מרשואן לינץ' (אלון ברק):
אם היה מוביל את הטקסאנס לפלייאוף, ג'יי ג'יי וואט היה שחקן ההגנה הראשון שזוכה ב-MVP מאז לורנס טיילור. בכל שבוע הוא מופיע עם היילייט חדש ונראה שאין קו התקפה שמסוגל לעצור אותו. אלא שלמרות וואט, ההגנה של יוסטון היא עדיין לא מהטובות בליגה ולמרות שיש לה ארבעה מפגשים בעונה מול טנסי וג'קסונוויל, היא ניצחה רק תשע פעמים. כיוון שהוא לא הגיע לפוסטסיזן, הרי שהבא בתור הוא ארון רוג'רס, שהראה שכשהוא טוב, הוא הכי טוב בליגה. אבל אולי לא חייבים לבחור רק קוורטרבקים ואולי רוג'רס לא השפיע על הפאקרס יותר משטוני רומו השפיע על הקאובויס או טום בריידי על הפטריוטס? אז מי כן השפיע? לינץ'. אחרי פתיחת עונה רעה ובלי צמד שחקני ההתקפה הכי טובים שלהם, הסיהוקס חזרו בחצי השני של השנה להיות אחת הקבוצות המפחידות בליגה וזה לא היה קורה בלי התפוקה של לינץ'. הוא ההתקפה של סיאטל ולמרות שכולם יודעים זאת, אף אחד לא מצליח לבלום אותו. תשאלו את ההגנה של אריזונה.
ג'יי ג'יי וואט (עידן ויניצקי)
לפני שנתיים בחרתי בוואט וכבר אז קראתי לו "אול אראונד פלייר בליגה בה התפקיד הזה לא קיים". בעונה שעברה לקחתי כאן את ריצ'רד שרמן. אז אמשיך בקו המחתרתי ואחזור למספר 99. רבים מעלים נגד וואט את נושא החמצת הפלייאוף ושואלים כמה ניצחונות הוא כבר הוסיף ליוסטון אבל מבחינתי השאלה כאן היא אחרת: למי בכלל היה אכפת מיוסטון בלי ג'יי ג'יי וואט. להגנה האלוהית שלו הוא הוסיף העונה שלושה טאצ'דאונים בהתקפה ובאופן כללי, אין שחקן שאני מחכה ליום ראשון לראות אותו כרגע בליגה יותר מהסופרסטאר הזה, שהוכיח שאפשר להצדיק ובענק חוזה עתק.
ג'יי.ג'יי. וואט (יואב שטיין)
בשנה שעברה זה היה קלי קלות. פייטון מאנינג, נו קווסטשן. השנה ההתלבטות קשה בהרבה והדיון על משמעות האותיות M-V-P שוב מעלה 317 דעות. למי היה צוות מסייע, את מי אי אפשר להחליף, מה היה אם וכמה ולמה. הטיעון הכי משכנע השנה בעיניי היה זה: המרחק בין השחקן הטוב ביותר בעמדה שלו לבין השני הכי טוב. רוג'רס ורומו זו התלבטות, גם מארי וליביון בל. אבל וואט יש רק אחד והבא אחריו בכל מקום בקו ההגנה רחוק כמו מסירות של ג'ינו סמית' מהתופסים שלו (ותודה למיאמי שהרסה את המשפט הזה במחזור האחרון). אין מישהו שכל כך יותר טוב במה שהוא עושה מכל אחד אחר ואין עמדה אחרת בליגה שיש עליה כזה קונצנזוס. המימד ההתקפי הוא רק בונוס. רק בסאקים וואט לא הוביל את שחקני הקו בליגה. הוא סיים שני, בהפרש זעום וגם שם עשה היסטוריה עם עונת פלוס 20 שנייה בקריירה, היחיד אי פעם שעשה זאת. TFL ראשון, הסטת מסירות ראשון, השתלטות על פאמבלים ראשון, חבטות ק"ב אפילו לא קרוב. להיות כל-כך קרוב לפלייאוף עם רשימת מכולת של קוורטרבקים? מרשים, פשוט מרשים. באיזשהו מקום זה מנוגד למה שהיינו רגילים בבואנו להעריך את השחקן המצטיין, אבל וואט דומיננטי, מהלך אחרי מהלך ואי אפשר להתעלם. אפילו יותר מרוג'רס, הוא שווה לקבוצה שלו הכי הרבה. גם למאט פורטה אפשר להתכונן, אבל להוציא את וואט מהמשחק הוכח כבלתי אפשרי בשנתיים-שלוש האחרונות.
קו ההתקפה של ניו אינגלנד (צחי אנגלנדר)
MVP בהגדרה הוא השחקן בעל הערך הגבוה ביותר, זה שאם תוציא אותו, גרמת את הנזק הכי גדול לקבוצה. משהו בסגנון פייטון מאנינג של עונת 2011. אלא שבעוד הפוטבול עצמו הוא משחק מורכב, בו לכל שחקן ועמדה יש תרומה קריטית, הרי שבחירת ה-MVP היא תמיד פופוליסטיות וחד-גונית. או קוורטרבקים או רצים. שלוש פעמים בלבד התבלבלו הבוחרים ונתנו את התואר לבעל תפקיד אחר (בפעם הזויה במיוחד אפילו נתנו אותו לבועט כושל). זה לא יקרה העונה. אם בודקים רק מספרים, אין בכלל ויכוח על העונה המופלאה של ג'יי ג'יי וואט. התרומה שלו לשלושת (!!) המערכים של יוסטון היא עצומה. אבל יוסטון לא בפלייאוף ואלה שוב יהיו, כרגיל, בריידי, רוג'רס, מארי ואולי, רומו, שמועמד מטעם עצמו. מצטער, לא מגיע להם.
