הקלאסיקו האמיתי של אירופה: היריבויות הגדולות בכדורסל האירופי

בווידאו: רייס חותם עוד קלאסיקה בין מכבי תל אביב לצסק"א

שמונה עשר קרבות ראש בראש, סדרת הצלבה בלתי נשכחת, שלושה משחקי ענק על גביע אירופה, שני מפגשים בחצי גמר הפיינל פור ואחד עודד קטש, עם לב חצוי. היריבות שנרקמה בין מכבי תל אביב לפנאתינייקוס מתחילת המילניום היא ללא ספק מהאויבויות הכי גדולות שיש לכדורסל האירופי להציע בשנים האחרונות. אף שבמובנים רבים רואה מכבי תל אביב בפנאתינייקוס ידידה קרובה ולהפך, בין השתיים ניטשו כמה מהקרבות הספורטיביים היותר עזים באירופה בעידן הנוכחי.

היום (שלישי) הן תיפגשנה בפעם התשעה עשר מתחילת המילניום, ופרק נוסף ייכתב ביריבות הזו, שאולי לא נפרסת על פני עשרות שנים, אך בהחלט הספיקה לצבור מוניטין רב. המפגש הזה יחתום שבוע מרוכז של קלאסיקות בכדורסל האירופי, כולל קרב בין ברצלונה לריאל מדריד ובין אולימפיאקוס לפנאתינייקוס בליגות המקומיות. שבוע מורשת הקרב הזה הוציא אותנו למצוא תשובה לסוגיה הבוערת – מהו הקלאסיקו האמיתי של הכדורסל האירופי? איזה הוא המשחק הגדול מבין כולם?

גיבשנו, בעצתם של למעלה מעשרה עיתונאים מרחבי אירופה, את רשימת חמש היריבויות הגדולות באירופה. ואז דירגנו. זה מה שיצא.

ז'לגיריס קובנה – צסק"א מוסקבה: כמו מכבי תל אביב בימי הזוהר שלה, כך גם ז'לגיריס הייתה בעבר הקבוצה של המדינה. בשלהי שנות ה-80 ובראשית שנות ה-90 ייחסו בליטא למפגשים הללו חשיבות עצומה למוראל הלאומי. עד היום יש הטוענים כי בזמנו, הניצחונות של ז'לגיריס על צסק"א – שייצגה את הצבא האדום הנתעב – תרמו רבות לכינון המדינה ולהכרזת העצמאות של ליטא. יריבות בעלת מטען פוליטי גדול, אך כזו שעומעמה במהלך השנים בעיקר בשל פערים כלכליים הולכים וגדלים שמנעו תחרות שווה.

גלאטסראיי – פנרבחצ'ה: אוהדי הכדורסל ינקו מהעוינות הגדולה שנוצרה באצטדיוני הכדורגל, וייבאו אותה גם לאולמות הכדורסל בטורקיה. בכל פעם ששתי היריבות המושבעות נפגשות, חובבי הספורט בטורקיה מתעוררים מהאדישות בה הם מעכלים את הכדור הכתום, מפוצצים את האולמות עד אפס מקום ומעניקים אווירה פנטסטית. הסיום המוזר לעונה שעברה הוכיח שהיריבות הזו עדיין חיה ובועטת, וכי הדם הרע בין המועדונים ממשיך לחלחל גם לכדורסל.

וירטוס בולוניה – פורטיטודו בולוניה: פעם, בעבר הלא רחוק, הייתה בולוניה עיר כדורסל שוקקת חיים. "בירת הכדורסל של אירופה", כפי שכונתה לא אחת. מאז שתי הקבוצות של העיר הספיקו להתפרק, ואפילו שוירטוס חזרה פחות או יותר לעמוד הרגליים, האווירה המיוחדת בבולוניה, שהגיעה לשיאה במפגשים בין שתי היריבות המושבעות, אולי לא תשוב לעולם. אבל המורשת ההיסטורית ששתיהן הותירו אף פעם לא תימחק: היה שם כדורסל טוב, יריבות ספורטיבית אמיתית ודרבי כמו שכתוב בספר. נותר רק להתגעגע.

