גביע המלך: על מאמן צ'רלטון המיתולוגי ג'ימי סיד

גיא לוזון הוא המאמן הרביעי של צ'רלטון מאז השתלט רולאן דושאטלה הבלגי על המועדון לפני שנה, וזה בדיוק הזמן הנכון להיזכר בכך שהמועדון הזה נבנה מהיסוד וחווה את הימים הגדולים שלו, כולל הזכייה בתואר המשמעותי היחיד בתולדותיו, בהדרכת מנג'ר שהחזיק בתפקיד במשך 23 שנה. ג'ימי סיד הוא האגדה של האדומים מדרום לונדון, ורוחו ממשיכה לרחף מעל אצטדיון ואלי, בו קרוי היציע הדרומי על שמו. כמעט חצי מאה אחרי מותו, אוהדי אדיקס מתגעגעים אליו מאוד, במיוחד בתקופות הזויות שכאלה.

סיד מונה למשרת חייו באופן מקרי. ב-1932 רכשו את המועדון האחים אלברט וסטנקי גליקסטן, אנשי עסקים יהודים שהתעשרו ממסחר בעץ. הם קיבלו לידיהם קבוצה קטנה שצללה לליגה השלישית, אבל הגו תוכניות גרנדיוזיות וחשקו להגדיל את תכולת האצטדיון ל-200 אלף. אלברט גליקסטן, היו"ר שקיבל את כל ההחלטות, פגש את סיד ב-1933 באירוע חגיגי לרגל זכייתה של ארסנל באליפות. השניים החליפו דעות, הבינו שיש להם השקפה דומה מאוד על עולם הכדורגל, ובסיום הארוחה הפור כבר נפל – סיד היה האיש הנכון לפרויקט.

האוהדים קיבלו את הבשורה בזרועות פתוחות, כי סיד היה כוכב ידוע ככדורגלן. הוא גדל בצפון מזרח אנגליה, אהד את סנדרלנד ושיחק בקבוצת הנוער של המועדון, אך חלומו להתקדם לבוגרים נגנז עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ג'ימי בן ה-19 נשלח כחייל לחזית, שרד במזל, ואף הותקף בגז לקראת סיום הלחימה. סנדרלנד סברה שאינו מתאים לפעילות ספורטיבית והעבירה אותו לקבוצת חובבים בוויילס, אבל סיד היה נחוש להחזיר את הקריירה למסלול. הוא חתם בטוטנהאם ב-1921, זכה איתה בגביע והפך לאחד החלוצים הטובים במדינה.

ב-1927 התרחשה אחת העסקאות הגרועות ביותר בתולדות הכדורגל, כאשר התרנגולים נקלעו לסכסוך כספי עם סיד על חודו של ליש"ט לשבוע, והעמידו אותו למכירה. שפילד וונסדיי, שהיתה מתחת לקו האדום, קפצה על המציאה, וההשפעה היתה קיצונית על שתי הקבוצות. ללא המנהיג, צללה טוטנהאם וירדה לליגה השניה. מנגד, הינשופים ניצחו ברוב המשחקים שנותרו להם, נשארו בליגה, והמשיכו את הדהירה לזכיה בשתי האליפויות האחרונות שלהם ב-1929 וב-1930, בניצוחו של סיד. הם היו עצובים מאוד כאשר פציעה בברכו אילצה אותו לפרוש ב-1931, אבל הוא כבר היה בן 36 והחל לחשוב על קריירה כמאמן.

צ'רלטון הצנועה התאימה לו מאוד, וסיד ביצע כבר בשבועות הראשונים בתפקיד מהפכה ניהולית של ממש. הוא החל להעסיק סקאוטים בכל רחבי המדינה, על מנת לאתר מציאות, והתוצאות היו מופלאות. אחיו של המנג'ר, אנגוס סיד, ראה במשחק חובבים את השוער סם ברטרם שהיה כורה פחם – הוא הוחתם ללא דיחוי ונשאר בקבוצה עד הפרישה במשך 22 שנים. כעבור שנה הגיע גם דון וולש, חלוץ נהדר עם כישורי מנהיגות ששירת פעם בחיל הים – הוא היה עתיד להפוך לקפטן ודמות מפתח בנסיקה המטאורית.

ב-1935 טיפסה צ'רלטון לליגה השניה, ב-1936 התקדמה לליגה הבכירה, ובכך היתה לראשונה אי פעם להשיג שתי עליות רצופות. בצילום וידאו נדיר בלינק זה תוכלו לראות תדרוך טקטי של סיד, בסיומו מבטיח המנג'ר: "אנחנו מקווים להמשיך בעבודה הטובה גם בליגה הראשונה". אפילו הוא עצמו לא העלה בדעתו שההצלחה תימשך בקצב כה מסחרר. הלונדונים האלמונים, עם תקציב קטן יחסית, סיימו באופן סנסציוני במקום השני כבר בעונת הבכורה ב-1936/37, שלוש נקודות בלבד מהאלופה מנצ'סטר סיטי. בעוד סיטי ירדה כעבור שנה, צ'רלטון נאבקה שוב על הכתר וסיימה רביעית ב-1938.

