המלך פרנק הראשון: סיפורו של פרנק למפארד סניור

בוידאו: פרנק למפארד ג'וניור מבקיע נגד לסטר סיטי

"אני חולם על פרנק למפארד,
כמו אז באלנד רואד,
כשהכדור הגיע,
ופרנק זינק,
וכבש פאקינג שער ניצחון".

טוב, באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב. השיר הזה הולחן על ידי אוהדי ווסטהאם לציון אחד הרגעים המפורסמים בתולדות המועדון, ב-16 באפריל 1980. היה זה המשחק החוזר בין הפטישים לאברטון בחצי גמר הגביע האנגלי. ארבעה ימים קודם לכן הסתיים המפגש המקורי בתיקו 1:1 בברמינגהאם, והקרב החדש הועבר ללידס. ב-90 הדקות לא נכבשו שערים, ובתחיחת ההארכה העלה אלן דבונשיר הצעיר את ווסטהאם ליתרון, אבל בדקה ה-116 הגיע השוויון של בוב לאצ'פורד.

כולם כמעט השלימו עם משחק חוזר נוסף. ואז, בדקה ה-118, זה קרה. כדור טייל ברחבה של אברטון כאשר לפתע הגיח למפארד, נגח אותו פנימה בזינוק כמו חלוץ מרכזי מדופלם ויצא לחגוג בריקוד מטורף סביב דגל הקרן. מה הוא בכלל עשה שם? הוא הרי היה מגן שמאלי. אפילו פרנק עצמו לא ידע לענות על השאלה. "אין לי מושג איך הגעתי לעמדה הזו, אבל טוב שהגעתי", הוא אמר אחרי שריקת הסיום. ווסטהאם ניצחה 1:2, עלתה לגמר נגד ארסנל, וחוללה סנסציה נוספת לעיני 100 אלף צופים עם 0:1 מנגיחה של טרבור ברוקינג. היא נותרה עד היום הקבוצה האחרונה מליגת המשנה שהניפה את הגביע.

פרנק למפארד ג'וניור היה אז בן פחות משנתיים, ואיש לא ידע שיהפוך לאחד הקשרים הבולטים בתולדות הכדורגל האנגלי, תוך שהוא מתעלה על המקור. והיה על מה להתעלות. פרנק למפארד האב היה ונשאר המגן השמאלי הטוב ביותר של ווסטהאם. איש של קבוצה אחת במשך 18 שנים, עם 674 הופעות בכל המסגרות – מקום שני בתולדות הפטישים בכל הזמנים, אחרי חברו לעורף בילי בונדס. הם היו דומים אפילו במראה החיצוני. למפארד ובונדס היו קשוחים, גידלו זקנים ושיחקו עם גרביים מקומטים ברישול סביב הקרסוליים.

הם חיברו עידנים שונים. למפארד, שנולד באיסטהאם, קילומטרים ספורים מאפטון פארק, ואהד את ווסטהאם מאז שהוא זוכר את עצמו, חווה ילדות קשה. אביו, אשר גם לו קראו פרנק, מת כשפרנק הקטן היה בן חמש, והוא גדל עם כדור ברחובות, לפני שהתקבל לאקדמיה של המועדון האהוב. ב-1967, בגיל 18, קודם למפארד לקבוצה הבוגרת והצטרף לסגל של אלופי עולם. היו שם ג'ף הרסט, מרטין פיטרס, וכמובן בובי מור, אגדה עוד בחייו.

הקפטן המיתולוגי הרגיש באופן מידי חיבה למגן הצעיר. באחת הנסיעות הראשונות למשחק חוץ ברכבת, הוא ראה את למפארד יושב לבדו, וקרא לו להצטרף אליו. כך החלה חברות אמיצה בין השניים – מור לקח את הנער תחת חסותו ולימד אותו את יסודות הכדורגל. הם חלקו חדר במסעות במשך שמונה שנים, ולא היה שחקן שספג ממור את רוח ווסטהאם יותר מלמפארד. הוא יישם אותה בכל משחק, עם הקרבה אינסופית ונאמנות חסרת פשרות לסמל.

