בקיץ של 2009 הוא הוציא את התכנית שלו לפועל. אין לדעת כמה זמן חשב עליה, כמה ריאלית באמת היתה, האם היתה מצליחה, מה היה קורה אילו היתה מצליחה, מה היה השלב הבא. כל מה שידוע זה שבקיץ 2009, נמצאו בתוך צלחת ביסקוויטים בתא של לוחם ה-MMA לי מארי מספר מסורים קטנים. הוא כבר הוריד מספיק במשקל בשלב הזה, והיה בטוח שגזרתו החדשה בצירוף המסורים יסייעו לו לנסר את הברזלים שעל חלון התא שלו, ולהשתחל ממנו לחופשי. למרבה הצער, אסיר אחר הלשין עוד לפני שהתכנית בוצעה, ובמקום לצאת לחופשי, לי מארי יישאר עוד הרבה, הרבה זמן בבית הכלא המרוקאי בו הוא נתון. ככל הנראה עד 2035.
אם כי במקרה של הפושע הנתעב, הלוחם המיתולוגי והדמות הגדולה יותר מהחיים הזו, כנראה שהכל אפשרי.
בעוד היחסים של מארי עם אימו היו מושלמים, אלה עם אביו, שנעדר למשך שבע שנותיו הראשונות בעולם ואז שוב הופיע, אולי שתלו אצלו את זרע האלימות והפשיעה. "אבא שלו היה מחנך קשוח", אמר חברו של מארי, פול אלן, במשפט שיתנהל נגדם שנים רבות לאחר מכן, "הוא היה משוגע לגמרי. הוא פוצץ ללי את הצורה כילד". בבית הספר התיכון היה מארי הולך מכות עם חבורתו נגד חבורות יריבות, וכשגילה שהוא מספיק אמיץ וחזק כדי להתמודד מול מבוגרים לא חשש להתייצב גם מול אביו המאיים, האלים והשיכור תכופות. בספר "Heist: The True Story of the World's Biggest Cash Robbery", תיאר שכן של המשפחה את הסיטואציה הטעונה כך: "אביו היכה אותו ולי התפוצץ, הסתובב וריסק את אבא שלו אל הרצפה. ברגע שהוא הבין שביכולתו להפיל אדם כזה גדול אני חושב שמשהו השתנה אצלו והוא הפך לאדם שהוא עכשיו - פושע". בשלב מסוים, כשהבין שמערכת היחסים הזו עלולה להיגמר ברצח של אחד את השני, החליט אביו של מארי לעזוב את הבית.
על פניו, דמות אב יציבה אמורה היתה להסיט מעט את לי מארי ממסלול החיים שנסלל עבורו. אבל מארי עצמו פיצץ, כאמור, את דמות האב הזו, תפס מברשת והצטרף למלאכת הסלילה. לאחר שנזרק מבית הספר נחשף לפינות החשוכות של הסמטאות בדרום מזרח לונדון, שם הוא והכנופיה לה היה שותף החלו לשתף פעולה עם סוחרי סמים ניגרים שסחרו ליד תחנת הרכבת הקרובה. תוך זמן קצר התפתחה מלחמת כנופיות, מלחמה אותה זו של מארי ניצחה, ובכך תפסה פיקוד על ניווט הסמים בסביבה. לוחם ה-MMA העתידי ניהל את חיי הרחוב שלו כפי שניהל את חייו באותן שנים: בכוח, ומי שלא שילם בכסף או איחר בתשלום על המריחואנה והקראק, שילם בבריאות. "חלק מהאנשים יגידו שהייתי ביריון", צוטט כאומר בספר, "אבל ביריון הוא מישהו שהולך על מטרות קלות, על אנשים שלא יכולים להילחם בחזרה. אני, אני הלכתי על כל המטרות".