היו אלה ימים קסומים. אדיקס היו גאוות דרום לונדון, הפכו לפופולריים מאוד בקרב פועלי הצווארון הכחול, ועשרות אלפים נהרו לכל המשחקים. יציע מזרחי מיוחד הוקם ואכלס 50 אלף צופים, ובמשחק הגביע מול אסטון וילה נקבע שיא של כל הזמנים – יותר מ-75 אלף נדחסו לאצטדיון. צ'רלטון היתה גם אורחת רצויה במשחקי ראווה ברחבי אירופה, וב-1937 הביסה את נבחרת צרפת בפריז, 2:5. לו היה גליקסטן משקיע בקבוצה, היא יכולה היתה להפוך לאחת הטובות לא רק באנגליה, אלא בעולם כולו, בזכות בסיס איתן של מאמנים, שחקנים ואוהדים.

אלא שגליקסטן דווקא נרתע מלפזר כספים וניסה לנהל את העסק על אש קטנה. הדוגמא המדהימה ביותר לכך התרחשה ב-1938, כאשר סיד נלהב לקבל הזדמנות נדירה להחתים את אחד הכוכבים הבולטים, סטנלי מתיוז בן ה-23. סטוק סיטי הסכימה להיפרד מהתחבולן הצעיר תמורת 13 אלף ליש"ט – סכום כביר במונחים של התקופה, בה עמד שיא ההעברות על 14 אלף. לאכזבתו העצומה של המנג'ר, סירב היו"ר לאשר את ההוצאה, וכך פספסה צ'רלטון אוצר של ממש. כאשר פרצה מלחמת העולם השניה ב-1939, והליגות נעצרו, אמר גליקסטן: "אתה רואה, לא היינו צריכים לקנות את מתיוז. היינו זורקים 13 אלף לפח". על אף היחסים הקרובים בין השניים, סיד ההמום לא סלח על העוול הזה עד יומו האחרון.

המלחמה הרסה את התנופה של צ'רלטון, אבל חלק גדול מהשחקנים נותרו בסגל, השתתפו במפעלי הגביע המיוחדים שאורגנו בשנים האיומות, ואחרי תבוסת הנאצים היה סיד מוכן להמשיך בהצלחה. צ'רלטון אמנם לא שבה לעולם לצמרת, אבל פיצתה על כך בגביע האנגלי. ב-1946 היא העפילה לגמר הראשון שאחרי המלחמה, נגד דרבי קאונטי, והוא היה דרמטי במיוחד. אחרי 85 דקות מאופסות כבר ברט טרנר, מגן צ'רלטון שער עצמי, וכעבור דקה בלבד הישווה בעצמו בבעיטה חופשית שהוסטה פנימה. דרבי ניצחה 1:4 בהארכה, וסיד אמר לשחקניו המתוסכלים: "בשנה הבאה נחזור לכאן וננצח".

וכך היה, למרות שלחצי הגמר מול ניוקאסל ב-1947 הגיעה צ'רלטון כאשר רוב שחקניה סובלים מקלקול קיבה. וולש, הקפטן המופלא, היה חולה יותר מכולם, אבל הבקיע צמד והוביל את הקבוצה ל-0:4 ענק, לפני שנפל והתעלף בחדר ההלבשה אחרי שריקת הסיום. "לא רציתי לגלות לחברים עד כמה אני מרגיש רע", סיפר לאחר מכן. רק על מעשה הגבורה הזה הוא היה ראוי להניף את הגביע בוומבלי, והוא זכה לכך בזכות 0:1 על ברנלי. וולש עצמו בישל לכריס דאפי, הסקוטי היחיד בסגל האנגלי, את שער הניצחון שש דקות לסיום ההארכה.

האופוריה בדרום לונדון היתה בשיאה. אוטובוס פתוח הוביל את השחקנים שהציגו לראווה את הגביע, ואיש לא ידע כי סיד שבר הפיל אותו קודם לכן ושבר את המכסה. לתשומת ליבו של הקורא סרחיו ראמוס, המנג'ר תיקן את הנזק על חשבונו ביום שלאחר מכן אצל רתך מוסמך.

גם את התואר הנכסף לא רצתה משפחת גליקסטן לתרגם להצלחה מתמשכת. האצטדיון לא שופץ ולא הותקנו בו זרקונים בניגוד למגרשים האחרים במדינה, בעוד מדיניות הרכש המשיכה להיות שמרנית במיוחד. סיד נאלץ לפתור את הבעיות בסגל ביצירתיות, ועשה זאת באופן פנומנלי. ב-1951, למשל, הוא שמע על כך שהחלוץ השבדי האסה יפסון, שכיכב במונדיאל 1950 במדי נבחרתו, הגיע ללונדון כדי להשלים לימודי מנהל עסקים והתכוון לחתום בארסנל לתקופה קצרה. סיד איתר את הכוכב לפני שהגיע להייבורי ושכנע אותו לחתום בצ'רלטון. התוצאה – תשעה שערים ב-11 משחקים שהשאירו את אדיקס בליגה, והם כללו אפילו שלושער ראשון אי פעם של שחקן אורח בהייבורי נגד ארסנל בכבודה ובעצמה, בניצחון 2:5. מיד לאחר מכן נסע יפסון לאיטליה והמשיך בקריירה האדירה שלו.