אף אחד מארבעתם לא עשה עונה יוצאת דופן ואף אחד מהם לא עונה להגדרה שבפתיח. תחליפו את רוג'רס במאט פלין וגרין ביי יורדת בשני משחקים גג, תחליפו את בריידי במאט קאסל והפאטס מסיימים 5:11, אבל אם תחליפו את קו ההתקפה של ניו אינגלנד בזה של טמפה/וושינגטון, רקס ריאן יקבל עוד עונה בליגה. כי ה-OL של הפטריוטס, בלי ששמנו לב, נתן החל מהמחזור החמישי עונת MVP. אם בריידי או רוג'רס יקבלו את התואר, הם צריכים להעביר אותו מיד לאלה שנמצאים לפניהם. יתרון הביתיות של הפטס רשום על שמם של וונדל, סטורק, קונלי, וולמר וחבריהם. תנו להם כבוד פעם אחת ואם לא להם, אז לקו של דאלאס או גרין ביי.
ארון רוג'רס (רותם דביר)
שאלת השחקן המצטיין של עונת 2014 אינה פשוטה. בנוסף לשלל קוורטרבקים נפלאים, בלט ליינמן הגנתי שהיווה מכונת הרס של איש אחד ובעצמו דחף את ההגנה והקבוצה שלו כמעט עד הפלייאוף. אז ג'יי ג'יי וואט אכן נתן עונה מדהימה, אבל מבנה הליגה מקשה להעניק את התואר היוקרתי לשחקן שערכו היחסי נמוך יותר. מי נשאר? סוללת קוורטרבקים נהדרים ובראשם רוג'רס: טופ שש ביארדים, טאצ'דאונים, רייטינג ו- QBR. מעבר למספרים, בשלבים רבים העונה נראה איי-רוד כאילו הוא בספרה אחרת משאר הליגה: במהלך נובמבר, הדומיננטיות שלו ושל התקפת הפאקרס הייתה מדהימה וכללה רצף בו מסר ל-13 טאצ'דאונים ללא חטיפה. בסופו של דבר, תמיד אפשר להשתמש במבחן הצפייה המסורתי (The Eye test) - כל מי שרואה את רוג'רס כיום מבין שמדובר בשחקן מספר אחת בליגה.
ג'יי ג'יי וואט (יובל קליין)
יוסטון נכנסה לשבוע ה-17 כשהיא עדיין בתמונת הפלייאוף. אסור להקל ראש בהישג הזה, כיוון שרשימת הקוורטרבקים של הטקסאנים כללה את ריאן פיצ'פטריק, ריאן מאלט, טום סאבג' וקייס קינום. בזכות ההגנה, יותר נכון בזכות ג'יי ג'יי וואט, ההתקפה של יוסטון לא נדרשה לעשות יותר מדי ולרוב 23 נקודות הספיקו לניצחון. מאז אותו פיק סיקס של וואט בפלייאוף מול סינסינטי, בעונת הרוקי שלו, היה ברור לכולם שמדובר במשהו מיוחד. השנה הוא המשיך לשדרג את המשחק שלו, כשהוא לא רק אוכל קוורטרבקים לארוחת צהריים, אלא גם מוסיף מימד התקפי ותופס שלושה טאצ'דאונים. הסיפורים על מוסר העבודה המטורף שלו בפגרה ועל התדמית הנקייה רק מעצימים את האגדה סביבו. נקווה שהטקסאנס למדו ממקרה אנדרה ג'ונסון ויוכלו להעמיד חומר שחקנים מכובד מספיק כדי לתת לו בעתיד סיכוי להיות רלוונטי גם בינואר.
ג'יי ג'יי וואט (אדם גלס)
בריידי ורוג'רס נתנו עונה טובה מאוד, רומו הפתיע רבים, אבל המצטיין הוא ללא ספק ג'יי ג'יי וואט. למרות שכנראה לא יקבל את התואר, בעיקר כי לקבוצה שלו אין קוורטרבק סביר שיוביל אותה לפלייאוף, המעמד של וואט השנה הפך להיות משחקן ההגנה הטוב בליגה לסלבריטאי של ממש. בתחילת העונה, מספר 99 של יוסטון קיבל הארכת חוזה, שתעניק לו את השכר הגבוה אי פעם לשחקן הגנה. במהלך העונה, הוא כבר הפך לכוכב פרסומות, הקריא סיפורים לילדים לצד אשת נשיא ארצות הברית לשעבר ברברה בוש ועזר לנזקקים בקהילה המקומית ביוסטון. אלא שעם כל הכבוד למה שקרה מחוץ לאצטדיון, מה שקרה בפנים היה הרבה יותר מדהים. גם כשהיריבות מצמידות אליו שני שחקני קו התקפה זה לרוב לא עוזר וב-2014 הנתונים של ווואט היו מדהימים לא רק בהגנה, בסאקים, בתאקלים, בפאמבלים עליהם השתלט, אלא גם בהתקפה, שם תפס לשלושה טאצ'דאונים, שהפכו אותו לאיום מפחיד גם ברד-זון.