אחת המטרות היתה גניבה, שהכניסה אותו למספר מוסדות לנערים עבריינים, וכשהשתחרר החליט להתחיל לצרף שרירים ל-191 סנטימטריו, והחל להרים משקולות ולצרוך סטרואידים. לצד התנפחותו הפיזית התנפח מארי גם במובנים אחרים, כשרכש מכוניות נוצצות וחי את מה שראה כחיים הטובים. המשטרה התערבה מדי פעם, והכירה אותו היטב כסוחר סמים עולה, אך מארי, כך סיפרו באנגליה, לא חשש. להיפך: אם מישהו חשש, אלה היו השוטרים עצמם. לא פעם, היה רודף אחריהם במכוניתו, ומרביתם העדיפו שלא להתעסק איתו. "הוא איש מסוכן מאוד", אמר שוטר אחד בספר אותו הזכרנו בשתי הפסקאות הקודמות.
כשהיה בן 21 הפך מארי לאבא, ובתחילת 1999 קרו לו שני אירועים מכוננים. הראשון קשור בכנופיה שלו, שנתפסה בעסקת סמים ששלחה רבים ממנה לכלא. מארי הצליח לחמוק מהחוק, והעובדה שאחרים נכלאו רק הגבירה את כוחו ברחוב. השני היה קשור בזירה, אליה נכנס בפעם הראשונה וכיסח למתמודד בשם רוב האדסון את הצורה במהירות. כל כך במהירות, עד שהוא קיבל כינוי מחייב: "Lightning", שכן יכול היה לגמור קרבות במהירות האור.
צפו בחלק מרגעיו הגדולים של לי מארי בזירה
הופעת הבכורה המוצלחת בזירה גרמה למארי לנסות להפוך את התחביב למקצוע והוא החל להתאמן באופן רציני יותר, גם בברים. לילה לפני קרב מול מייק טומלינסון במרץ 2000, יזם קטטה פרועה בבר לונדוני במהלכה פירק שני לקוחות וברמן. בפורום של אתר "Sherdog" תיאר אותה ואת מה שקרה אחריה בפרוטרוט: "עזבתי את הפאב, נכנסתי למכונית וכשהגעתי הביתה הסתכלתי על הברך שלי, ועדיין היתה שם חתיכת עור מהראש של אחד האנשים". חבר הגיע לבקר אותו למחרת והציע להסיע אותו לבית החולים, אך מארי, שלא הצליח לסגור את ידו, סירב. "אמרתי - פאק דאט שיט, לא התאמנתי לחינם והלילה אני הולך להילחם. הגעתי לזירה ונלחמתי מול מישהו בשם מייק טומלינסון, הדבקתי את היד והשתמשתי רק ביד הימנית שלי... אחרי שניצחתי את הקרב הלכתי לבית החולים והם גיבסו לי אותה. היא היתה שבורה בשני מקומות".
שני הקרבות הבאים התרחשו ב-17 בינואר, 2000, בטורניר בו ניצח את כריס אלבנדיה האמריקאי, והפסיד לג'ו דורקסן הקנדי. מספר שבועות לאחר מכן נלחם מול בן ארצו דני רשטון בקרב שלא הוכרע, ואז יצא לאייווה שבארצות הברית כדי להתאמן במחנה של אלוף ה-UFC לשעבר פאט מילטיץ'. בנקודת הזמן הזו היה מסור באופן טוטאלי לקריירת הלחימה שלו. כל כך טוטאלי, עד שביולי 2002, מחוץ למועדון לילה בלונדון, הוא ריסק לטיטו אורטיז אחד השמות הגדולים בתולדות הענף - את הצורה במהלך קטטה המונית. אורטיז עצמו הכחיש את הדברים, אולם בספר 'Made in America: The Most Dominant Champion in UFC History', סיפר מילטיץ': "הסתכלתי וראיתי את טיטו עובר אותי, מוריד את המעיל והולך לכיוון לי מארי, ואז מארי נכנס לתוך סמטה והוריד את המעיל שלו. טיטו שלח אגרוף שמאלי והחטיא, ואיך שזה קרה, לי מארי הגיב עם קומבינציה של חמישה אגרופים שנחטו ישר על הסנטר של טיטו, ומוטטו אותו. חזק. טיטו נפל עם הפרצוף על הרצפה, ואז לי מארי דרך לו על הפרצוף עם המגפיים כמה פעמים".
