סיכום העונה ב-NFL: האכזבות הגדולות

לפני שנתיים ניו אורלינס התפרקה, אבל אטלנטה זכתה בביתיות ב-NFC וכמעט עשתה סופרבול. לפני שנה הפאלקונס נפלו, אבל קרוליינה פתאום צצה בגדול ויחד עם הסיינטס השתיים סיפקו קרב נהדר על הבית הזה. והשנה? חושך. בפעם השנייה בלבד בהיסטוריה, קבוצה תגיע לפלייאוף עם מאזן שלילי, כאשר הכתם הזה נופל על בית הדרום כולו, אשר קבוצותיו העלובות השיגו מאזן עלוב של 30:1:10 מול יריבות שלא משחקות בבית הזה. אם לומר את האמת, אין אף אחד מארבעת המאמנים, "ריבר בוט" רון ריברה, שון פייטון, מייק סמית' ולאבי סמית', שראוי להמשיך בתפקידו בעונה הבאה וזה אומר הכול.

נפתח בווידוי. לפני שנתיים, כאשר בסן דייגו החליטו להיפרד בשעה טובה מנורב טרנר, מאוד רציתי שלאבי סמית' יגיע. לאבי החביב נראה לי אז כמו מציאה של ממש, אבל משפחת ספאנוס לא נענתה לרצוני וסמית', שסיים תשע עונות בשיקגו, לא נבחר למשרת המאמן בדרום קליפורניה ונהנה משנת שבתון. לפני קרוב לשנה הוא חזר לעניינים, הפעם בטמפה ביי וכמו רבים וטובים, גם אני צפיתי לו גדולות וסימנתי את הבאקנירס כאחת הקבוצות שיהוו העונה כוח משמעותי בליגה, לאחר הכישלון הגדול עם גרג שיאנו וג'וש פרימן. סמית' הביא איתו את ג'וש מקאוון, קיבל מהדראפט את אחד התופסים הכישרוניים בליגה מייק אוואנס ויחד עם וינסנט ג'קסון, זה נראה מבטיח במיוחד. בפועל, הבאקס וסמית' הפכו להיות הבדיחה של הליגה. מקאוון אכזב, ההגנה לא סיפקה את הסחורה וטמפה? היא שיחקה יותר גרוע מאוקלנד, ג'קסונוויל, הג'טס וטנסי. ביחד.

המון דברים אכזבו אותנו העונה: גודל ולהקת הצקצקנים המתחסדת שלו שמזדעזעת רק מאירועים שמגיעים ליוטיוב, הסיינטס שהצליחו עם קוורטרבק מהטופ 4 להפסיד אפילו את אחד הבתים העלובים בבתולדות הליגה (ותודה לרוב ריאן), הזברות שמזכות לאחרונה כל נשימה חזקה מדי בסביבת הקוורטרבקים במגבת על שם רפי דה-פסר, סנט לואיס שממשיכה להחזיק על הספסל את הבאסט הכי גדול במילניום הנוכחי ומתפלאת מרצף העונות השליליות שלה. הרבה מאוד אכזבות. אבל הכי מאכזבים מבחינתי היו באלקי ובעיקר ג'ד יורק. לא מעט אימפריות שוקעות יש בליגה. כאלה שעורגות לחזור לימי התהילה שלהן.

לרגע נדמה היה שהניינרס מגשימים את אותה ערגה. הניהול עבר לנכד, מנג'ר חדש, מאמן לטווח ארוך, בניה נכונה, סביבה רגועה, הכל מתחיל להתחבר. הנה כמעט סופרבול ו... הופ. חזרנו לימים המבישים, של הסכסוכים הפנימיים של הבעלים וההנהלה, קרבות האגו, הימים בהם זרקו מאמן עם 65 אחוזי הצלחה, החליפו ופיטרו חמישה מאמנים ושמונה קוורטרבקים והשמידו אימפריה. וכאילו כלום לא נלמד, שוב שולחים הביתה מאמן, הפעם עם 70 אחוזי הצלחה. שוב הסכסוכים ושוב האגו. למרבה העצב, מסתבר שג'ד הוא בכל זאת יותר דניס יורק ומאשר אדי דה-ברטולו. כל כך חבל ומסכנים האוהדים, שכבר כמעט היו שם.

