"אני שוקל 150 קילו, אני השחקן הטוב ב-NBA וכן, אני אחד הספורטאים הכי סקסיים בארצות הברית"
(שאקיל אוניל, 2004)
השאקיל אונילים של העולם תמיד מצאו מפלט בכדור הכתום. אנשים כמו שאק, או אפילו כמו סופו שחורציאניטיס גדולים, מאיימים כאלה, אתם יודעים מצאו על הפרקט את הייעוד האמיתי שלהם. כשאתה שוקל כל כך הרבה, או סתם גבוה באופן משונה כמו פול סטורג'ס, שעבורו נקדיש את השורות הבאות, מגרש הכדורסל הופך לעתים קרובות למגרש המשחקים הביתי שלך. לנשק האמיתי היחיד שברשותך.
נסו לחשוב עד כמה קשה להיכנס לנעליו של סטורג'ס שלנו. בגובה 2.34 מטרים, עם רגליים דקיקות וארוכות פי שתיים משל בר רפאלי, אתה מתנהל בעולם בכבדות ובגסות, מסורבל ומגושם. כל שיטוט בנאלי ברחוב מלווה בעשרות מבטים משתאים של עוברי אורח. ברוב המקרים, העולם מתייחס אליך כאל מוטציה, מעין התפלקות גנטית של אלוהים. לעזאזל, אפילו הפעולות הפשוטות ביותר להיכנס בדלת, להתיישב ברכב, להתאים לעצמך נעליים הופכות לסיוט מתמשך.
ואז אתה נכנס למגרש. ולפתע הממדים העצומים שלך הופכים מנטל לכוח. פתאום הגובה כבר לא נראה כמו הקללה של החיים שלך. אז אתה ממשיך לשחק. וממשיך. וממשיך. אתה ממשיך כל עוד הברכיים המועדות לפורענות שלך אומרות די.
זה מה שפול סטורג'ס עושה כל השנים האלה. הוא לא מוכשר במיוחד, אין לו קואורדינציה מי-יודע-כמה, היסודות רעועים למדי. אבל יש לו דבר אחד, שכמאמר הקלישאה, אי אפשר ללמד: המון, המון גובה. וחשוב מכל: יש לו מקום מחסה, מן יקום מקביל שבו, לשם שינוי, המוזרות שלו מבורכת.
אז הוא ממשיך.
כך נראו הביצועים של סטורג'ס לפני שלוש שנים
הוא בן 27, ומדורג במקום ה-48 ברשימת האנשים הגבוהים אי פעם בעולם כולו. באנגליה, שם גדל, הוא השני הכי גבוה. כילד באי הבריטי לקח זמן מה עד שהתוודע לכדור הכתום ולכוח המרפא שהיה לו עבורו. רק בגיל 14 כדרר לראשונה, כשהצטרף למחלקת הנוער הלא-מאוד מפותחת בלואובורו, פרבר קטן של לסטר. ואז, משום מקום, קצב הגדילה קפץ פי כמה וכמה. כשהחל לשחק כדורסל בגיל 14 עמד על 1.68 מטר, אך לא עברו שנתיים והנער הכחוש צמח ביותר מארבעים סנטימטר, והפך ל-2.10.
בעוד סטורג'ס ממשיך לגדול בקצב משוגע ומגיע ליותר מ-2.30 מטר, תהו הרופאים מניין באו כל הסנטימטרים האלה: אמנם אביו הביולוגי מתנשא לגובה 2.06, אך אין בגנום המשפחתי משהו יוצא דופן. אימו, לשם הדוגמא, מגיעה לגובה 1.65 בלבד ואילו אחותו הגדולה נעצרה ב-1.68. אבל פול סטורג'ס היה מיוחד, וככזה הוא גם קיבל הזדמנות לקחת את היכולות שלו עד לארצות הברית הרחוקה. מספר קולג'ים סבירים ב-NCAA ראו את הפלא ביוטיוב, והחליטו ששווה לקחת את הסיכון. בסוף סטורג'ס בחר בפלורידה טק, קולג' קטן למדי, אך מספיק כדי לחלום בגדול.
"כל האנשים שבהו בי ולגלגו עליי כילד פתאום קנאו בי. מאותו רגע כבר לא היה לי אכפת מהשונות שלי. ידעתי מאז שזה היתרון שלי, שיש לי משהו מיוחד. מה עדיף, להיות רגיל ונדוש? בי יש משהו נדיר", אמר בריאיון ל'דיילי מייל' הבריטי.