למפארד היה רחוק מלהיות השחקן המבריק בממלכה, אבל קשיחות ומהירות היו סימני ההיכר שלו. האופי החזק עזר לו להתגבר על כל המכשולים, והאתגר המשמעותי ביותר נפל בחלקו כבר במהלך עונתו הראשונה. שבר מורכב ברגלו איים לחסל את הקריירה עוד לפני שהתחילה, והמגן עבד במשך חודשים כדי להחלים ולחזור לכושר. הוא שב למגרשים נחוש מתמיד, והרוויח בחזרה את המקום בהרכב. במשך כמעט שני עשורים הוא היה שם, עובר את כל התהפוכות של הקבוצה.

היו אלה שנים לא טובות במיוחד עבור ווסטהאם, שבילתה מרכז טבלה במקרה הטוב או נלחמה על חייה בתחתית הבוערת במקרה הרע. עובדה זו הקטינה במידה לא מבוטלת את החשיפה של למפארד בתקופת השיא שלו, והוא קיבל שני זימונים בלבד לנבחרת, בהפרש של שמונה שנים ביניהם. לא בטוח שהוא היה ראוי ליותר לנוכח התחרות, אבל את שלו הוא עשה בהתמדה. הליגה האנגלית היתה אז שונה בתכלית מהפרמייר-ליג של היום. משחקים רבים נערכו בבוץ במקום דשא ירוק, ולוחמים זכו להערכה גדולה מאמני הכדרור. למפארד היה לוחם אמיתי, אליל היציעים. אוהדי ווסטהאם הוותיקים זוכרים עד היום כיצד כיסח את דייב תומאס מקווינס פארק ריינג'רס כבר בדקה הראשונה של הדרבי הלונדוני הקטן. הוא התפרסם גם בבעיטות חזקות ממרחק, ואחת מהן שהסתיימה ברשת דרבי קאונטי נכנסה למצעד שערי העונה ב-1972.

כפי שאפשר לראות, היתה זו בעיטה ברגל ימין. ואכן, למפארד היה חריג בנוף המסורתי של שנות ה-70' – מגן שמאלי שמשחק אך ורק בימין. הדבר אפשר לו למלא ביעילות גם את משבצת המגן הימני לעת צרה, תוך שהוא מחליף את הספרה 3 על הגב בספרה 2. אלא שבדרך כלל לא היה בכך צורך. בשנותיו הראשונות בווסטהאם שיחק שם בונדס, ולאחר מכן נכנס לעמדת המגן הימני ג'ון מקדוואל.

בונדס מונה לקפטן כאשר מור עזב לפולהאם בקיץ 1974, ולמפארד היה עצוב לאבד את מורה הדרך. באופן אירוני, התואר הראשון שלו הושג נגד מור פחות משנה לאחר מכן. ווסטהאם עלתה כנגד כל הסיכויים לגמר הגביע, בעונתו הראשונה של ג'ון ליאל כמנג'ר, ומכל הקבוצות המתינה לה בוומבלי דווקא פולהאם. למפארד סיפק משחק ענק, והפטישים הניפו את הגביע עם 0:2 חלק, תוך שהם הופכים לקבוצה האחרונה בהיסטוריה שמנצחת במפעל עם הרכב ללא זרים.

בעקבות ההישג, התכבד למפארד לשחק לראשונה בחייו במפעלים האירופיים – הפטישים השתתפו בגביע המחזיקות ועשו חיים משוגעים. ברבע הגמר מול דן האג, פיגרה ווסטהאם 4:0 בהפסקה במשחק הראשון בהולנד, אבל צימקה ל-4:2, ועלתה בזכות שערי חוץ בגומלין עם 1:3 באפטון פארק, כאשר למפארד כובש את אחד השערים בטיל אופייני משפת הרחבה. בחצי הגמר היתה איינטרכט פרנקפורט פייבוריטית ברורה עם ברנד הולצנביין ויורגן גראבובסקי, אבל האנגלים הפסידו רק 2:1 בגרמניה ושוב ניצחו 1:3 בגומלין.