אפיק נוסף לגיוס שחקנים היה בדרום אפריקה, איתה היו לאנשי צ'רלטון קשרים עסקיים ענפים עד כדי כך שגליקסטן שקל ברצינות להעתיק את המועדון כולו ליוהאנסבורג כדי לחסוך במסים – עזאזל יודע כיצד הוא תיכנן לעשות זאת הלכה למעשה. משם הגיעו שני הכוכבים החשובים של הקבוצה בשנות ה-50' – החלוץ סטוארט לירי שנותר שיאן הכיבושים של צ'רלטון בליגה הבכירה בכל הזמנים, ואדי פירמאני המפורסם, שנמכר ב-1955 לסמפדוריה תמורת שיא בריטי של 35 אלף ליש"ט, שיחק בנבחרת איטליה ואימן בהמשך את ניו יורק קוסמוס.

לפני חג המולד ב-1951 פקד אסון את המועדון, כאשר אלברט גליקסטן מת מהתקף לב בהונדורס. בלעדיו, הפך הניהול לשמרני עוד יותר מבחינה פיננסית, וסיד נאלץ להתמודד גם עם נסיעות "מסחריות". פעם אחת יצאה צ'רלטון למשחק ידידות מול מול ריאל במדריד בין שני משחקי ליגה, והיתה גם טיסה למשחקי ראווה בדרום אמריקה, שהסתיימה בקטטה המונית במפגש נגד ארגנטינה. "מאז אני מעדיף מחנות אימונים בשבדיה", העיר בציניות סיד.

בתנאים אלה הצליח סיד לשמור על מקומה של צ'רלטון במרכז הטבלה במשך השנים, אבל במרץ 1956 פרש השוער האגדי ברטרם בגיל 42, בתום 623 משחקים בשער הקבוצה, אחרי שקיבל הצעה לאמן את יורק סיטי. אדיקס לא התאוששו מהאובדן. עונת 1956/57 החלה עם רצף של חמישה הפסדים רצופים, והקש ששבר את גב הגמל היה התבוסה 8:1 בסנדרלנד, אהבת נעוריו של סיד.

בעקבות הפיאסקו יצאה מהמועדון ההודעה הסנסציונית – המנג'ר בן ה-61 החליט להתפטר אחרי 730 משחקים על ספסל הקבוצה. היתה זו רעידת אדמה של ממש, והסיבה הרשמית למהלך היתה מחלתו של המאמן הנערץ. ההסבר האמיתי היה פשוט הרבה יותר – סטנלי גלקסטן זימן את סיד למשרדו ואמר שאדם צעיר יותר צריך לקבל את התפקיד. סיד התכוון לפרוש בגיל 65, אך בצעד אצילי החליט לא לעשות רעש ועזב. הוא המליץ על בני פנטון הצעיר כיורשו, אבל ההנהלה מינתה דווקא את עוזרו ג'ימי טרוטר שנכשל באופן מוחלט. צ'רלטון ירדה באותה עונה מהמקום האחרון עם 120 שערי חובה ב-42 משחקים.

סיד באמת חלה כאשר נותר ללא עבודתו האהובה. הוא הקדיש את עצמו לכתיבת אוטוביוגרפיה, בה חשף את האמת. "לעולם לא אשכח את ה-5 בספטמבר 1956. עולמי קרס לחלוטין כאשר נודע לי שפוטרתי", הוא כתב בדם ליבו, ושבר את לבבות אוהדי אדיקס. סיד היה כה מאוכזב שכבר ב-1958 חתם כמנג'ר היריבה העירונית מילוול, ולאחר מכן כיהן כחבר הנהלה במועדון עד יום מותו ביוני 1966, והוא בן 71 בלבד.

ללא סיד, צללה צ'רלטון למעמקים. היא חזרה לליגה הראשונה רק ב-1986, ירדה כעבור ארבע שנים, והצליחה לתקוע יתד של ממש בפרמייר-ליג רק בתחילת העשור הקודם בזכות המנג'ר אלן קרבישלי שהזניק אותה עד המקום השביעי המופלא ב-2004. עזיבתו בקיץ 2006 בתום 729 משחקים – אחד בדיוק פחות מסיד - סימלה את סוף עידן צ'רלטון שקרסה וירדה ב-2007. קרבישלי, שחקן עבר בקבוצה, היה ונשאר אגדה, והאוהדים דרשו בתוקף להחזיר אותו לספסל כעת. הם קיבלו במקומו את גיא לוזון.