דאון ראשון ו-10:
זה היה, מעל הכול, סוף שבוע מענג של פוטבול. פרסומת לליגה. הווילד קארד, וממש לא בפעם הראשונה, שוב אכזב ואילו חצאי גמר החטיבות, גם כאן ממש לא בפעם הראשונה, שוב הרימו לכולם את מצב הרוח. וכידוע, הדרך היחידה ליהנות מיומיים כל כך טובים של פוטבול היא להתחיל הכי מהר ואז לאט לאט להגביר.
המשחק בפוקסבורו התחיל הכי מהר שאפשר. עם 0:14 מדהים לרייבנס אחרי עשר דקות. רוחות ינואר 2010 וינואר 2012 נישבו באותם רגעים באצטדיון בעוצמה אדירה. בולטימור יודעת יותר טוב מכל קבוצה אחרת בליגה איך להתמודד עם ניו אינגלנד, איך לתסכל אותה, איך לנצח בפלייאוף בפוקסבורו. אבל הפעם, בקלאסיקו האמיתי של ה-NFL היום, לפטריוטס היו אלף ואחד תרגילים שהם שלפו מכל שרוול אפשרי.
מה היה יותר גדול? הטריק פליי של בריידי-אדלמן-אמנדולה-טאצ'דאון של 51 יארד שסידר את השוויון לקראת סוף הרבע השלישי? המסירה האחרונה של אדלמן, קוורטרבק באוניברסיטת קנט סטייט, הייתה בנובמבר 2008, מול מכללת בפאלו. "הסתכלתי על המהלך ואני אומר לעצמי 'הולי קראפ, אנחנו באמת הולכים לעשות את זה!", סיפר בהתלהבות לאחר המשחק וינס וילפורק.
או שאולי בכלל ההחלטה של בליצ'יק ללכת למערך של ארבעה שחקני קו התקפה, החלטה שהטריפה את ג'ון הארבו, שכינה אותה "הונאה ברורה"? הרייבנס כבר עלו בתחילת המחצית השנייה שוב לפלוס 14 והמשחק נראה גמור לגמרי, אבל הקאמבק השני של הפטריוטס, הקבוצה היחידה אי פעם שחזרה פעמיים מפיגור 14 נקודות לניצחון במשחק פלייאוף, התחיל עם הדרייב ברבע השלישי בו בולטימור פשוט לא הבינה על מי היא אמורה לשמור.
בסופו של דבר, התשובה לשאלה "מה היה יותר גדול" היא כנראה "טום בריידי". לאורך כל המחצית השנייה, בריידי מסר ומסר ומסר. הוא חטף בגלל זה לא מעט, כולל אצבע לעין שעלתה לו בדימום. הפטריוטס לא שמו את הכדור בידיים של אף אחד מהרצים שלהם במחצית השנייה. איכשהו, למרות התקפה חד ממדית לחלוטין, הם ניצחו. הם ניצחו כי יש להם את הקוורטרבק הכי ווינר בליגה בעשור וחצי האחרונים, אולי הכי ווינר בהיסטוריה. האליפות והפלייאוף כולו מוכרעים על משחק אחד ולכן קשה לייצר שושלת אמיתית ב-NFL, אבל בריידי הביא את ניו אינגלנד לגמר ה-AFC בפעם הרביעית ברציפות והתשיעית ב-13 העונות שלו בקבוצה. אין יותר קרוב מזה לשושלת.
דאון שני ו-17:
היה קשה לרדת מהאולימפוס של המפגש בפוקסבורו היישר למשחק בסיאטל, שלא הבטיח יותר מדי. מה בכל זאת אפשר היה ללמוד מהניצחון של הסיהוקס על הפנת'רס? לא יותר מדי, אם לומר את האמת.
כן, לסיאטל יש את ההגנה הטובה בליגה והיא בהחלט מועמדת לאליפות, אבל רצף התצוגות האדיר של האתלט הטוב בעולם קאם צ'נסלור (ראיתם את הקפיצה הכפולה מעל כולם בניסיון לחסום את בעיטת השדה לפני המחצית?) והמגן הטוב בעולם ריצ'רד שרמן (באמת, קאם ניוטון? באמת אתה משתמש בזריקה החמישית שלך במשחק בשביל לנסות את ריצ'רד שרמן???) ושאר החברים ל"ליגיון אוף בום" היה מול דרו סטנטון, קולין קפרניק, מארק סאנצ'ז, שוב קפרניק, ריאן לינדלי, שון היל והפעם מול קאם.
בשבוע הבא מגיע פתאום ארון רוג'רס לביקור וההגנה של סיאטל תהיה חייבת להראות שהיא מסוגלת גם מולו, כי להגיע לרבע האחרון ביתרון ארבע נקודות, כמו שקרה מול הפנת'רס הגרועים, זה מסוכן מדי נגד הפאקרס. סיאטל פגשה העונה ארבעה קוורטרבקים מהצמרת של הליגה: רוג'רס, ריוורס, פייטון ורומו. כל המשחקים האלה היו בתוך ששת השבועות הראשונים של העונה והמאזן של הסיהוקס בהם היה רק 2:2. את רוג'רס הם ניצחו בקלות, אבל זה היה במשחק פתיחת העונה, עם כל ההתלהבות וכל החלודה.