ברבות השנים, סטורג'ס הספיק לצמוח עוד כמה סנטימטרים. ב-2011 נכנס לספר השיאים של גינס, כשנבחר לכדורסלן הפעיל הגבוה ביותר בעולם. בדרך, גובהו סידר לו עוד תואר: עד היום, הוא נחשב לשחקן הכי גבוה ששיחק אי פעם בכדורסל המכללות. היו כבר כדורסלנים גבוהים ממנו לאורך ההיסטוריה: סולימאן אל נשנוש הלובי (2.45 מטר), אלכסנדר סיזוננקו האוקראיני (2.41), סון מינג-מינג הסיני (2.36) ורי מיונג האן הצפון-קוריאני (2.35), אבל סטורג'ס ניסה יותר מכולם להסתנן ל-NBA.
לו רק היה נולד עשור קודם לכן, אולי היה משיג את המטרה ונרשם בספרי ההיסטוריה כשחקן הגבוה בתולדות הליגה. אבל לצערו הוא מיעט לשחק בקולג', וממילא ימי התהילה של שחקנים שכמותו חלפו. הליגה הטובה בעולם, שבשנות ה-90 הציגה לראווה שלושה שחקנים עצומי-ממדים כמו גיורגי מורסאן, מנוט בול ושון בראדלי, נכנסה לעידן אחר. כיום הכדורסל נמצא כולו במגמה גלובלית של טשטוש העמדות המסורתיות. אתלטיות מקבלת הרבה יותר נקודות זכות מאשר גובה.
וכך, למרות שנוכחותו מהווה גימיק חביב ונחמד כשלעצמה, קבוצות פסחו עליו בזו אחר זו. כך החל פרק חדש ולא פחות מעניין בקריירה של סטורג'ס, בהארלם גלובטרוטרס הלא מקצוענית. סטורג'ס הפך מיד ללהיט בקרקס פעלולי הכדורסל הנודד. לא זו בלבד שהפך לשחקן הגבוה ביותר בתולדות הקבוצה, אלא שבאותה עת הוא הספיק לשתף פעולה עם השחקן הנמוך בהיסטוריה שלה, ג'ונטה הול, ממנו הוא גבוה ביותר מ-70 סנטימטר. סטורג'ס, שמאז התקופה ההיא מכונה "הזעיר" (The Tiny) הפך לשם דבר בגלובטרוטרס בעיקר בזכות סימן ההיכר שלו: הטבעה עוצמתית ביד אחת מבלי להרים את הרגליים מהפרקט.
"זו הייתה תקופה נפלאה. לא היה לי אכפת שאני גימיק. אהבתי להיות חלק מהשואו, כי תמיד העניקו לי יחס מיוחד", אמר בראיון לאחרונה.
Tiny מראה את הדאנק שהפך לסימן ההיכר שלו
עכשיו, אחרי שמאס בפעלולים, החליט שהוא מוכן לדבר האמיתי. אז הוא הלך לטקסס לג'נדס, קבוצת הבת של דאלאס בליגת הפיתוח של ה-NBA, אבל זו לא הייתה יותר מאפיזודה נשכחת. בשנים האחרונות דחה הצעות לצאת לדרך מקצוענית חדשה באירופה, אבל בחודש שעבר הוא נענה לקריאה וחזר לאנגליה, עם חוזה בצ'שייר מצמרת הליגה הראשונה. אחרי שלושה משחקים, המספרים הם שום דבר לספר עליו בבית (4.7 דקות, 1.7 נקודות בממוצע), אבל הוא משוכנע שפניו מועדות לעבר פסגות הכדורסל האירופי.
"בקרוב אהיה שחקן נבחרת בריטניה, ואז קבוצות רבות מאירופה ייחשפו אליי", הצהיר לאחרונה. "המטרה הסופית שלי היא היורוליג. אני מאמין שעוד אגיע לשם, במוקדם או במאוחר".
בובאן מריאנוביץ' הסרבי (2.22) מציל לאחרונה את כבודם האבוד של הנפילים, עם יכולת נפלאה במדי הכוכב האדום בלגרד ביורוליג. עכשיו רק נותר לחכות ולראות: האם פול סטורג'ס יהיה הבא בתור?
נתון במחלוקת: מקל למכבי תל אביב מהלך כדאי או לא?
גל מקל עומד בפני צומת קריטי בקריירה. עד כמה קריטי? נראה שיותר קריטי מכפי שנראה לעין. על פי כל הדיווחים האחרונים, אפילו אם מקל יתפשר וישוב ארצה למכבי תל אביב, הוא יעשה זאת מתוך כוונה לחזור בהקדם ל-NBA. השאלה שנשאלת היא כזאת: האם זו לא משימה קשה מדי? רוב מקרי העבר מוכיחים שעזיבה את ה-NBA היא כרטיס לכיוון אחד, ממנו אין דרך חזרה.