קשה מאוד לברוח ממה שקרה בבית הזה השנה. מנקודת מבטם של התקשורת והאוהדים, הבית היה מושא לגיחוך ובידור, כיאה לליגה הפופולרית בעולם ולאור הזרקורים שהיא מקבלת. אלא שמקצועית, הוא בקלות יכול היה גם להיות הטוב בליגה. מה שראינו מקבוצות הבית היו שני הקיצונים של הפוטנציאל: כשהוא מתממש, זה תענוג לעיניים וכשנכשל, זה פשוט עצוב לראות איך הכל קורס. השביעייה הקדמית של קרוליינה, דרו בריס ומשחק הריצה של הסיינטס, חוליו ורודי, השמות בהגנה של טמפה. החלקים היו שם ולא משנה מי עזב או נפצע. לכל קבוצה היו את הניצחונות שלה, אפילו לבאקס, אבל ההפסדים... אוי, ההפסדים. הדבר הכי מאכזב (או מתסכל) הוא שקשה באמת לשים את האצבע על מה לא עבד, מה היה הגורם לכך שהבית הכל-כך כישרוני הזה רשם רק 22 ניצחונות העונה. אם בשנה הבאה טור הניצחונות של הדוויז'ן יראה 35, זו לא תהיה הפתעה גדולה מדי.

עונה מוזרה מאוד עברה על חברות הבית הזה. קרוליינה קיוותה להמשיך את 2013 המצוינת, ניו אורלינס כבר הייתה אשתקד מרחק נגיעה מגמר החטיבה, אטלנטה ומאמנה מייק סמית' רק דיברו כל הפגרה על הרצון להציג קבוצה אגרסיבית יותר וטמפה בנתה על התקדמות בעידן לאבי סמית'. כל הארבע באו עם ציפיות גבוהות, אך סיימו במאזן שלילי. ראינו משהו דומה יחסית ב-NFC מערב לפני כמה שנים, אבל מדובר בסיטואציה שונה, כי קרוליינה, אטלנטה וניו אורלינס מחזיקות בפרנצ'ייז קוורטרבק. למזלם של אוהדי הקבוצות האלה, הליגה כל כך דינמית ולא צפויה, כך שאולי נגיע למצב בו אחת מהן תצייג את ה-NFC בסופרבול בעוד שלוש שנים.

הציפיות הגבוהות מהסיינטס לקראת העונה התבססו בעיקר על השיפור העצום של ההגנה ב-2013 (קפיצה מהתחתית לטופ 10 בכל המדדים הבולטים כגון יארדים, יארדים למשחק ומדדים מורכבים יותר כמו DVOA). צירופו של הסייפטי ביירד (השחקן החופשי המוביל) ושילובו לצד קני ואקארו, שנתן עונת רוקי נהדרת ב- 2013, יצר עבור הסיינטס את צמד הסייפטים הטוב בליגה. בהתקפה, הבחירה של הרוקי המחשמל ברנדון קוקס (ספרולס "משופר") אמורה הייתה להקפיץ את ניו אורלינס עוד מדרגה, לזכייה בסופרבול. אלא שהסיינטס התרסקו כבר מהשבוע הראשון ונראו נורא בשני צדי המגרש. ההגנה קרסה לתחתית הליגה, ואקארו נתקל באיחור מסוים בקיר הרוקיז, סופסל וחזר להרכב ביכולת בינונית, גם ביירד לא מימש את הציפיות, נפצע וגמר מוקדם את העונה. בהתקפה, סבל בריס מחוסר יציבות של הקו שלו, מפציעות טורדניות של גראהם וקוקס ומירידה ביכולתו של קולסטון. רצף של חמישה הפסדי הבית היה הביטוי המושלם לכישלון העונה בלואיזיאנה.

אחרי היכולת ההתקפית שהם הציגו בעונה שעברה ועם חיזוקים כמו ג'רד אלן, רבים ציפו מהברס להוות יריבה ראויה לפאקרס. בפועל, ראינו התרסקות טוטאלית בשיקגו. תרגילי ההתקפה הפכו לצפויים, קאטלר הוביל את הליגה בכמות האיבודים, מארשל הראה את הצד השלילי שלו וההגנה... הייתה לברס הגנה בכלל? מצד שני. את מי זה כבר מאכזב לשמוע שקאטלר שוב לא עומד בציפיות או שההגנה הגרועה בליגה נשארה כזו כי מתאם ההגנה נותר בתפקידו. ולכן התואר המפוקפק הולך לפישר. עד מתי יהללו את המאמן של הראמס בגלל יכולות האימון שלו ויסתנוורו מהטריק פלייס מבלי לשים לב שהוא בדרך לעונה חמישית ברציפות בלי מאזן חיובי, ועוד עם חיזוק מהדראפט האחרון בדמות ארון דונלד וגרג רובינסון? התירוץ של "בראדפורד פצוע" כבר שחוק. מספיק לראות מה עשה ברוס אריאנס בשנתיים באריזונה, עם קוורטרבק פצוע, כדי להבין שפישר מאכזב. האמת? רק על זה שהוא ניפה את מייקל סם הוא אכזבת העונה שלי.