היו אז עוד כמה קרבות לא משמעותיים, היה חשד כי היה שותף לרצח של בחורה אנגליה בת 25, היו עוד כמה אירועים שהניחו את אבני הייסוד לרגע הגדול בקריירה של לי מארי: קרב UFC של ממש - UFC46 - באוקטגון בלאס וגאס. הלוחם הבריטי נכנס ב-31 בינואר 2004 לזירה כשלראשו מסיכת שתיקת הכבשים וחליפה כתומה. יריבו, חורחה ריברה, החזיק מעמד דקה ו-45 שניות לפני שהרים ידיים, בידיעה שאם לא ירים אותם, עלול לאבד את ראשו לאחיזה האימתנית של מארי:
ב-11 בספטמבר של אותה שנה היה שותף לקרב היוקרתי בחייו, מול אגדת ה-UFC אנדרסון סילבה - אז עדיין כוח עולה בענף - ובעוד שהפסיד, מארי עשה משהו שמעט מאוד אנשים עשו מול סילבה: אשכרה נתן פייט. כשנשאל לפני כמה שנים על ידי אתר middleeasy מי הלוחם הטוב ביותר ב-MMA, השיב: "סילבה חייב להיות הטוב ביותר, אבל עד כמה שהוא טוב, אני חושב שיש לי את הכלים להביס אותו. הכלי הכי גדול זה שהוא מפחד ממני. לי מארי האמיתי לא הופיע בלילה ההוא. אחרי הקרב, המאמנים והחברים שלי אמרו לי - מה קרה? זה לא היית אתה שם. אמרתי - האש לא בערה בי משום מה, אבל כל לוחם זכאי לקרב פחות טוב וזה היה שלי. כשלי מארי האמיתי מופיע, הוא רוצח שמגיע לרסק ולשבור לאנשים את הפרצוף, את הלסת, את העיניים, את הגולגולת, את עצמות הלחיים... המטרה שלי היא לא לנצח, אלא לרסק לך את הראש כל כך חזק עד שאשבור עצמות ואמוטט אותך. סילבה מפחד ממני, יכולתי להריח את זה בקרב ההוא. הוא עמד ולא רצה ליזום מגע".
שתי בעיות מהותיות יש עם דבריו של מארי: (א') סילבה דווקא כן יצר מגע, אחרת לא היה מנצח, ו(ב')הדברים הללו נאמרו מתוך בית כלא, ממנו הוא אמור להשתחרר רק ב-2035. כך שקרב נוסף בין השניים כבר לא יתקיים, ושני הצדדים יכולים לדבר כמה שהם רוצים.
צפו בקרב
בשלב הזה הקריירה שלו אמורה היתה להמריא, אך שגיאות העבר רדפו אותו ומנעו זאת. ספציפית, תקרית בה כמעט הרג נהג שפגע במכוניתו. "לי השבית את הרכב שלו, ואז השבית את הנהג", אמר עורך דינו, ומארי איבד את הוויזה שלו לארצות הברית, מה שפגע משמעותית בחלומות על קריירת UFC של ממש.
דבר נוסף שהיווה מכשול מסוים בדרך לחלום היה שבסתיו של 2005, לי מארי כמעט נדקר למוות.
זה קרה, שוב, מחוץ למועדון לילה לונדוני. מארי הותקף על ידי שני בחורים חמושים בסכין, שלטענתו הלכו הביתה עם פטמתו השמאלית. אלא שמארי נולד ללא פחד, ומספר שבועות לאחר מכן הוא חזר לזירת האירוע, הפעם להשתתף במסיבת יום הולדת 21 לנערת הזוהר הבריטית לורן פופ. הפעם הקטטה היתה המונית. למעלה מ-30 איש לקחו בה חלק, עם אגרופים וסכינים, ותוך זמן קצר, דם החל להשפריץ מחזו של לי מארי. "אחד החברים שלי נכנס לקטטה, ואז נדקרתי, תחילה בראש", אמר לאתר SubFighter.com. "חשבתי שזה אגרוף. כשהרגשתי את הדם נוזל לי מהפנים, ניגבתי אותו והמשכתי להילחם. אחר כך הסתכלתי על החזה שלי ודם פשוט טס ממנו החוצה. הסתכלתי למטה וידעתי שדקרו אותי בלב".
