פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מה יש לך לחפש פה?

        קשה להתקבל ל-NBA, קשה להיות בלי קבוצה, קשה להגשים את החלום, ופתאום מגיעה ההצעה ממכבי ומירושלים, ובלי לשים לב אתה נשאב לביצה המלוכלכת. פז חסדאי מברך את גל מקל על ההחלטה, וחושב שהשבוע האחרון המחיש לו למה הוא חייב להתרחק מישראל

        גל מקל שחקן ניו אורלינס פליקנס (AP)
        ואז אתה רואה בפייסבוק כמה נחמד עכשיו בתל אביב. מקל (צילום: AP)

        ברור, קל לי לדבר מהצד. מה אני יודע? אני יכול להבין את הקשיים של ספורטאי ללא קבוצה? אדם ללא עבודה? את הביטחון שנפגע, גם המקצועי וגם הכלכלי? את חוסר הנוחות, את ההתמודדות עם הלא נודע, את תחושת המבוכה, את התסכול, את ההרגשה שאתה לא משחק? מי אני שאשפוט? מה אני יודע? אפשר רק לדמיין מה מרגיש אתלט מוכשר שלא מקבל אמון, שחי בחוסר ודאות, שיושב בצד, וכל מה שהוא רוצה זה לשחק כדורסל.

        זה נשמע סיוט, לנסות להתקבל לקבוצת NBA. כלפי חוץ, מול התקשורת, אתה מגדיר את זה כ"אתגר", אבל ברור שזה מתיש. להתמודד עם שורה של גארדים מדהימים, אתלטיים, נחושים, מלאי אמביציה, על תפקיד בקבוצה. לעמוד במבחן כל הזמן, להישפט מדי יום בצורה אכזרית ופשטנית, לנסות להתבלט במחנה מול אנשים שמסתכלים רק על הסטטיסטיקה שלך, שמתעלמים מכל מה שלא כתוב בסטטיסטיקה. להרגיש שאתה גוש בשר, עבד, בארגון עם חוקים מוזרים. לפעמים מקבל חוזה לעשרה ימים, לפעמים מנפים אותך ללא הודעה מוקדמת. אומרים תודה וסליחה, אתה בחוץ. ביי.

        ואז אתה יושב בבית בערב, מתוסכל, מיואש, פסימי, ורואה בפייסבוק את החברים שלך שותים בירה ביחד בדירה מגניבה בתל אביב. רבאק, מזג האוויר תמיד מעולה שם. ופה, עד שהתרגלת לדירה בדאלאס, עד שהתחלת להכיר את האזור, פתאום אומרים לך שאתה עובר לניו אורלינס. ובסדר, אין בעיה, אתה עובר לניו אורלינס, בכיף, נותן את הכול, התחלה חדשה, אבל לך תסביר למאמן שלוקח זמן להתחבר לקבוצה, להכיר את החברים, להכיר את התרגילים, וגם ככה הסיטואציה קצת מלחיצה, תן לי קצת זמן. אבל אין זמן, רק כסף.

        גל מקל שחקן דאלאס מאבריקס (AP)
        רגע, לא תמיד אמרתי לעצמי להישאר רק במקומות שעושים לי טוב? בשביל מה אני צריך את זה? (צילום: AP)

        ואתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות – מה אני מחפש בחיים? לא תמיד אמרתי לעצמי להישאר רק במקומות שעושים לי טוב? בשביל מה אני צריך לעבור את החרא הזה? והרי הליגה הזאת, היא הרבה פחות נוצצת ממה שהיא נראית מבחוץ. לא כולם לברון. אתה כל הזמן בנסיעות, בדרכים, בודד. יש יותר משחקים מאימונים. אין באמת כדורסל. שחקן מכדרר 20 שניות וקולע. תרגיל בידוד לכוכב, וזהו, עוף הצדה. לפעמים אתה הרכז, ועדיין לא נוגע בכדור. ואז אתה לוקח כמה זריקות לא נוחות, רק כדי שאולי יירשמו כמה נקודות בסטטיסטיקה, ומרגיש צביטה.

        אולי זה לא בשבילך. אולי בתנאים הנוכחיים, זה פשוט לא מסתדר. אולי אתה לא מתאים. לא בגללך, בגללם. בגלל הגישה שלהם למשחק, בגלל חוסר הסבלנות שלהם, בגלל שאתה לא אחד שמנסה לגנוב את ההצגה בכל הזדמנות, בגלל הסגנון האמריקאי. תמיד גם יש קול שתוהה אולי אתה לא כישרוני מספיק לליגה הזאת, אבל אז אתה מסתכל לצדדים ורואה גארדים שלא שומרים, לא מוסרים, ועדיין משחקים. מתסכל.