אמנם, המעבר מאירופה ל-NBA ולהפך נהיה קל וזמין בהרבה ביחס לשנים עברו, אבל דווקא הדרך לשם בפעם השנייה נראית קשה מאי פעם. כוכבים אירופיים רבים מגיעים ל-NBA בציפייה גדולה להפוך לדיירי קבע, אך רבים מהם חוזרים עם הזנב בין הרגליים. אלה שחוזרים לשם לסיבוב שני הם כבר כמעט בגדר יחידי סגולה.
החודשים האחרונים גרמו למקל להכיר את הצד המכוער של ה-NBA עבור שחקן שמגשש את דרכו בליגה. שחקנים מסוגו עלולים למצוא עצמם נעים ונדים ממקום למקום, נחתכים בהחלטה של שניות. מעטים מתקשים להשלים עם סיטואציה כזו, אבל דווקא מתוך החשש שמא יישכחו אי שם ביבשת הישנה, רבים נאחזים בציפורניים בסיכויים להישאר שם, גם במחיר של שנות נדודים על חוזים זמניים של עשרה ימים.
המעטים שעזבו את ה-NBA והצליחו לחזור אליה עמדו ברוב המקרים באחד משני התנאים הבאים: או שהספיקו להותיר רושם חיובי בקדנציה הראשונה ב-NBA, או שנבחרו בסיבוב הראשון בדראפט, מה שבאופן טבעי שם אותם תחת אור הזרקורים של קבוצות הליגה (ובראשן הקבוצה שבחרה אותם, שנשארת במעקב אחריהם לאורך כל הקריירה).
בשנים האחרונות המגמה דווקא הולכת ומתחזקת. שימו לב לרשימת השחקנים המצומצמת שחזרה מאירופה לקדנציה שנייה ב-NBA בחמש השנים האחרונות: אנדריי קירילנקו, לינאס קלייזה, קרלוס דלפינו, ארסן איליאסובה, פרימוז' ברזץ, אלכסיס אז'ינסה ומיקאל ז'לאבל. כולם, ללא יוצא הכלל, עמדו לפחות באחד משני התנאים.
מקל, לכאורה, לא עומד בתנאים. מחד, הוא עוד לא הותיר חותם בליגה, ומאידך, הוא לא נבחר בדראפט מה שמציב אותו בתחתית השרשרת. ניתן היה לצפות ששחקנים שלא נבחרו בדראפט, אשר לא קשורים באף קבוצה, יעשו את הדרך ל-NBA בפעם השנייה בתדירות גבוהה יותר. אבל בפועל, לאורך ההיסטוריה רק שלושה שחקנים - פפה סאנצ'ס, פט ברק ומיודענו פופס מנסה בונסו - עשו את המסלול לו מקל מייחל, וחזרו ל-NBA בשנית גם מבלי שנבחרו בדראפט. שלושתם, אגב, חזרו שוב לאירופה וסיימו בה את הקריירה. אז המשימה של מקל אפשרית או לא?
אם מקל יחליט להיענות לקריאתה הנואשת של מכבי תל אביב, לפחות הכניסה לחדר ההלבשה תהיה עבורו חלקה. עם שישה (כולל גיא פניני) מתוך 12 השחקנים בסגל של הצהובים מקל שיתף פעולה בעבר, בקבוצות או בנבחרת. אבל כמו ב-2009/10, אז שיחק בגלבוע/גליל, שוב תופרח לאוויר שאלת הציוות שלו עם ג'רמי פארגו. בריאן רנדל, ששיחק עמם באותה קבוצה שזכתה באליפות, ידוע כאחד שמשתלב כמעט עם כל שחקן, אבל פארגו בנוי אחרת.
פעמיים לאורך הקריירה, בגלבוע/גליל ובמכבי חיפה, מקל הונחת בקבוצה במהלך העונה. בשתי הפעמים הללו הוא הוצנח על קבוצות שהיו נואשות למנהל משחק אחראי ופחות קפריזי מזה שמילא את התפקיד לפניו. פעם אחת זה היה פארגו, ובפעם השנייה פול סטול. אמנם בשני המקרים זה נגמר באליפות, אבל אם לשפוט על פי המספרים, יש למתוח קו ולהבדיל בין שני המקרים: בעוד השילוב עם סטול היה מוצלח מלכתחילה, ואף שיפר את מכבי חיפה בצורה דרמטית, דווקא עם פארגו התגלו לא מעט סימני שאלה. יכול להיות שמכבי תל אביב צריכה לדאוג?
