פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        גם אריק אינשטיין היה נהנה: שי האוזמן מסכם את הדרבי התל אביבי

        מכבי המשיכה להיראות בטוחה ונינוחה (בזכות אוחיון וג'ייק כהן), הפועל שוב נראתה קשוחה ומחויבת (למרות הטעויות של קטש), אפילו השופטים הצטיינו. שי האוזמן מסכם דרבי תל אביבי איכותי באולם אינשטיין, וסבור שצביקה שרף עשוי להתברר כהברקה

        1. הדבר הכי משונה בדף הסטטיסטי מהדרבי אמש (שני) נוגע למספר השחקנים ששותפו. אף אחד לא מתרגש מכך שלהפועל תל אביב, כמו למרבית הקבוצות בשלולית, יש רוטציה של שמונה שחקנים בלבד. מצד שני, קשה להתרגל לכך שזה המצב גם בצד הצהוב של העיר. נטולת אלכס טיוס ומרקיז היינס (אה, ולינהארט), הגיעה מכבי לדרבי כשהרוטציות שלה מעט מורכבות. עם שלושה ישראלים בלבד, שרק אחד מהם (ג'ייק כהן) יכול לשחק בפנים, מצא עצמו גיא גודס בסיטואציה בלתי מוכרת. אם כהן על המגרש, אז אפשר לשחק רק עם אחד משלושת הזרים הגדולים, כלומר ביג סופו, אלכסנדר ורנדל + סמית' ופארגו. אם רוצים לשחק עם שניים מהם, אז חייבים את לנדסברג ואוחיון.

        במובן הזה, אפשר להחמיא למכבי תל אביב על עמידה במספר יעדים לא פשוטים בכלל. קודם כל, מכבי הצליחה להחזיק את הפועל על 76 נקודות, 4 פחות מהממוצע שלה. היא הצליחה להימנע מעבירות שיכלו לסבך אותה כהוגן. רביב לימונד ודוראנד סקוט הגיעו למשחק עם ממוצע סחיטת עבירות משותף של כמעט 9.5 למשחק. מול ההגנה הקשוחה של מכבי הם הצליחו לסחוט, ביחד, 4 כאלה בלבד. מכבי הורידה את האדומים בריבאונד התקפה באופן משמעותי (מממוצע של 11 ל-5 בלבד), וגם הצליחה להסתדר ולשלוט במשחק חרף יום נוראי מבחוץ, במיוחד של פארגו וסמית' עם 2 מ-12 לשלוש נקודות. בעיקר בזכות 63 אחוז מצוינים מהשדה, שהגיעו גם מריבאונד התקפה, גם מנקודות במגרש הפתוח וגם מביצוע נקודתי לא רע במשחק המסודר.

        שחקן מכבי תל אביב דווין סמית' (ברני ארדוב)
        גודס מצא את עצמו בסיטואציה לא מוכרת, והסתדר היטב. סמית (צילום: ברני ארדוב)

        בצד השני, יש תחושה שקטש היה שמח להתחיל את המשחק הזה מחדש ולנסות מעט דברים אחרים. מול הפתרונות ההגנתיים של גודס-גרשון בכלל ועל יינסי גייטס בפרט, יכול להיות שניתן היה לנסות וללכת על הביג מן מסינסינטי בזוויות אחרות או ממצבים אחרים. אם הסנטר שלך מייצר 19 נקודות והקבוצה שלך, במקביל, קולעת ב-47 אחוז לשלוש נקודות, כנראה שמשחק ההתקפה לא הלך לפואנטות הנכונות, במקומות הנכונים ובעיתויים הנכונים. ולא שלקטש אין נסיבות מקלות. בשבוע בו לימונד וסקוט לא מתאמנים, אי אפשר להתכונן כראוי לדרבי. ואי אפשר לצפות שהם יופיעו למשחק בכושר מלא וכאילו כלום.

        כך או אחרת, היה לנו משחק כדורסל קשוח ולא רע בכלל באריק איינשטיין. מכבי המשיכה להיראות בטוחה ונינוחה, כשהפעם צריך לתת קרדיט מרכזי ליוגב אוחיון בהופעה מצוינת ולג'ייק כהן שנוכחותו הורגשה בשני צדי המגרש. הפועל נראתה אמנם מוגבלת בהשוואה לאלופת היורוליג והיא עדיין מחזיקה סכמת חילופים מעט בעייתית בקו הקדמי, אבל עדיין מדובר בקבוצה קשוחה, מאומנת ומחויבת, שעשתה שינוי דרמטי מאותה חבורה ששוטטה שם עד לפני מספר שבועות. אז קרדיט מגיע לצהובים, קרדיט מגיע לאדומים – ואפילו לשופטים. תנו לנו עוד משחקים כאלה.

