דבר אלי בפרחים: סיפורו של כוכב אתלטיקו מדריד מילינקו פאנטיץ'

זר מפואר של פרחים אדומים ולבנים מונח ליד דגל הקרן בכל משחק ביתי באיצטדיון ויסנטה קלדרון, במשך כמעט שני עשורים. מרגריטה לואנגו, אוהדת קולצ'ונרוס בת 67, מתמידה במסורת. זה התחיל כאשר היא הביאה ארבעה פרחים למשחק הליגה מול בילבאו בסוף ינואר 1996 והטיחה אותם לדשא, אחד אחד, על כל שער של קבוצתה האהובה – ואתלטיקו אכן ניצחה 1:4. שני שערים הובקעו בזכות כדורי הקרן של מילינקו פאנטיץ', ומאז, בכל משחק ומשחק, מקפידה מרגריטה לשים את הזר לכבוד אשף הכדורים הנייחים הסרבי שהגיע משום מקום והפך לגורם החשוב ביותר בזכייה הסנסציונית בדאבל ההיסטורי.

בהתחלה אפילו פאנטיץ' עצמו לא הבין את המסר, וזרק את הזר ליציע. מרגריטה שלחה למועדון פתק בכתב ידה והסבירה את מניעיה, הקשר התנצל והעניק לה חולצה עם חתימתו, ומאז הפכו הפרחים לקדושים בעיני כל האוהדים. כאשר רוברטו קרלוס העז לבעוט בו בדרבי, מיד נזרקו עליו חפצים שונים מכל הכיוונים. שחקני הרכש החדשים של אתלטיקו עוברים סדרת חינוך בנושא. ארדה טוראן, למשל, לא ידע על המנהג והזיז את הזר כאשר ביצע כדור קרן. הטורקי עודכן שהדבר אסור בהחלט, והפנים גם את המעמד של פאנטיץ' בתולדות המועדון.

הנסיקה המטאורית שלו היתה סוג של נס. בגיל 28 שיחק מילינקו בקבוצה יוונית קטנה בשם פנאיוניוס. לא היו לו הופעות בנבחרת יוגוסלביה, ומעטים מאוד מחוץ למולדתו שמעו עליו. כמוהו יש אלפים – גאוני כדורגל עם פוטנציאל לא ממומש שמבזבזים את הקריירה הרחק מאור הזרקורים. בקיץ 1995 שמע פאנטיץ' כי ראדומיר אנטיץ' מונה למאמן אתלטיקו והחליט להמר על מעשה לא לגמרי שגרתי. בימים ללא אינטרנט, הרבה לפני יוטיוב, הוא שלח באופן אישי קלטת וידאו עם ביצועיו במדי פניוניוס, בתקווה שהבוס לשעבר יזכור במי מדובר.

אנטיץ' זכר. ב-1985, חודשים ספורים אחרי שסיים את דרכו ככדורגלן בלוטון טאון האנגלית, הוא החל את דרכו על הקווים כעוזר מאמן פרטיזן בלגראד. באותה השנה פרח פאנטיץ' בן ה-18 בקבוצה קטנטנה, ידינסטבו מאלי זבורניק, לא הרחק מעיירת הולדתו בסמוך ליד בוסניה. כל קבוצות הצמרת ביוגוסלביה – הכוכב האדום, היידוק ספליט, דינאמו זאגרב, ז'לזניצ'אר ועוד – שלחו נציגים לביתו וניסו לשכנע אותו לחתום בשורותיהן. פאנטיץ' בחר בפרטיזן בזכות אנטיץ', שהרגיש מיד כי מדובר בכישרון מיוחד.

התקופה הראשונה היתה חיובית, אולם עוזר המאמן עזב כעבור שנתיים, ופאנטיץ' הרגיש לא רצוי. "בפרטיזן תמיד חיפשו את החסרונות, והעדיפו לבקר אותי", אמר לימים הקשר. הוא באמת לא היה השחקן המושלם – לא אתלטי במיוחד, לא מהיר מספיק, ואולי גם לא השקיע בהגנה יתר על המידה. אלא שהוא בורך ברגל ימין אלוהית שהיתה מסוגלת לשים כדור בדיוק של מילימטר מכל טווח.

את הרגל הזו לקח פאנטיץ' ליוון ב-1991, והדהים את אוהדי פנאיוניוס. העיתונאים יצאו מגדרם, והוא נחשב לזר הטוב ביותר בליגה, על אף שקבוצתו ירדה. באותו קיץ שקלה אולימפיאקוס, עם אולג בלוחין כמאמן, להחתים אותו, אך ויתרה בסופו של דבר כי שמו לא היה נוצץ מספיק עבור מועדון שכזה. אז פאנטיץ' בילה שנה בליגה השניה, העלה את פניוניוס חזרה, והיה שותף לשתי עונות נוספות בתחתית. ביציעים העריצו אותו, אבל הוא רצה יותר. הרבה יותר. אז הקלטת יצאה לדרכה לאנטיץ', ובה בעיקר הכדורים הנייחים שלו.