לרוע מזלם, הגמר מול אנדרלכט נערך באיצטדיון בבריסל, ועבור למפארד הפך המשחק הזה לאסון הייזל פרטי משלו, תשע שנים לפני הטרגדיה האמיתית. ווסטהאם הובילה בפתיחה, אך על סף השריקה להפסקה ניסה המגן למסור כדור לשוער במקום לתת לו לצאת החוצה. הטעות האומללה העניקה לרוב רנסנברינק את שער השיוויון, ובהלכה גם קרע למפארד עצמו שריר ונאלץ לנטוש את המגרש. הפטשיטים לא התאוששו מהמכה הכפולה והפסידו 4:2.

אוהדי ווסטהאם המשיכו לעודד את אלילם, אבל הכתם השחור הזה ליווה את למפארד במשך ארבע שנים, עד שמחק אותו בזכות הנגיחה ההיא לרשת אברטון – זה היה הפיצוי האולטימטיבי למי שנותר נאמן לקבוצה גם אחרי הירידה ב-1978 ובילה שלוש עונות בליגת המשנה. עם שובה של הקבוצה למקומה הטבעי ב-1981, כושרו היה כה טוב, עד שמאמן הנבחרת רון גרינווד, הבוס הראשון שלו באפטון פארק, שקל לקחת אותו למונדיאל בספרד, אולם ויתר בסופו של דבר.

ב-1985, מעט לפני יום הולדתו ה-37, הבין למפארד שהגיע הזמן להיפרד בכבוד. מור, שאימן אז את סאות'אנד יונייטד בליגה הרביעית, הציע לחברו הטוב לחזור לשתף פעולה, ופרנק נענה ברצון. העיתוי היה מצער מבחינתו, כי בלעדיו חוותה ווסטהאם את עונתה הטובה מזה שנים ארוכות וסיימה במקום השלישי. מנגד, סאות'אנד כשלה, וכך הגיעה לסיומה הקדנציה המשמעותית היחידה של מור כמאמן, ואיתה גם הקריירה של למפארד כשחקן.

למפארד האב שב לאפטון פארק ב-1994, כעוזרו של הארי רדנאפ שמונה למאמן הפטישים. השניים לא רק שיתפו פעולה על המגרש בתחילת הקריירה, אלא גם היו קרובי משפחה כי נישאו לאחיות תאומות. הבנים של שניהם גילו כשרון בכדורגל, אבל בעוד ג'יימי רדנאפ שיחק בליברפול, פרנק למפארד ג'וניור החל את דרכו בווסטהאם בהדרכת אביו, והדבר הקשה עליו עד מאוד.

ראשית, למפארד האב רצה שהבן ילך בדרכו וישחק כמגן, והנער היה צריך למרוד על מנת להיות במרכז המגרש. האבא היה ביקורתי מאוד כלפי בנו, הצליף בו לא פעם בחגורה כאשר היה ילד, ודרש ממנו להתאמן יותר מאחרים כאשר היה מאמנו. שנית, אוהדי הפטישים סירבו להבחין בפוטנציאל, וראו בקידום של פרנק לקבוצה הבכירה נפוטיזם לכל דבר. הם שרקו בוז בכל נגיעה בכדור, וניסו לבצע בו רצח אופי, בערך כפי שאוהדי מנצ'סטר יונייטד חיסלו אשתקד את טום קלברלי. למעשה, רק אחרי המעבר של למפארד לצ'לסי ב-2001 הפנימו במזרח לונדון איזה כוכב הם שנאו ותיעבו.

ב-2001 עזבו את אפטון פארק גם רדנאפ ולמפארד האב, והפרידה מהמועדון נעשתה בטונים צורמים למדי. מאז, במשך 13 שנה, כאשר שיחקה צ'לסי נגד ווסטהאם, נטה ליבו של האב לטובת הכחולים של בנו. אלא שאת האהבה העזה לקבוצה שהיא כל חייו אי אפשר לכבות. כעת, כאשר למפארד הבן סיים את דרכו בסטמפורד ברידג', יכול האבא לחזור ולעודד את הפטישים בדרבי ביום שישי – מה גם שסנסציה תסייע מאוד למנצ'סטר סיטי של למפארד ג'וניור. אם תרצו, האב הגולה שב הביתה.