סיכום העונה ב-NFL: הרגע הגדול

אנשי החליפות של ESPN לא יכולים להיות מרוצים מהעונה האחרונה של מאנדיי נייט פוטבול, שהציגה יותר מדי משחקים שנגמרו מוקדם מדי. אחד מהם היה בשבוע הרביעי, בו הצ'יפס אירחו את הפטריוטס והשאירו אותם על האפס לאורך המחצית הראשונה. למרות פתיחת הפער המוקדם של קנזס סיטי, אי אפשר היה להוריד את העיניים מהמסך לרגע. התמונות הנדירות של טום בריידי חסר אונים, הקהל המשתולל של בארוהד והיכולות המפלצתיות של ג'מאל צ'ארלס יצרו חוויה חד פעמית. הרגשות סביב המשחק היו כל כך גדולים, שהשאלה האם בריידי גמר את הסוס לא הרגישה מופרכת. זו הייתה נקודת השפל הגדולה ביותר של הפטריוטס מאז הפציעה של בריידי ב-2008, אבל הצמד בליצ'יק-בריידי לקח את השפל הזה למקום שהוא הכי מכיר ויצא לריצה של שבעה ניצחונות רצופים וגדולים. את הפלייאוף הפטריוטס מתחילים עם שבוע החופש ועם יתרון הביתיות וייתכן שהם היו במצב אחר ללא הדורסנות של הצ'יפס על חשבונם.

"חמש אותיות לכולם שם בפאקרלנד – R-E-L-A-X. תירגעו, אנחנו נהיה בסדר". התבקשתי לכתוב עד 150 מילה על רגע העונה, אבל התשובה של רוג'רס לפאניקה בתקשורת המקומית והאמריקאית כולה למעשה, שווה הרבה, הרבה יותר. הפאקרס בדיוק הפסידו בדטרויט 19:7, הפסד שני, שהצטרף לניצחון לא משכנע על הג'טס. ההתקפה של הגבינות עמדה במקום ה-28 לפני מחזור ארבע, רוג'רס השלים רק 62.7 אחוז מהמסירות (בשבילו זה נמוך...) ומסר לפחות מ-200 יארד בשני משחקים. העניין הוא שרוג'רס לא משחק אותה רגוע בשביל התקשורת. זה פשוט הטבע שלו כמנהל משחק, מנהיג, ופאקינג קול. הוא לא אדיש כמו פלאקו או קאטלר, הוא פשוט עם ראש על הכתפיים, לא נלחץ ויודע בדיוק מה הוא והקבוצה שלו שווים. זה לא תמיד נראה מושלם בהמשך, אבל אם הם לא היו נוחתים על יום טוב של רכבת ההרים שנקראת "הסיינטס", הפאקרס היו עם עשרה ניצחונות רצופים מאז מסיבת העיתונאים הזו. עכשיו נראה כמה רחוק הם יגיעו בפלייאוף, במיוחד כשקפרניק סופסוף לא יהיה שם.

הגנת הסיהוקס תמיד הייתה האלמנט המרכזי בהצלחת הקבוצה, אבל בראשית העונה היא סבלה מפציעות ואובדן של שחקנים משמעותיים לפרי אייג'נסי. התוצאה הייתה יכולת בינונית ובעיקר, היעדר אלמנט הדומיננטיות והאגרסיביות של עונת האליפות. בשבוע 12 חזרו הליינבקר ווגנר והסייפטי קאם צ'נסלור לתפקוד מלא ומאז ההגנה של האלופה נראית כמו בעונה שעברה. בחמשת הניצחונות בין מחזורים 12 ל-16 ספגה ההגנה 33 נקודות בלבד, דירוג ה- DVOA קפץ למקום רביעי ולמקום ראשון ביארדים, ממוצעי יארדים ונקודות למשחק. ההגנה לא הידרדרה בחצי הראשון של העונה, אך ניכר כי חזרתם של השניים (בעיקר ווגנר, ככל הנראה אחד מחמשת הליינברקים הפנימיים הטובים בליגה), הביאה אותה למיצוי היכולת ולשליטה שלא ראינו מאז שלהי העונה שעברה.

את סוף המשחק הראשון בין דאלאס לג'איינטס ראיתי בפיצרייה שכונתית חביבה בפנטגון סיטי. בשולחן הסמוך ישבו שני אפרו-אמריקאים עטויי ראסטות וריירו כשתי טינייג'ריות בהופעה של ג'סטין ביבר על אחד.... אודל בקהאם ג'וניור. "ג'רי רייס הבא", אמר אחד מהם בשיחה שהתפתחה. האמת, לא ייחסתי חשיבות רבה לכך, שכן אותו בחור גם מנה בהמשך את איליי וקאטלר בטופ 5 של הליגה. אבל המספרים המשיכו לזרום, השיאים המשיכו להישבר והסופרלטיבים רק גברו ממשחק למשחק. ואז הגיע הרגע המכונן, התפיסה 2.0. אולי פחות גורלית מ"התפיסה" המקורית ופחות מפתיעה מ"תפיסת הקסדה", אבל הרבה יותר מדהימה משתיהן.