המאמן ידע מיד שזה השחקן לו הוא זקוק יותר מכל. אתלטיקו ניסתה באותם ימים להחתים כוכבי על וניהלה משא ומתן עם רוברט פרוסינצ'קו ואנצו שיפו, אבל אנטיץ' בחר בבן טיפוחיו מהעבר. בחוד כיכב אז קיקו, חלוץ וירטואוז עם נגיחות מעולות, ואליו הצטרף לובו פנב הבולגרי שנרכש מולנסיה – חלוץ רחבה פיזי וחסון, בסגנון הבריטי הישן. הסרבי הבין שפאנטיץ' הוא החלק החסר של הפאזל כי הוא יהיה מסוגל לשים את הכדור על הראש של הסקוררים ולהכריע משחקים.

חסוס חיל, הנשיא השערורייתי המפורסם של קולצ'ונרוס, ממש לא התלהב. כמו כולם בספרד, הוא מעולם לא שמע על פאנטיץ', שחקן אלמוני מקבוצת יוונית זניחה כלשהי. הוא חלם לבנות קבוצה של כוכבים, ואמר למאמנו: "אתה בסך הכול רוצה להביא לפה את החברים הסרבים שלך", אבל אנטיץ' נעמד על הרגליים האחוריות ובשלב מסוים אפילו הציע לשלם את דמי ההעברה מכיסו. לא דובר בסכום עתק בכל מקרה – פנאיוניוס מכרה את הכוכב שלה תמורת 700 אלף דולר בלבד. היתה זו ללא צל של ספק הרכישה המוצלחת ביותר בתולדות אתלטיקו. למעשה, מעטים השחקנים שסיפקו תמורה גבוהה יותר ביחס עלות-תועלת בתולדות המשחק כולו.

העיתונאים במדריד חשבו בהתחלה שמדובר בבדיחה. אנטיץ' מביא את פאנטיץ'? זה לא יותר ממשחק מילים דבילי. ואם זה לא מספיק, הרי שהקשר המצחיק הזה קיבל את החולצה מספר 10. הבדיחות הפסיקו כבר אחרי המשחק הראשון, כי כולם הפנימו – החולצה הזו הולמת את הפליימייקר החדש של הקבוצה. פאנטיץ' כבר את שערה הראשון של אתלטיקו בעונת 1995/6 בבעיטה חופשית, וקולצ'ונרוס הביסו את הבאסקים 1:4. הם לא הסתכלו לאחור. תשעה המחזורים הראשונים הניבו שמונה ניצחונות ותיקו, והדהירה חסרת המעצורים לאליפות יצאה לדרך.

גיבורים רבים היו להישג הפנומנלי. דייגו סימאונה היה הנשמה, חוסה לואיס קאמינרו הדהים עם המרץ והכישרון שלו, קיקו ופנב כבשו בצוותא 27 שערים, חואן ויסקאינו רץ ללא הפסקה, רוברטו סולוסאבאל וסנטי הפכו לצמד הבלמים הטוב בליגה, וחוסה מולינה סיפק עונה פנטסטית בין הקורות. ואולם, אנטיץ' לא היה זוכה באליפות ללא פאנטיץ'. הסרבי היה המוח של הקבוצה. הוא ניווט את כל המהלכים, וחשוב מכל – חולל פלאים במצבים הנייחים.

תאמינו או לא, אבל מחצית משערי הליגה של אתלטיקו באותה עונה, 37 מתוך 75, הובקעו כתוצאה מכדורים חופשיים, קרנות ופנדלים. פאנטיץ' חתום ישירות עם 10 שערים ו-17 בישולים. "הוא היה האגדה שלנו", אומר העיתונאי ריקארדו מננדס. הנה כדור חופשי לרשת אספניול שהפך לשער ניצחון, הנה הביצוע המושלם במשחק מול בילבאו אחריו נזרק לאויר הפרח של מרגריטה, הנה הכדור הגאוני לחיבורים של ולנסיה ולמטה אפילו שער נדיר מאוד ברגל שמאל ששימשה בדרך כלל לריצה בלבד.

מה מפתיע יותר משער של פאנטיץ' בשמאל? רק שער של פאנטיץ' בנגיחה, והוא הגיע במעמד הגדול מכולם, בגמר גביע המלך מול ברצלונה של יוהאן קרויף. אחרי 90 דקות מאופסות באצטדיון בסראגוסה נכנס למשחק להארכה, והסרבי הגיח לפתע כדי לשים את הראש ולשלוח הגבהה מושלמת של המגן הימני חלי לרשתו של אביו של סרג'יו בוסקטס. היה זה ב-10 באפריל. כעבור 10 ימים הגיעה החבורה של פאנטיץ' לקאמפ נואו ופירקה את הקטלונים עם 1:3 כדי לסלול את הדרך לאליפות. תוסיפו 1:3 ב-ויסנטה קלדרון בסיבוב הראשון ותקבלו שלושה ניצחונות על בארסה בעונה אחת חלומית.