מכבי תל אביב – פנאתינייקוס: ראו למעלה. אולי היריבות הכי גדולה ביורוליג בשנים האחרונות.

סלע המחלוקת: השנאה היוקדת ועתיקת היומין בין שתי הקבוצות של סלוניקי נעוצה בסיבות פוליטיות. מדובר בשניים מהמועדונים העתיקים ביוון: בעוד אריס ואוהדיה נתפסו כיוונים שורשיים וראו בעצמם כאלה, פאוק נחשבה מאז ומתמיד לקבוצה של פליטים, אשר היגרו ליוון מארצות אסיה ומטורקיה. אריס הייתה קבוצת "המקומיים", הצברים אם תרצו, ואילו פאוק היו האאוטסיידרים. המטען הפוליטי לא היטשטש עם השנים, אך ככל שהזמן עבר, כך נוספה ליריבות הגדולה גם גוון ומורשת ספורטיביים. השיא הגיע בשנות ה-80, שהיו ימי התהילה של שתי היריבות המושבעות הללו, בהם המתיחות העצומה והנפיצה נוקזה כל כולה לאולמות הכדורסל, שם נרשמו הצלחות גדולות יותר. ניקי גאליס, פנאיוטיס ינאקיס ומאוחר יותר גם פג'ה סטויאקוביץ' – אלה רק חלק מהאגדות שמיצבו את "הדרבי של צפון יוון" כאחד המפגשים הלוהטים באירופה.

מאורע מכונן: אריס תמיד הייתה המעוטרת יותר, העוצמתית יותר, זו ששיחקו בה הכוכבים הגדולים. אז לאורך השנים פאוק התנסתה בכל מיני שיטות ומשונות כדי לגבור על הכסף והאיכות של יריבתה השנואה. לקראת גמר הגביע ביניהן ב-1984 הגה מאמן פאוק פאידונאס מתיו רעיון משונה, אך בדיעבד, מבריק: הוא פקד על כל שחקניו, ללא יוצא מהכלל, לגלח את שיערות ראשם לפני המשחק. כששחקני אריס הגיעו לאולם והתוודעו למחזה המוזר, "הם לא הצליחו לצאת מההלם", כפי שטען המאמן. המשחק, שזכה לכינוי "דרבי הקרחות", הסתיים בניצחון ענק של פאוק ובזכייה בגביע הראשון בתולדותיה.

אבל המשחק הגדול והזכור ביותר מבין מכולם ארע שש שנים לאחר מכן, במשחק החמישי בסדרת חצי גמר הפלייאוף שהפכה למיתולוגיה. במצב של 2:2 בסדרה וכשפאוק ביתרון ארבע נקודות עשר שניות לסיום, פנאיוטיס ינאקיס האגדי נכנס לפעולה. הוא קלע ליי אפ, וניצל איבוד איום של פאוק כדי לקבור שלשה מנצחת מהממת מאסיסט של ניקי גאליס. אריס המשיכה כל הדרך לאליפות, ועל הדרך הנחיתה על היריבה השנואה מכה שלא תשכח לעולם. "זו צלקת שלעולם לא תגליד", יטענו בתקשורת היוונית שנים לאחר מכן.

תקציר הפרקים האחרונים: גם היום, כשהיריבות המושבעות איבדו מזוהרן וסובלות מקושי קיומי, הדרבי הוא תמיד סיבה ל"מסיבה". במקרים רבים הוא מתפוצץ טרם זמנו, או סתם נגמר בעימותים בין מחנות האוהדים. "אם היה צ'ק ליסט של חמישה דברים שעל אוהד כדורסל אירופי לעשות, להיות ביציע בדרבי של סלוניקי בהחלט היה אחד מהם. עד שאתה לא שם, אתה לא מבין את עומק השנאה", אומר העיתונאי ת'נאסיס אספרוליאס.

