום בשכונת פוורטה אפצ'ה הידועה לשמצה.
גם שכונת "דון טורקואטו" בה נולד גיבורנו, לא הייתה הסביבה האידיאלית בה תרצו לגדל את ילדיכם. את ילדותו בילה רומן בבית קטנטן באזור הפחות נוצץ של העיר עם עוד 9 אחים. למרות שאהד את קבוצת טיגרה, שני המועדונים שנלחמו על שירותיו של הקוסם היו המעצמות הגדולות בארגנטינה - ריבר פלייט ובוקה ג'וניורס. בוודאי תופתעו לשמוע שחואן הקטן העדיף לחתום בצד האדום של העיר, אך וטו שהטילה משפחתו והצעה כספית משופרת של היריבה המרה פתחו את אחד מסיפורי האהבה הגדולים ביותר שידעה שכונת לה בוקה.
אם למזלכם תבקרו במוזיאון המושקע של הזהובים כחולים תבחינו בשני פסלי ענק של השחקנים האהובים ביותר על האוהדים המקומיים בכל הזמנים. הראשון כמובן של מראדונה והשני של ריקלמה. אין ספק שבקרב העם הארגנטינאי האיש שהביא את הגביע העולמי בשנת 1986 הוא האהוב מבין השניים, אך אם תשאלו את אוהדי בוקה, לא בטוח שהתשובה תהיה זהה. את הקדנציה הראשונה (מבין השלוש) פתח חואן רומן בסערה ובשבע עונותיו הראשונות במדים הזהובים כחולים זכה בשלוש אליפויות, שני גביעי ליברטדורס ובגביע העולם לקבוצות. למרות רשימת התארים המכובדת והיכולת האדירה , האירוע אותו אוהדי בוקה בוודאי יזכרו יותר מכל מאותה תקופה הוא אותו "קניו" מפורסם בין רגליו של מריו יפס הקולומביאני שהיה עמוד התווך של ריבר בדרבי הסוער בדרום אמריקה .
למרות האהבה הבלתי נגמרת לה זכה מהקהל החם ולמרות
שהוכתר למלך הבלתי מעורער של יציעי הבומבונרה, בשנת 2002 ריקלמה שבר לא מעט לבבות כשהודיע על מעבר לברצלונה תמורת 11 מיליון יורו. לא מעט אוהדים התקשו לסלוח למספר 10 על עזיבתו הפתאומית אך לאחר מספר חודשים התגלתה הסיבה האמיתית לכך שנטש את החממה האוהבת. באותה תקופה נחטף כריסטיאן, אחיו הצעיר. החשש לגורל משפחתו והטראומה הגדולה מהמשא ומתן עם החוטפים הביאו את רומן לחתום בחוף מבטחים בבירת קטלוניה.
ראשית התקופה באירופה לא הייתה טובה בלשון המעטה עבור הגאון מדון טורקואטו. מאמנו דאז, לואיס ואן חאל, לא בנה על תפקיד הפליימייקר והעדיף להציב את ריקלמה בתור שחקן כנף. תוסיפו לכך את המשמעת הטקטית הקפדנית ואת האופי הלוחמני של השניים ותבינו מדוע רומן נחשב לאחד הזרים המאכזבים ביותר בתולדות ברצלונה. למרות הגעגועים הביתה הקשר המוכשר לא נשבר ולאחר שהבלאוגרנה החתימה את רונאלדיניו ומילאה את מכסת הזרים, בחר להצטרף לקבוצה הצנועה ויאריאל שהייתה רחוקה שנות אור מאריות הכדורגל בספרד. אומנם אוהדי הצוללת הצהובה יזכרו את רומן בעיקר בגלל החמצת הפנדל שלו בתוספת הזמן מול ארסנל בחצי גמר ליגת האלופות ב-2006, אך אף אחד לא יוכל לשכוח לו את התקופה האדירה בה הפך את ויאריאל לאחת הקבוצות המרגשות והמלהיבות בספרד.
אומרים שכל גאון חייב להיות קצת מטורף. למען האמת, אם נבחן מקרוב את חואן רומן נבין משפט זה לעומקו. אין עוררין על כך שריקלמה הוא אחד מאמני הכדור הגדולים שנראו אי פעם על כר הדשא, למרות זאת, אופיו הקשה לא הותיר לו חברים רבים בסביבתו הקרובה. תשאלו את מנואל פלגריני , מאמנו בויאריאל, שפשוט לא הצליח להסתדר עם השחקן המצטיין שלו ונאלץ לוותר עליו לשמחתם העצומה של אוהדי בוקה שקיבלו לחיקם את הבן האובד בשנת 2007.
הנה דוגמא נוספת לדומיננטיות של ריקלמה. בשנת 2008 כשסרחיו בטיסטה בנה את הסגל הסופי לקראת האולימפיאדה, הוא היה חייב לבחור מבוגר אחראי לחבורת הצעירים מפוצצת הכישרון, חבורה שכללה את אנחל די מריה, סרחיו אגוארו, אסקיאל לאבצי וכמובן ליאונל מסי. למרות כמות האגו הענקית, אותם ילדים ידעו היטב שהמנהיג האמיתי של הנבחרת היה ריקלמה. אירוע שממחיש זאת יותר מכל התרחש במשחק חצי הגמר מול היריבה המושבעת ברזיל.
