אדם צופה במשחק המרכזי של ליגת העל בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב, והוא צופה בו במיוט. הוא מלכתחילה לא ממש בטוח למה הוא צופה בזה, או למה זה המשחק המרכזי, כי למעשה עצם העובדה שזה המשחק המרכזי, בעונה שבה שתי הקבוצות כל כך חלשות ומאכזבות וגוררות בוז ומרמור אפילו מאוהדיהן, מסמלת עד כמה העניין בליגת הכדורגל הישראלית לא נסוב סביב ספורט, כי אם על מסורת ודימויים ישנים שעוד חקוקים בראש, גם אם אין להם אחיזה במציאות. אין פה ציפייה לכדורגל איכותי, אין פה ציפייה לספורט מקצועני משובח ברמה ראויה לצפייה, אלא לאיזשהי דרמה אנושית, אולי מכות בין יריבים ותיקים, שנאה בין אויבים, פוליטיקה, משהו. בקיצור, לא כדורגל. בקיצור, אין להתפלא שקרית שמונה לא משודרת.
כך או כך, אדם צופה במשחק המרכזי של ליגת העל, והוא עושה זאת על מיוט. הרמה חלשה מאוד, אפילו עלובה, שחקנים מתקשים בפעולות הפשוטות ביותר, והכל נעשה באיטיות מקוממת. לקראת הסיום התאפשר לו להגביר קצת, לשמוע את הקולות, ולמרבה הפלא לא נתגלה לאוזניו שדר מנומנם, כפי שראוי היה להישמע לאור האירועים המנומנמים, מתברר שהשדר צועק ונרגש. כן כן, מתברר שכל הזמן הזה השדר והפרשן התלהבו והתרגשו, מתברר שכל הפעולות המגושמות זכו לסופרלטיבים, כל מהלך כושל הוגדר כ"התקפה מצוינת", כל ביצוע מרושל הוגדר כ"ניסיון פנטסטי". אנחנו מבינים את הרצון של השדרים והפרשנים לשווק בצורה חיובית את המוצר, ועדיין, יש גבול, יש אחריות ציבורית, יש לנו עיניים.
כך או כך, כחילה הצעיר נוגח ומשווה (והמבוגרים שבינינו מסננים בלבם "איזה שחקן היה אבא שלו", יש שאפילו מוסיפים "כבר לא עושים כדורגלנים כאלה יותר כמו אהוד כחילה", וזאת על אף שאהוד כחילה היה כדורגלן חסר כישרון, אבל מהי האמת לעומת מיתוס וזיכרון, למה להרוס), ומיד עם כיבוש השער הקהל הירושלמי פורץ בשירה "אמא שלכם זונה"! כן כן, כך הם הגיבו ברגעי האושר שלהם, מתוך שמחה מתפרצת, אחרי גול מתוק, זה מה שהיה להם להגיד, "אמא שלכם זונה". ושוב, הנה כדורגל שמבוסס על איבה מסורתית וכעס, ולא על בידור, שואו, מיומנות, כל השטויות האלה של הגויים.
והנה שובל גוזלן. הידעתם? בדירוג כדורגלני ליגת העל בוואלה! ספורט לפני שנתיים, שובל גוזלן דורג במקום ה-27. אין פה כוונה ללגלג על המדרגים, הלא כותב שורות אלה היה ביניהם, אבל האין שובל גוזלן מסמל הכל? את הבלוף, הבלון המנופח, שחקן צעיר ו"מבטיח" מהנוער, שעולה ונותן כמה דקות טובות בבוגרים של מכבי חיפה, והעיתונאים והפרשנים, וכותב שורות אלה ביניהם, יוצאים מגדרם ומכתירים אותו כ"הדבר הבא", על אף שלא, הוא לא כזה טוב? והאין זה מתמזג היטב עם הצעקות חסרות הפרופורציה של השדר, שמתאר כל ניסיון בעיטה כושל כ"איזו התקפה מצוינת, בעיטה פנטסטית של החלוץ הצעיר, הו מוטי, אם ימשיך ככה אני צופה לו עתיד ורוד"?
מיד לאחר מכן עלה המאמן מנחם קורצקי לשידור, ובראיון התנצל בפני הבעלים אלי טביב. "אם פגעתי במישהו, אני מתנצל", אמר המאמן, ומי שמביט בסצינה הזו מהצד עוד עלול לחשוב שיש פה רגע רומנטי, של אדם שמודה בטעותו ומגלה גדלות נפש, אבל האמת היא שזה אותו מנחם, או שכפי שהוא מכנה את עצמו - "אני מנחם ואני אבוא ואזיין אותך בתחת יא חתיכת קוקסינל", וזה אותו טביב, העבריין המורשע, ואתה לא יודע מי מגעיל יותר בסיפור הזה. אבל מה זה משנה, העיקר שאתה נגעל.
וחבל שזה ככה, וחבל שאוהד נתניה תקף את אריאל הרוש, וחבל שבית הדין מבזה את עצמו עם העונש התמוה לאוהדי מכבי חיפה, וחבל שאבי נמני עדיין מפרשן, כי זה יכול היה להיות שבוע חיובי לכדורגל הישראלי. אין כמו השבועות האלה של חלון ההעברות, כשקבוצות מעבירות ביניהן שחקנים בינוניים ובטוחות שהן מתחזקות. אותם שחקנים שאכזבו, לא פגעו, לא תרמו, שוחררו על ידי הקבוצות שלהן, וישר הם נקלטים על ידי קבוצה חדשה, שלמרות הכל מקבלת את הסחורה הפגומה באופטימיות כמעט עיוורת. כמה יפה היא אופטימיות עיוורת.
ואלירן עטר ואיתי שכטר מבוקשים, ומוצע להם חוזים של מיליונים. מיליונים. לא נזלזל בהחלטה להביא ליגיונרים, גם זהבי כשל באירופה והפך לכוכב בישראל, אבל בחיאת, שחקני ספסל שלא ראו דקה בליגה הצרפתית? וחלקם כשראו דקה או שתיים התעקשו להחמיץ כטירונים ולהמחיש למה הם לא רואים דקה? ומילא זה, למה הם מקבלים פה יחס של כוכבי על, כמו מושיעים? יש את זה ביותר פאתטי?
וכבר לא מדברים על זה שאלירן עטר חותם במכבי חיפה, הקבוצה שאוהדיה תיעבו אותו וקיללו אותו ועכשיו נאלצים לחזור בהם ולתמוך בשנוא נפשם. וכבר לא מדברים על זה שאיתי שכטר מועמד גם למכבי תל אביב, שגם אוהדיה תיעבו את שכטר וקיללו אותו אבל כבר התרגלו להתמסר לשכירי חרב. וכבר לא מזכירים איך ההנהלות של מכבי חיפה ומכבי תל אביב מתנהגות בקרירות וניכור, ולפרקים מביכות את אוהדיהן. כי ברגעים האלה שוב צריך לדבר על כסף, על 300 אלף דולר לעונה, על 100 אלף שקל נטו בחודש. שכטר ועטר, שני חלוצים כושלים, מרוויחים הון עתק. לא נותר אלא לסיים בדברי המשורר, במילים שנכנסו לפנתיאון: חתיכת אפס פחדן, אני עזבתי. מיד אשוב.