סלע המחלוקת: צסק"א היא ללא ספק היריבה של מכבי תל אביב בהא הידיעה, זו שבעזרתה נבנה המיתוס סביב הקבוצה של המדינה. החל משנות ה-70, עת המתיחות הייתה מושתתת על מטען פוליטי, ועד היום, בו העוינות נמשכת ומבוססת על ערכים ספורטיביים, מדובר ביריבות גדולות. אם לוקחים בחשבון את העובדה שמדובר ככל הנראה בשתי הקבוצות היחידות באירופה ששרדו ברמות הגבוהות לאורך עשרות שנים, מקבלים אינספור משחקים גדולים ורגעים לפנתאון. מכבי תל אביב וצסק"א מוסקבה צועדות יד ביד לאורך ההיסטוריה. ואין סיבה נראית לעין שזה ייפסק בקרוב.

מאורע מכונן: סביר להניח שיותר ישראלים מאשר בלגים מכירים את וירטון. העיירה הנידחת שהביאה לנו את "צסק"א אכלה אותה" ואת "אנחנו על המפה" אירחה את קרב הדויד מול גוליית הקלאסי ב-1977 וקנתה תהילת עולם, לפחות בישראל. מכבי תל אביב לא רק הייתה האנדרדוג המובהק. התכונה בישראל לפני המשחק הייתה עצומה. כולנו יודעים איך זה ממשיך: מ.י.ק.י סחף את מכבי תל אביב לניצחון היסטורי, טל ברודי סיפק את נאום חייו, אלפים יצאו לרחובות תל אביב והצהובים חגגו כאילו זכו באליפות אירופה. זה לא היה רק המאורע המכונן בתולדות היריבות הזו, זה היה המאורע המכונן של מכבי תל אביב כולה.

תקציר הפרקים האחרונים: "איבוד כדור! איבוד כדור! דווין סמית' כל הדרך, וזה בפנים!". האיבוד היה איבוד, דווין סמית' היה בעצם טייריס רייס, ויורם ארבל היה בסך הכול יורם ארבל, אבל הרגעים הללו בחצי גמר הפיינל פור בעונה שעברה שוב הוכיחו: היריבות ההיסטורית הזאת כאן כדי להישאר. 31 מפגשים לאורך ההיסטוריה, אנד קאונטינג.

סלע המחלוקת: את היריבות הזו אין צורך להסביר. בכדורגל, זה כבר מזמן הפך להרבה יותר מאשר קרב בין ספרדים לקטלאנים. בכדורסל, מראשית שנות ה-70 אז שני המועדונים החלו לקחת ברצינות גם את מחלקת הכדורסל, היריבות הזו, כולל הסלידה העמוקה, הועתקה גם לאולמות. אז אמנם המשחקים הללו תמיד יחסו בצילו של הקלאסיקו האמיתי, זה שמתרחש בברנבאו או בקמפ נואו, אבל גם לכדורסל, כפי שהוכח לא אחת לאורך השנים, יש מה למכור. ואם ננסה לרגע להצדיק את הבחירה שלנו, רק נאמר שאי אפשר להתעלם מהחשיבות של המפגשים בין שתי היריבות המושבעות: הן נאבקות זו בזו ברמות הגבוהות ביותר באירופה, הן מתחרות על תארים, וכן, יש ביניהן גם שנאה ואיבה ששמורה רק לאויבים הגדולים ביותר. או, כפי שהגדיר זאת כוכב העבר של הבלאנקוס ג'ו ארלאוקאס: "גם אם ניפגש עם ברצלונה בצינוק, בלי קהל או צופים בבית, עדיין איכשהו נרגיש שיש פה קלאסיקו".