אולי הבחור מהפיצרייה צודק. בקהאם ג'וניור יכול להיות גדול יותר מדייויד, עצום יותר מג'רי, מופלא יותר מרנדי. בשביל זה הוא יצטרך קודם למצוא את המונטנה שלו. כרגע יש לו בקושי סוג של פלאקו. אולי זו בחירה קיטשית שהולכת עם העדר, אבל מה לעשות, לפעמים זה בדיוק מה שצריך כי מה שמייחד את כולנו כאוהדי ספורט זו הידיעה שלמרות שאתה לגמרי לבד בסלון מול ה-HD, יחד איתך קפצו הרגע מהספה עוד 21,423,017 אוהדים ברחבי הגלקסיה. הם לפתו בדיוק כמוך את הראש, הוציאו וואו ענק ונשארו לעמוד בלסת שמוטה. רקמת פוטבול אנושית אחת חיה, רגע מזוקק של מהות המשחק. "וואו".

ובסוף, מה נזכור? את האלופה. כמה משחקים גדולים. כמה נפילות גדולות. כנראה שלא משהו יוצא דופן, כזה שעוד לא נתקלנו בו. לפחות בכל הנוגע לדברים שקורים על כר הדשא. מחוץ למגרש לעומת זאת? קרנבל. ולא מהסוג הטוב. שניים מהרצים הכוכבים של ליגה בה כמעט שאין כבר רצים כוכבים הסתבכו קשות מחוץ למגרש, רייס אחרי שהסרטון השני חשף אותו חובט בזוגתו ו-AP, ה-MVP של 2012, אחרי שהחליט לחנך את בנו באמצעים לא קונבנציונלים. שניהם נזרקו בזה אחר זה, עם פתיחת העונה, במה שהכניס את הליגה לטלטלה רצינית, הבהיר שהגיע הזמן לטפל כראוי בצרות שהשחקנים גורמים בחייהם האישיים והוביל לחקיקה חדשה לאחר שהעונש המקורי שניתן לרייס היה מגוחך. עכשיו גם רוג'ר גודל מואשם שידע ולא עשה והפרשיות הללו עוד יסתעפו. השאלה היא האם נראה את אחד משני הכוכבים הללו על המגרש שוב ואם כן, באיזו קבוצה ובאיזו פורמה.

התפיסה של אודל בקהאם ג'וניור מול הקאובויס כבר מוגדרת כאחת הגדולות בהיסטוריה, אז מתבקש להגדירה כרגע הגדול של השנה. הרוקי עקף את ברנדון קאר, שתפס לו את יד שמאל, הסתובב עם הגב לאנדזון, קפץ עם יד ימין מושטת ונראה כאילו תפס את הכדור עם הזרת, בעוד שאר הגוף שלו מתוח והמבט בקושי עוקב אחרי הכדור. מהלך פוטבול מדהים. אלא שמדובר ברגע יפה, אבל חסר משמעות, במשחק חסר כל ערך, מצד שחקן שכל מי שראה את אימוני קדם המשחק שלו יודע שהוא מתאמן יותר על תפיסות היילייט מאשר על מהלכי משחק. אולי הפעם האחת בשנה בה מגהטרון תופס מסירה על שלושה שחקנים מרשימה יותר? אולי רק בתחילת השנה ברנדון מארשל תפס תפיסה עם יד אחת מול כיסוי כפול של הניינרס באנדזון לטאצ'דאון, שגם הייתה לו חשיבות? לכן, הבחירה שלי היא ההרחקות של רייס ופיטרסון. למרות הטיפול הבעייתי של הליגה, בסופו של דבר שניים מהרצים הבכירים לא שיחקו השנה בגלל שהתנהגו באלימות מחוץ למגרש. מדובר בסיפור חוצה גבולות, בתקווה שהעונשים ישפיעו על הדרך בה שחקנים יתנהלו מחוץ למגרש בשנים הבאות.

קאמבקים מטורפים, שבירת שיאים ותצוגות שיא של כוכבים לא חסרו העונה, אבל עבורי, הרגע המרגש התרחש דווקא במשחק ליל חמישי בתחילת נובמבר, בו קליבלנד הפתיעה עם 3:24 מוחץ בסינסינטי. ההפתעה הזו לא ממש עניינה מישהו, בעיקר בגלל ילדה קטנה וחמודה בשם ליאה סטיל, שגנבה את ההצגה. סטיל בת הארבע, שנאבקת במחלת הסרטן והספיקה לרגש מיליונים ברחבי העולם, הרגישה מספיק טוב בין טיפולי הכימותרפיה בשביל להגיע בפעם הראשונה ולצפות באביה, דבון סטיל, שחקן השנה השלישית והתאקל ההגנתי של הבנגאלס. אין אחד באמריקה שלא התרגש מהמאבק של דבון ובתו במחלה הארורה. החולצה של סטיל הפכה להיות אחת הנמכרות בליגה. כאשר גם שון פייטון, מאמן ניו אורלינס רכש 100 חולצות, הטקסאנס שלחו לליאה ארגז עם שלל צעצועים של הלהיט מבית דיסני "לשבור את הקרח" (frozen) והמעודדות של ניו אינגלנד תמכו בסטיל ובתו, כאשר הופיעו עם החולצה שלו במהלך המשחק הביתי נגד סינסינטי. #LeahStrong.