        מאמן הפועל תל אביב עודד קטש (ברני ארדוב)
        היה שמח להתחיל את המשחק הזה מחדש ולנסות מעט דברים אחרים. קטש (צילום: ברני ארדוב)

        2. ובצד השני של השלולית קיבלנו סוג של משחק עונה בתחתית. טוב נו, לא באמת. כשאומרים משחק על הישארות בליגה, בדרך כלל מתכוונים לקרב של דם, אש ותמרות עשן. קרב? מלחמה? במקרה של נהריה מול אשדוד, זה נראה יותר כמו מלחמת כריות. למה לריב כשאפשר לזרוק לסל? למה לדחוף כשאפשר לאפשר ליריב שלך נתיב פתוח לסל, מתוך ידיעה שהוא לא יקפח אותך בצד השני? ככה לא נראות קבוצות שנלחמות על החיים שלהם. בכל מקרה, את אשדוד זה לא צריך לעניין. הפסד אמש ומצבה היה בהחלט לא סימפטי, אבל היא הצליחה איכשהו לגרד את הניצחון וחזרה לחיים.

        ועכשיו מה, מה עכשיו? הרצליה עשתה את המהלך הגדול שלה כשצירפה את רייט את וושינגטון. אשדוד שיחקה אותה עם הצירוף של צביקה שרף, שעשוי להיות שובר שוויון במאבקי הירידה. גם נהריה עשתה סוג של מוב לפני מספר שבועות, ממנו יצאה לכמה ניצחונות חשובים. החברה הרביעית לדבוקת התחתית עוד לא הלכה על מהלך משמעותי משלה, עם כל הכבוד להחתמה של מרקוס לואיס. עכשיו תורה של גליל גלבוע להראות שהיא תעשה מה שצריך כדי להישאר בליגה. אם לא, היא נראית כיום כמועמדת הבכירה לבלות בעונה הבאה בליגה שמשוחקת בימי שלישי.

        צביקה שרף מאמן מכבי אשדוד מדריך את שחקניו (אדריאן הרבשטיין)
        אשדוד שיחקה אותה. שרף (צילום: אדריאן הרבשטיין)

        3. ג'ורדן טיילור הוא רכז אולד סקול, מהסוג שכבר כמעט ולא מייצרים. הוא לא אתלט גדול, הוא לא סקורר גדול והוא לא קומבו גארד. סתם שחקן מצוין שיכול לשחק רק בעמדה מספר 1. ואם הקריירה שלו לא מקבלת מעצור בשל פציעה לא נעימה במיוחד בעונה שעברה באיטליה, אין מצב שהוא מגיע לחולוניה. העניין הוא שבחולוניה יש עוד רכז שהוא רק 1, אוהבים אותו או לא, ושמו גוני יזרעאלי. בניגוד לקבוצות אחרות בשלולית, הזרים האחרים של אלעד חסין הם בעמדות 3,4,5. מה שמותיר את עמדות 1+2 ליזרעאלי, טיילור ושלומי הרוש בלבד. סה טו.

        אם אחד הפליימייקרים משחק בעמדה שלו לצידו של הרוש בעמדה 2, אז מילא. אבל כשטיילור צריך לשחק לצידו של יזרעאלי (ואולי גם להיפך), זה נראה הרבה פחות טוב.

        צריכים הוכחות? מדד היעילות הממוצע של יזרעאלי הוא 5.9 למשחק. של טיילור – 17.3 למשחק. מתוך 17 משחקים אשר שוחקו עד כה בליגה, רק בארבעה מהם עברו שניהם, כל אחד בנפרד, את הממוצע העונתי. ומתוך ארבעת משחקים חריגים אלה, ניצחה חולוניה 3 פעמים.

        וזו בדיוק הבעיה של חסין: בדרך כלל הצטיינות של טיילור מגיעה כשגוני חלש. וההפך. שלשום סיפק טיילור משחק של 17 נקודות, 4 אסיסטים ומדד יעילות 21. יזרעאלי? 0 נקודות, 4 אסיסטים ומדד יעילות 3. נגד נס ציונה זה הספיק לנצחון. כדי להישאר בצמרת הגבוהה, יצטרכו שם למצוא את הדרך להבליט גם את טיילור וגם את יזרעאלי. או לקבל עוד משחקי שיא משלומי הרוש.