בתוצאה של 0:2 לזכות האלביסלסטה נפסקה בעיטת עונשין מ-11 מטרים לטובתה. למרות שמסי, אגוארו ודי מריה צעדו לעבר הכדור שהונח על הנקודה הלבנה, כולם עמדו דום כשהקפטן הבלתי מעורער ריקלמה ציווה עליהם להתרחק. מספר 10 כמובן נעץ את הכדור עמוק בתוך הרשת והמשיך להיות המנהיג האמיתי עד להנפה המרגשת והזכייה במדליית הזהב. אומנם להרבה שחקנים קשה לקבל זאת, אך כך הוא ריקלמה. אם אתה לא יכול לפנות לו את הבמה המרכזית, עדיף שלא תתקרב אליו. אם אתם לא מאמינים, תשאלו את מרטין פאלרמו, מלך שערי בוקה בכל הזמנים. "אל לוקו" אומנם נחשב לאחד הכוכבים החברותיים בארגנטינה, אך הדומיננטיות שלו בקרב השחקנים ובמיוחד בקרב הקהל לא בדיוק התאימו לגיבורנו.
אין אוהד בוקה אחד שלא זוכר את את שערו ה-219 של אל לוקו, שער שבעצם השווה את שיא הכיבושים של המועדון. לצערם של האוהדים בכחול זהוב, הכיבוש המפורסם הראה עד כמה גדול הסכסוך בין שני האלילים. אותו שער נכבש לאחר שריקלמה חדר בצורה עוצרת נשימה לתוך הרחבה אחרי מהלך שהשאיר את שחקני היריבה פעורי פה. למרות שמצא את עצמו לבד מול השוער, העדיף ריקלמה לפרגן ל"חברו" פאלרמו והותיר אותו מול שער חשוף. לאחר שהאחרון גלגל את הכדור בקלילות ורץ להודות למבשל הוא ראה רק את גבו, מאחר שמספר 10 האגדי החליט להתעלם מפאלרמו לחלוטין ולהראות לו מי המנהיג האמיתי בבומבונרה.
לא רק חבריו לקבוצה ויריביו סבלו מהמעמד הרם של גיבורנו. באחד מהמקרים הביזאריים שנראו בארגנטינה בשנים האחרונות, היה זה אוהד מקומי שהעז להקניט את הפליימייקר האגדי שרץ בטירוף לעבר היציע וסימן אותו עם האצבע. התגובה מהיציע לא איחרה לבוא כשעשרות חברי "הבארה בראבה" (האולטראס ) החלו לרדוף אחרי האוהד חסר המזל ולהכותו עד זוב דם. לצערם של אוהדי הבוסטרוס (מינוס אוהד אחד מוכה) האופי הלא ברור של גיבורם הביא אותו פעם נוספת לצאת בהודעה איומה ב-2012 לאחר ההפסד מול קורינתיאנס בגמר הליברטדורס: " אני אוהב מאוד את המועדון ואוהד אותו כל ימי חיי, אבל כך אני לא יכול להמשיך. אני מרגיש ריק לגמרי ואין לי יותר מה לתת למועדון. לא אשחק יותר בבוקה, אני פשוט לא יכול להישאר כאן".
לא חלף שבוע ואלפי אוהדי בוקה יצאו לרחובות בתחנונים אחרונים לאלילם במפגן אהדה שלא השאיר כמעט עין אחת יבשה בארגנטינה. אומנם הם נאלצו לחכות 7 חודשים ארוכים אך לבסוף אהוב ליבם החליט לחזור למועדון הפאר רק כדי לעזוב אותו פעם נוספת בסיום עונת 2013/2014, והפעם לתמיד. סוף הרומן בין הצדדים הגיע לאחר שדניאל בולוטינקוף, סוכנו של הקשר, נכנס למשרדו של נשיא בוקה- דניאל אנג'ליקי כדי לחתום על חוזה אחרון שישאיר את מספר 10 עד לסיום הקריירה. רגע לפני שאנג'ליקי חתם על החוזה הוא הודיע לסוכנו של השחקן כי הוא עושה זאת אך ורק מפני שזהו רצונם של האוהדים. הסוכן הנאמן כמובן התקשר למרשו כדי לעדכן אותו על התקרית. ריקלמה הורה לו לעזוב את החדר מידית ובכך חתם את סוף סיפור האהבה הבלתי נגמר.
אמנם מספר 10 חזר לשירת הברבור בקבוצת נעוריו ארחנטינוס ג'וניורס (שגם בה הספיק להסתכסך עם המאמן), אך תוך כדי השלים עם המועדון עלייה לליגה הראשונה. לאחר שפסל לא מעט הצעות מעניינות מחוץ לארגנטינה, החליט לבסוף לתלות את הנעליים והפעם באופן סופי. הודעת הפרישה הדרמטית כמובן הציפה את הרשתות החברתיות בתגובות מגוונות. בפורום האוהדים של ריבר שסבל לא מעט מהקשר במהלך הקריירה נכתב: "כל מה שנשאר עכשיו זה לארגן משחק פרידה, הבעיה שאף אחד לא ירצה לשחק עם ריקלמה".
למרות התגובה המבדרת מאוהדי המיליונרים, מי שהגדיר באופן מושלם את הקוסם ממדון טורקואטו היה כדורגלן העבר הארגנטינאי, חורחה ואלדנו: "עולם הכדורגל תמיד דרש מריקלמה להיות כביש מהיר, כזה שמגיעים דרכו במהירות ממקום למקום, הבעיה היא שהוא מעולם לא רצה בכך. רומן רק רצה להיות מין דרך עקלקלה וצדדית שבה אפשר לעצור ולראות את הנוף".
אולי רובכם לא תסכימו עם המטאפורה, אבל בדור שבו הכדורגל הופך להיות יותר ויותר טקטי, מסחרי ונטול רגשות, כזה שבו הכוכבים הגדולים הופכים עם הזמן לסוג של מכונות, אי אפשר שלא לזהות את השונות של ריקלמה. שחקן מעידן אחר, שנאלץ ולרוב לא הסכים לציית לחוקי העידן הנוכחי. או בקיצור - הפליימייקר האחרון בהחלט.