המסקנה הנוספת מהמשחק בסנצ'ורי לינק צריכה להיות של הליגה. לשריין מקום לאלופת כל בית זה נחמד וטוב, אבל אין סיבה בעולם לשריין לה גם את אחד מארבעת המקומות הראשונים ואת יתרון הביתיות בווילד קארד. קרוליינה הייתה מחפירה העונה, כמו שאר חברותיה ל-NFC דרום. היא הגיעה לדצמבר עם שלושה ניצחונות ועלתה לפלייאוף בחסד ולא בזכות וכשקבוצות הרבה יותר טובות ממנה נשארות בחוץ. הליגה צריכה לבצע שינוי תפיסתי ולהחליט שהקבוצות שהעפילו מדורגות על פי המאזן שלהן. אם הפנת'רס היו נוסעים לדאלאס בשלב הקודם, כנראה שלא היינו צריכים לסבול מהרמה שלהם השבוע.
דאון שלישי ו-5:
הדגל שנזרק והורם בניצחון של הקאובויס על הליונס בשבוע שעבר העסיק את כולם במשך כמה ימים טובים. אבל גם בלעדיו וגם אם ההחלטה לבטל את העבירה הייתה מוצדקת, הליונס היו צריכים ליהנות מהשטויות של דז בריאנט באותם רגעים. לאחר שראה את הדגל הצהוב מושלך, התופס של דאלאס דהר לתוך המגרש, כמעט עשרה מטרים, בלי קסדה. הוא נעמד מול השופט והחל להתלונן. הדגל היה חייב להיזרק שם מחדש. ג'ון הארבו, מאמן ולא עוד שחקן, נכנס חצי מטר כדי להתלונן על ארבעת שחקני הקו של הפטריוטס וקיבל על זה עונש בשל "Unsportsmanlike Conduct". דז, איכשהו, יצא נקי, אבל הקארמה לא שכחה.
לפחות עשרה משחקני דטרויט הסתערו על הטוויטר וצייצו על קארמה ברגע בו ההחלטה שונתה, בצדק (החוק מטופש, אבל זה החוק) והתפיסה הקריטית והמדהימה נלקחה מבריאנט. הגדיל לעשות האחראי על חשבון הטוויטר של הקבוצה עצמה, שנזכר בהפסד לשיקגו במחזור הפתיחה של 2010. אז, קלווין ג'ונסון חשב שהוא מנצח את המשחק עם תפיסה דומה באנדזון, 24 שניות לסיום, אבל איבוד השליטה על הכדור ברגע האחרון של המהלך לקח לו את התהילה. "מצטערים, דאלאס. אנחנו יודעים איך זה מרגיש", צייצו בדטרויט ורק היה חסר שיוסיפו גם כמה סמיילים בסוף.
אבל עם כל הכבוד למחלוקת ולעצבים של לברון ג'יימס, היה גם צד מנצח. ארון רוג'רס נראה לרגעים ארוכים כאילו הוא משחק על חצי רגל. גם זה הספיק לקאמבק הגדול במאני טיים. לא בטוח שזה יספיק בסיאטל, בעיקר כי גרין ביי הייתה די חלשה במשחקי החוץ העונה, אבל עם רוג'רס אי אפשר לדעת.
"ניו יורק, בוזו" הוא צווח פעם אחר פעם ובארצות הברית טענו שזו הייתה "קבלת פנים" לכריס כריסטי. מושל ניו ג'רזי השמנמן הפך בתקופה האחרונה לקמע של ג'רי ג'ונס, אבל מבחינת רוג'רס, הוא כנראה רק עוד ליצן, כמו בוזו המקורי. הכדור לריצ'רד רוג'רס בטאצ'דאון המנצח היה לא פחות ממושלם, בדיוק כמו הכדור של בריידי 20 שעות קודם לכן לברנדון לאפל. קוורטרבקים גדולים מנצחים משחקים גדולים וה-MVP שבדרך הזכיר זאת בפעם המי-יודע-כמה.
דאון רביעי ו-19:
לפני מחזור סיום העונה הסדירה, פייטון מאנינג הצהיר שהוא חוזר לדנבר גם בעונה הבאה, "אם ירצו אותי". התוספת הזו אולי נשמעה קצת מגוחכת באותו רגע. בכל זאת מדובר באחד הקוורטרבקים הגדולים אי פעם. אלא שהיום היא נראית קצת פחות מוזרה.
למאנינג יש עוד שנתיים בחוזה שלו בדנבר. השנה הבאה תעלה לברונקוס לא פחות מ-19 מיליון דולר והכסף הזה לא מובטח. האם זו עסקה משתלמת עבור דנבר? לא בטוח בכלל ובזה יעסקו לא מעט בארצות הברית בתקופה הקרובה.
ההדחה מול האקסית אינדיאנפוליס והיורש אנדרו לאק יכולה להפוך לסמלית עבור פייטון. זה היה הפסד הפלייאוף ה-13 שלו, מול 11 ניצחונות בלבד. זו הייתה הפעם התשיעית שהוא מסיים עונה ב"וואן-אנד-דאן". בשמונה מתוך אותן תשע פעמים, הקבוצה שלו הגיעה למשחק כפייבוריטית בסוכנויות ההימורים (הפעם היחידה שהיא לא הייתה פייבוריטית הייתה בפלייאוף 2002/03 והסתיימה בתבוסה 41:0 לג'טס). כמו שהרזומה של מספר 18 עמוס בתצוגות עונה סדירה אגדיות, כך הוא גם עמוס בתצוגות פלייאוף רעות וזו של ליל אמש, עם 211 יארד, בקושי 50 אחוזי דיוק וכמה מסירות א-לה-טים-טיבו, תיכנס גבוה לרשימה.
אחרי ההפסד המביך, בבית מול קבוצה שלא ממש הסתדרה העונה נגד יריבות חזקות, פייטון כבר ממש לא היה מוכן להתחייב על עתידו. יכול להיות שזה נגמר?