מאורע מכונן: לאורך ההיסטוריה, רוב הזמן הייתה זו ריאל מדריד שהתעלתה על יריבתה השנואה במגרשי הכדורסל. היא זכתה ביותר גביעי אירופה, ביותר אליפויות ספרד וביותר גביעים מקומיים, ויש הטוענים שזה בגלל סיבה אחת, או ליתר דיוק ערב אחד, ה-13 במרץ 1977. ברצלונה הגיעה לפאבליון במדריד בביטחון גבוה כשהיא עם מאזן מושלם בטבלה, אבל את המכה שחטפה מהבלאנקוס באותו ערב היא לא תשכח לעולם. במדריד כבר הגדירו זאת כ"ניצחון הגדול בתולדות הקלאסיקו בכל הענפים". ווין בראבנדר בערב ענק סחף את ריאל לבליץ מטורף במחצית השנייה, בה קלעו הבלאנקוס 84 נקודות. וולטר שצ'רביאק חבר אליו, ויחד הם קרעו את ברצלונה הגאוותנית לגזרים. זה ב-60 הפרש, 78:138. ארבע שנים קודם לכן דרסה ריאל את ברצלונה החלשה דאז בהפרש זהה, אבל הניצחון ב-1977 היה החותמת הרשמית על הדומיננטיות של ריאל, שנמשכה גם שנים אחר כך.

תקציר הפרקים האחרונים: ריאל רואה את הגב של ברצלונה בשנים האחרונות, עם שלוש אליפויות בלבד לעומת שבע של יריבתה השנואה מתחילת המילניום. אבל המסורת המיוחדת של המפגשים הללו נשמרה היטב. תמיד יש מתח, עצבים, והמון המון יוקרה שעומדת על הכף.

סלע המחלוקת: קחו את הדם החם הסרבי, תתבלו אותו בקצת היסטוריה, תוסיפו מנה גדושה של פוליטיקה, ותקבלו את "הדרבי הנצחי": עשרות אלפי אוהדים משולהבים, להט ותשוקה אינסופית, ושנאה שלא תמצאו בשום מקום אחר. גם כששתי הקבוצות הללו עמדו על שוקת שבורה מבחינה כלכלית, הקרב הזה תמיד היה ותמיד יהיה על החיים ועל המוות. מצד אחד הכוכב האדום הקומוניסטית, מצד שני פרטיזן בלגרד הבנויה על ערכי הצבא היוגוסלבי. אין כמעט משחק ביניהן שלא נגמר בעצורים, מכות וכאוס ביציעים. ברבות השנים אוהדים משני המחנות הקצינו והפכו את המפגשים הללו לאסון שמחכה לקרות. זה אמנם מסוכן, בשנים האחרונות זה אולי לא איכותי במיוחד, אבל לעזאזל, אי אפשר להוריד מזה את העיניים.

מאורע מכונן: עד שלהי שנות ה-80, הכוכב האדום הייתה המוצלחת יותר מבין שתיהן. אלא שאז, בגמר הפלייאוף בליגה היוגוסלבית בעונת 1986/7, נפל דבר. פרטיזן, עם ולאדה דיבאץ', סשה ג'ורג'ביץ',ז'רקו פספאלי, ז'ליקו אוברדוביץ' (בתקופתו כשחקן, הפחות זוהרת) ודולה וויושביץ' על הקווים, הגיעה לסדרת הגמר מול היריבה השנואה לראשונה בהיסטוריה. במשחק הראשון החבורה הצעירה וחסרת הנסיון הזו הדהימה את הכוכב האדום בחוץ, ובמשחק השני נעזרה בהחטאת עונשין גורלית של זוראן ראדוביץ' שנייה וחצי לסיום כדי לחגוג תואר היסטורי. מאותו יום, פרטיזן הפכה להיות נותנת הטון בקרב הדו-ראשי על פסגת הכדורסל הסרבי.

תקציר הפרקים האחרונים: פרטיזן אמנם שומרת על מעמדה כקבוצה מספר אחת בסרביה עם שמונה אליפויות מקומיות רצופות, אבל בשנתיים האחרונות מופיעים סדקים ראשונים בדומיננטיות שלה. המצב הכלכלי הקשה הותיר אותה העונה בלי כרטיס ליורוליג, ואפשר ליריבה השנואה לצלוח את שלב הבתים בצורה נהדרת ולהעפיל לטופ 16 לראשונה.