        ואז מגיעה הצעה ממכבי. ואז מירושלים. אתה יודע שזה הפתרון הקל, לחזור לישראל, ובאמת בהתחלה אתה מסרב בתוקף, מתעקש על החלום. אבל לאט לאט הזמן עובר, במכבי מתחילים ללחוץ, הבדידות מתחילה לכרסם. המשפחה שואלת מתי אתה בא, האחיינית אומרת שהיא מתגעגעת, וחם בתל אביב, באמת נחמד בירושלים, הכי טוב בבית. פקפוקים, הרהור נוסף, הצעה כספית שאי אפשר לסרב לה, והופה, יש חוזה, בוא תחתום. הסוכן מתעקש על סעיף יציאה נוח ל-NBA. יופי.

        ערן זהבי שחקן מכבי תל אביב חוגג שער (ברני ארדוב)
        מילא הוא, אפשר להבין למה הוא נשאר פה, הוא שובר שיאים מול רבבות צופים. ואתה גל? תחזור לאולם הפחים? (צילום: ברני ארדוב)

        הקיצר גל, בפעם הבאה שאתה שוקל לוותר ולחזור לישראל, אולי תדבר קצת עם דורון שפר, שזכה בתארים עם מכבי וירושלים וכיכב וחגג, אבל עדיין מתחרט על הניסיון חסר הנחישות שלו להתקבל ל-NBA, למה הוא לא התאמץ יותר, למה לא השקיע יותר במחנה בווגאס, למה לא עבד עם עוד סוכן. תדבר עם נדב הנפלד, שהתמסר לכסף הגדול של מכבי, אבל בוודאי שהיה מסכים לוותר על חלקו בשביל עוד שנה אחת בבוסטון, בשביל הזכות לשחק בגארדן. אולי תדבר עם עודד קטש, שמביט לאחור על קריירה מלאת פציעות, ועדיין זוכר את השביתה הארורה הזאת כרגע המקולל מכולם. כולם יגידו לך - אם יש לך הזדמנות, אל תוותר עליה.

        בדיוק בימים אלה עולה שוב הדיון על ערן זהבי - כדורגלן שכביכול כבר השיג הכל, האם הליגה קטנה עליו, האם הוא צריך לעזוב לאירופה - אבל יש הבדל. זהבי לפחות משחק מול בלומפילד מלא, סמי עופר מלא, טדי מלא. הוא לא ישחק בגן נר, בנהריה, באולמות המתנ"סים והפחים של הליגה הקיקיונית הזאת, שמוכרעת על הפרש סלים. זהבי יכול לשבור שיאים שבאמת ייחקקו בזיכרון (נסים אלמליח), בליגה שבאמת מעניינת, אם הוא לא מקבל הצעה מליגה גדולה, אין לו מה לעזוב. ומה המקסימום שאפשר להשיג בכדורסל הישראלי? לגנוב אליפות ממכבי בשיטה מעוותת? לחכות לנס פעם בעשור בפיינל פור? להודות לקהל הנפלא של ירושלים?

        אתה אומר לעצמך, מה האיש הזה רוצה ממני? הוא לא חושב שאני רוצה? הוא לא מבין שאני מנסה? אני מבין, אבל בשבוע האחרון הרגשתי רפיון. שוב התעסקות מיותרת בביצה הישראלית, שוב הלכלוך עם התקשורת הישראלית והכותרות הלא מחמיאות, וברגע אחד שחקן שהוא קונצנזוס ואהוב שכולם מאחלים לו הצלחה הופך להיות אחד מאיתנו. וזו לא מחמאה.

        בסופו של דבר קיבלת את ההחלטה הנכונה. אני מכביסט אגב, הייתי שמח לראות שחקן כמוך ביד אליהו, אבל באמת, עזוב אותך. למכבי אפשר לבוא עוד שנתיים. גם ירושלים תחכה. מה זה משחק יורוליג, יוקרתי ככל שיהיה, לעומת משחק פלייאוף ב-NBA. מה זה הדרבי הישראלי, הקלאסיקו הישראלי, הארנה בירושלים, לעומת שמונה דקות מהספסל במדיסון סקוור גארדן. כמה כל אחד מאיתנו היה משלם רק בשביל הזכות להיות על הפרקט מול גולדן סטייט, להרגיש את הקצב שלהם לכמה דקות. לראות מקרוב כמה מהר דוראנט משחרר כדור, לחדור לסל ולתת טיר-דרופ מעל דאלמברט, למסור הלי-הופ לרוי היברט, אולי אפילו לחטוף כדור לוינס קרטר. באמת גל, אל תמהר לחזור. משעמם פה.

        דורון שפר, מכללת קונטיקט (GettyImages)
        בוודאי יאמר לך, אל תפספס את ההזדמנות, אל תראה רפיון. שפר (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)