אחרי הזכייה בגביע, חיל לא ידע את נפשו מרוב שמחה. הוא היה מאוהב בכוכב הסרבי אותו כלל לא רצה חודשים ספורים קודם לכן, והתואר גרם לו לזמן את הסרבי למשרדו ולהודיע לו חגיגית – זומן אמן כדי לייצר פסל בדמותו. "התנגדתי לרעיון, אבל אי אפשר היה להתווכח עם הנשיא. הוא התייחס אלי כאילו הייתי בנו, ואני ראיתי בו אב שני", סיפר פאנטיץ'. בפועל, יוצרו ארבעה פסלים. חיל השאיר אחד במשרדו, העניק לשחקן עצמו את השני, נתן את השלישי לאנטיץ', בעוד הרביעי הוצב במוזיאון של המועדון.

פאנטיץ' הפך לאימת הקטלונים, אבל דבר לא הכין אותם למופע המטורף שלו בקאמפ נואו בעונה שלאחר מכן, במשחק הגומלין ברבע גמר הגביע. המשחק הראשון במדריד הסתיים בתיקו 2:2, ובארסה היתה פייבוריטית, אבל פאנטיץ' חשב אחרת. הוא הבקיע שלושער במחצית הראשונה והעלה את קולצ'ונרוס ל-0:3 מטריף. אחרי שרונאלדו החזיר עם צמד מיד אחרי ההפסקה, התכבד פאנטיץ' להשלים רביעייה בהקפצה עדינה מעל וטור באיה, במשחק המופלא ביותר בחייו.

באופן מדהים, זה לא הספיק. לואיס פיגו בכדור אדיר, רונאלדו עם שלושער משלו וחואן פיצי קבעו 4:5 והעלו את בלאוגרנה לחצי הגמר, בדרך לזכייה. פאנטיץ' היה ויישאר לנצח, קרוב לוודאי, השחקן היחיד שהבקיע ארבעה שערים בברצלונה והפסיד. הלוואי עלינו הצגה כזו בין שתי היריבות בקרב העצום ביום ראשון הקרוב. בנוסף לתשעה שערים היו בו גם המון החמצות. תראו ותיהנו.

העונה השניה של פאנטיץ' באתלטיקו היתה מצוינת גם מעבר לכך. הוא הוכתר למלך השערים של ליגת האלופות עם חמישה כיבושים, ובלט גם בליגה, גם אם האליפות ממש לא שוחזרה, וקולצ'ונרוס סיימו במקום החמישי. ובכל זאת, זו כבר היתה תחילת הסוף. ב-1997/98 התאכזב חיל מאנטיץ', כאשר אתלטיקו דורגה שביעית, ביקר אותו לא פעם, ולבסוף פוטר המאמן בקיץ כדי לפנות את המקום לאריגו סאקי. האיטלקי הבהיר מיד לפאנטיץ' בן ה-31 שהוא לא נמצא בתוכניותיו, והפליימייקר האליל עזב את ויסנטה קלדרון בתום שלוש שנים בלבד.

מכל ההצעות המעולות שהיו לו, הוא העדיף לצלול חזרה לאלמוניות וחתם בלה האבר הצרפתית, ממנה חזר לאתונה כדי לסיים את הקריירה בפנאיוניוס, אהבתו השנייה. אחרי הפרישה, שב הסרבי למדריד, כיהן כמנהל הספורטיבי של קרן אתלטיקו לכדורגל, השלים את לימודיו לתעודת מאמן, וב-2011 קיבל לידיו את קבוצת המילואים של המועדון, אותה כמעט הצעיד לליגה השניה. חוזהו לא הוארך משום מה, והתנסותו היחידה מאז כמאמן ראשי היתה דווקא בבאקו האזרית.

זו לא היתה הצלחה כבירה, אבל פאנטיץ' לא מסתיר את חלומו לאמן יום אחד את אתלטיקו הגדולה. אם זה יקרה, הוא יגיע ללא קבלות כמאמן, אבל זה הרי בדיוק מה שקרה לו גם כשחקן. רק סימאונה אהוב ביציעים יותר ממנו, והוא יתקבל בזרועות פתוחות, אבל סביר להניח שזה פשוט לא יקרה. חסוס חיל הלך לעולמו מזמן, וגם אנטיץ' כבר לא שם. אז נישאר עם הזרים ליד דגל הקרן, כל עוד מרגריטה הנאמנה, שעברה אינספור ניתוחים בברכיה, מסוגלת להגיע לאיצטדיון.