ניתוח לב פתוח והמון, המון שקיות מבנק הדם הקרוב הצילו את חייו כבדרך נס, ולטענתו, כפי שסיפר לאתר middleeasy, מת שלוש פעמים בלילה ההוא: "הפעם האחרונה נמשכה משהו כמו ארבע דקות. הרופא אמר למשפחה שלי שאם אתאושש יש סיכוי טוב שאהיה פגוע מוח. הם אמרו לי שאם הייתי אדם ממוצע, הייתי מת. בגלל שהייתי אתלט והתאמנתי כל כך הרבה - זה מה שהציל את חיי". כשהתעורר בפעם השלישית והאחרונה, כך על פי סיפורים, ביקש עט וכתב על התיק הרפואי שלו מילה אחת: "לוחם".
והלוחם הזה שב להתאמן, כנגד כל הסיכויים, חמישה שבועות בלבד לאחר שהוכרז כמת. הוא התעקש שישוב חזק יותר, וכשנשאל על ידי מגזין MMAWeekly האם ישנה את דרך התנהלותו, האם יפסיק לנהל קרבות רחוב, השיב: "זה מי שאני, ככה גדלתי. הייתי מעורב ב-200, 300, 400 קרבות רחוב. היום בו אמות כבר כתוב, אי אפשר לשנות את זה".
אלא שבמקום להשלים את הקאמבק שלו לזירה, לי מארי החליט לעשות משהו אחר: להיות אחראי על אחד ממעשי השוד הגדולים בהיסטוריה, והגדול ביותר בבריטניה (אם במזומנים עסקינן). הוא ומספר מחבריו התחפשו בערב של ה-21 בפברואר 2006 לשוטרים, וחטפו את מנהל הסניף הלונדוני של ענקית האבטחה השוודית "סקיוריטאס". כשעתיים לאחר מכן, חוליה אחרת, גם כן במדי שוטרים, דפקה על דלת ביתו של המנהל, וחטפה את אשתו ובנו בן השמונה. עם בני ערובה בעלי חשיבות עליונה, למארי וחבריו לא היתה בעיה להגיע למחסן של חברת האבטחה במסיכות סקי ונשקים שלופים, לכפות את 14 העובדים ולאלץ אותם לתחיל להוציא כסף מהכספת ולספור אותו. "תעשו מה שהם אומרים", אמר המנהל בלית ברירה, "המשפחה שלי אצלם". תוך 40 דקות, וכשהשעון הראה על 2:34 בלילה, לי מארי וחבורתו יצאו מהמחסן עם למעלה מ-53 מיליון ליש"ט, שזה 82 מיליון דולר, או 323 מיליון שקל. מפאת חוסר מקום במשאית, אגב, נאלצו השודדים להשאיר 153 מיליון ליש"ט נוספים במחסן.
מארי וחברו הטוב פול אלן בוודאי ידעו מה הולך להגיע, ובחלוף ארבעה ימים כבר נחתו במרוקו. לוחם ה-MMA מיד קיבל אזרחות, שכן אביו נולד במדינה, ורכש לעצמו וילה מפוארת ברבאט תמורת 1.5 מיליון דולר. את אחד הקירות פיאר ציור קיר מקרב ה-UFC הראשון שלו, ובאחד החדרים הוצב פסל גדול בדמותו, בשביל האנשים שחלילה לא יבינו שיש להם עסק טיפוס שמחבב את עצמו. מארי ואלן חיו כמו מלכים בתקופה ההיא: יצאו להמר בקזינו, הוציאו אלפי דולרים ביום על בגדים ותכשיטים, כולל שעונים ב-30 אלף ליש"ט, צרכו סמים ושילמו על ניתוחים פלסטיים לנשים שאיתן.