סלע המחלוקת: לא לחינם זכה הקרב הזה לשלל כינויים נעלים ונשגבים. יש המכנים אותו "דרבי האויבות הנצחיות", יש שקוראים לו בפשטות "אם כל הקרבות", אבל בשבילנו זה פשוט המשחק החם באירופה, ובהפרש ענק. ראשיתה של האיבה בין שני המועדונים כבר בשלהי שנות ה-40 במילניום הקודם, אז הלכה ונרקמה לה יריבות של ממש. פנאתינייקוס ייצגה את הגווארדיה הוותיקה של אתונה, את אנשי התרבות היוונית הישנה, האליטיסטית. אולימפיאקוס, מנגד, סימלה את הפרולטריון. האדומים היו אנשי כפיים, חלקם עניים מרודים, שהמלחמה בפנאתינייקוס הייתה עבורם מלחמה מעמדית הרבה יותר מכפי שהייתה מלחמה ספורטיבית. האבחנה הפוליטית הזו התפוגגה עם הזמן, אך עדיין נותרה נוכחת באופן סמלי. השנאה, התיעוב וטינה ששתיהן שומרות זו לזו, לעומת זאת, נותרו כשהיו. "לצערנו הרב, המשחקים הללו הפכו עבור רבים מהאוהדים לחשובים יותר מהחיים עצמם", הוא העיתונאי ת'נאסיס אספרוליאס. "כולם מחכים רק לזה כל העונה. בעיני, בגלל הפופולאריות הגדולה של שני המועדונים, בגלל ההקשר ההיסטורי והפוליטי, בגלל האיכות של שתיהן - זו היריבות הכי גדולה בעולם בכדורסל. יותר מכל יריבות אחרת ב-NBA".

מאורע מכונן: החצי הראשון של שנות ה-90 עמד בסימן השליטה המוחלטת של אולימפיאקוס בליגה היוונית. באותה תקופה הליגה היוונית הייתה בשיא פריחתה, עוד לפני שהפכה למועדון סגור של שתי קבוצות הנאבקות זו בזו על התואר מדי שנה. אריס הייתה הצלע השנייה במאבק האליפות, פאו השתרכה מאחור, אבל בעונת 1995/96 היא האמינה שהרגע הגדול שלה הגיע. היא עלתה לגמר הפלייאוף כפייבוריטית מובהקת, אחרי שזכתה באליפות אירופה זמן קצר לפני כן. היא הגיעה למצב של 2:2 מול יריבתה המושבעת אולימפיאקוס, בדרך למשחק אחד על כל הקופה. ואז, בדיוק ברגע האמת, כשאליפות ראשונה אחרי 11 שנה הייתה בהישג יד, הגיעה ההשפלה הגדולה בתולדותיה. דייויד ריברס, פנאיוטיס פאסולאס ומילאן טומיץ' סיפקו את תצוגת חייהם, שיתקו לחלוטין את הירוקים, שסיימו עם 38 נקודות עלובות, וחגגו זכייה רביעית ברציפות בתואר עם תבוסה מהדהדת ב-35 הפרש - הגדולה ביותר אי פעם במשחק ליגה בין שתי הקבוצות. "עד היום אוהדי פנאתינייקוס תובעים את עלבונם על ההפסד ההוא", אומר ת'נאסיס אספרוליאס.

תקציר הפרקים האחרונים: נחיתתו של ז'ליקו אוברדוביץ' בפאו הביא שחר של יום חדש: השליטה של אולימפיאקוס בזירה המקומית נעצרה, וצלחות האליפות החלו לזרום בזו אחר זו לארון התארים של היריבה השנואה מאתונה. ב-16 השנה האחרונות, פאו איבדה את האליפות פעמיים בלבד, ורק פעם אחת לאולימפיאקוס. גם כשהאדומים עשו את הבלתי ייאמן ועלו שוב לגדולה בזכות שני תארי יורוליג רצופים, פאו לא אפשרה לה להפוך לדומיננטית בליגה היוונית. עכשיו, כשז'ליקו אוברדוביץ' כבר לא באזור, באולימפיאקוס מתכננים כבר מהפך נוסף.