בעוד תכנון השוד בוצע לעילא ולעילא, הימים שקדמו לו היו מספיק מפוזרים כדי לאפשר למשטרה להרכיב את חתיכות הפאזל. ארבעה ימים לפני כן היה מעורב מארי בתאונת דרכים קלה ומיד נמלט מהמקום, תוך שהוא משאיר מאחורה את רכבו והטלפון הסלולרי שלו. כשהמשטרה מצאה את המכשיר, והקשיבה לשיחות המוקלטות ובהן תכנון השוד הגדול בתולדות בריטניה, היא הבינה מי עומד מאחורי המעשה. אלא שמארי כבר היה במרוקו בתקופה ההיא, ולרשויות בבריטניה לא היתה ברירה אלא לפנות למשטרה המרוקאית ולבקש את עזרתה. ב-25 ביוני, 2006, במבצע משותף של שני הצדדים שכלל כחמישים שוטרים, נעצרו מארי ואלן בקניון הגדול ביותר במדינה, ובעוד השני גורש לאחר מכן כדי להישפט באנגליה (וקיבל עונש מאסר של 18 שנה), הראשון נותר איפה שהיה בזכות אזרחותו המרוקאית והעובדה שהיחסים בין אנגליה ומרוקו לא כללו מחוות שכאלה.
כך או כך, מארי הואשם במרוקו באחזקת סמים קשים והתנגדות למאסר, והושם במעצר. בפברואר של 2007 דווח כי עשוי לשוב לבריטניה בעסקת חילופי אסירים שתשלח למרוקו את המחבל מוחמד גרבוזי, אולם מארי נלחם כדי להישאר איפה שהיה, ובדצמבר של 2009 אמר ל'סאנדיי סטאר': "אני מעדיף לבלות עם עכברים בכלא המרוקאי מלהסתכן במשפט בבית". בשלב מסוים, באופן בלתי ברור, דווח כי שוחרר מהכלא, אך נעצר ונכלא שוב, ובקיץ 2010 הוא נמצא אשם במעורבותו במעשה השוד הענק, מה שהוביל לעונש מאסר של עשר שנים. מארי ערער, השופט צלל פעם נוספת אל תוך התיק, והאריך ב-30 בנובמבר 2010 את עונשו ב-15 שנים נוספות.
מפעם לפעם, הוא צץ ומופיע בתקשורת העולמית: ב-2009, למשל, דווח כי הקולנוען המוערך דארן ארונופסקי (רקוויאם לחלום, המתאבק, ברבור שחור) מעוניין להביא את סיפורו של מארי למסך הגדול, דיווח שבסופו של דבר לא החזיק מים. סביב ינואר 2010 הסתבך לוחם ה-MMA שוב, כשנודע כי הכניס להריון אישה בריטית שביקרה אותו במהלך ביקור התייחדות, מה שנגד את חוקי הכלא המרוקאי: ביקורי התייחדות נועדו אך ורק לזוגות נשואים, והאישה שביקרה את מארי באותו יום בהחלט לא היתה נשואה לו. על כן, איבד את שלל המותרות שצבר לאורך השנים - טלפון, DVD, טלוויזיה - והועבר למוסד בעל אבטחה כבדה יותר.
עוד לפני שכל זה קרה, ב-2009, העניק מארי ראיון מדהים לאתר middleeasy - מדהים בעיקר בגלל שפושעים נתעבים לא נוהגים להתראיין ללא אישור מתוך בית כלא, לא דרך טלפון סלולרי שאין לאף אסיר אחר. בראיון ההוא סיפר על סדר יומו הנינוח בכלא (הרבה אימוני כושר), התנאים (23 איש בחדר) ונשאל האם יש סיכוי שישתחרר, ואם כן, כמה זמן היה לוקח לו לחזור לכושר ולהתחרות שוב. "מרוקו היא ארץ בלתי צפויה", אמר, "הם יכולים לדפוק לי מחר על הדלת ולהגיד שאני הולך הביתה. אם מישהו שמכיר את המלך יזרוק מילה טובה, כשאשתחרר אייצג את מרוקו ומי יודע מה יהיה. ייקח לי חצי שנה לחזור לכושר. אעשה עם האגרוף שלי חור ליריב הראשון שאפגוש. אהפוך לאלוף UFC, בלי ספק, ואז אהפוך לבן אלמוות".
לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il