רק לחזור לשחק: הפודיום של יוסיפון

מרשון לינץ', כוכב הפוטבול מסיאטל, לא אוהב את התקשורת. עד כמה הוא לא אוהב את התקשורת? לפני כמה שבועות נקנס ב-100 אלף דולר, על כך שסירב לדסקס עם המדיה בשני אירועים שונים. בספורט האמריקאי, לאחר משחק, כל השחקנים צריכים לדבר. שם זו חובה, לא כמו בכדורגל הישראלי למשל - כשמוציאים את אותו שחקן שייתן את אותם ציטוטים משעממים בכל כלי התקשורת.

אז לינץ' לא רצה לדבר. וכדי שלא לחטוף 50 אלף דולר בכל שבוע, הוא תפס גישה אחרת. הוא מתראיין, בשיטה שלו.

כך עשה לפני שבועיים, למשל.

וכך עשה השבוע.

באתרי ותוכניות הספורט בארצות הברית ערכו דיונים על הטקטיקה החדשה של לינץ'. לצד ביקורת על ההשפלה שהוא גורם לעיתונאים שממשיכים לנסות, כתב טוני מאנפרד מהביזנס אינסיידר: "זה עדיין יותר מעניין מ-98 אחוז מהראיונות שספורטאים נותנים". פייר, צודק.

וכשלינץ' עושה דברים כאלה על המגרש, כמו ביום ראשון האחרון מול אריזונה, זה נהיה מעניין עוד יותר.

בגלל שלינץ' שונא תקשורת, נכעס עליו בחזרה. אז הנה שלושת הסיפורים שכן נכנסו לפודיום השבוע.

לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

למעקב בטוויטר

פולישוק זו הקומדיה הכי טובה שהיתה כאן, אבל חייבים להודות שהמצב בהפועל תל אביב הרבה יותר מצחיק. בקרקס התלת ראשי הזה מככבים בוס שמת להיפטר מהעול הזה, מיליונר חובב פרסום שכבר ברח אבל חוזר מדי פעם, וג'נרל מנג'ר שסיפר שלא ידבר שנה עם התקשורת ומאז לא בלם את פיו. חיים רמון. עידו חג'ג'. אייל ברקוביץ'.

כמו ילד שנשאל את מי הוא אוהב יותר - אבא או אימא - כך השאלה מי מזיק להפועל יותר בלתי אפשרית באותה מידה. כי איך אפשר להכריע בין שלושה אנשים שאפילו שמואל הספרי לא היה מצליח לתסרט. כאילו כולם שם משתתפים בתחרות "מי הכי גרוע?", וכולם בטוחים: "אני".

רמון. מצבו נואש, מספרים בהפועל תל אביב. הוא ישלם למי שייקח ממנו את הפועל, טוענים. אם לא היה חתום על כל המסמכים החשובים, היה בורח מזמן. הפעילות היומיומית במועדון גרמה לו לכאוס עצום, שהשפיע גם על חייו האישיים. על הטעויות שלו נכתב ארוכות, אבל חייבים להודות - הוא פסע מלהיות בלתי נספר. רק אתמול הוציא מסר מפויס. היתה אי הבנה, אמר, ומעכשיו יהיה בסדר. אבל מי מקשיב לו בכלל? כמה שעות לאחר מכן עידו חג'ג' כבר עמל על ראיונות הלקאה בברקוביץ'. האוהדים כועסים על רמון. המשקיעים שבאמת רצה ברחו, לטענתו, והמשקיעים שגייס מקניטים אותו בחשאי ובפומבי.

חג'ג'. נדיב, עדין, רגיש, אומרים בהפועל. העדינות והרגש נראו כשכמה שעות לאחר שלקח על עצמו את תפקיד "האיש החזק" - מושג עלוב שמראה את כמה המועדון הזה רקוב - ברח מאור הזרקורים בגלל כמה שיכורים שעשו הקש בדלת. אבל כשחג'ג' רוצה, הוא יוצא. וכשצריך, הוא מדבר עם איזה סוכן על הנחתת איזה שחקן. וכשממש מדגדג, הוא ממנה מנהל מקצועי/פצצה מתקתקת, ומאמן שעדיין לא צבר את הקילומטרז' הראוי למועדון הזה, ומתפלא שכל השידוך הזה מתפרק לנגד עיניו.

להפועל יש הרבה תורמים בסתר. אנשים צנועים, או כאלה שמפחדים שהמשפחה תגלה שהם מעורבים בשיגעון הזה. כל התורמים וכל בעלי המניות מודים שבלעדיהם, מצבם של האדומים היה דומה לשל מכבי נתניה, למשל; הם מחזיקים את הפועל בחיים. חג'ג' הוא ההפך ממתן בסתר. כשהוא נותן, כולם יודעים. זו זכותו, אבל אם הוא באמת אוהב את הפועל - כמו שהוא טוען - אולי היה נותן לאנשים שמבינים קצת יותר ממנו לקבל את ההחלטות. אולי היה מנמיך קצת את הווליום.

ברקוביץ'. בהפועל טוענים שהתחיל טוב, ושהבכירים אפילו מצאו בו כמה חושים עסקיים. אבל מדהים כמה שזה היה צפוי - כל מה שחששו, קרה, ובריבית. הפה הגדול לא נסתם, ובכל הנוגע להתנהלות תקשורתית, ברקוביץ' נשאר הדבר הכי נפיץ במזרח התיכון. חוסר מושג בסיסי בתחום, דווקא מצד אדם שנראה שכל מה שרוצה זה שיאהבו אותו, שיחשבו שהוא עושה עבודה טובה, שסוף סוף יתנו לו איזה וי - אחרי שנים שלא הצליח להתברג בתפקידים שבאמת רצה.

חג'ג', לפי רוב הקולות, אכן טעה. הכריז על הגעת רכש שלא אושר באופן סופי על ידי הסמכות המקצועית העליונה. אבל מפה, ברקוביץ' החליט על גוג ומגוג, במקום לסגור את הסיפור בשקט. הוא הלך, כרגיל, לאיזור שבו הוא מרגיש הכי נוח, ו"שחט את עידו חג'ג'", כך הגדירו במועדון. אז מדוע בכלל חג'ג' הביא אותו? "הוא חשב שאנשים משתנים", אומרים במועדון, "אבל ברקוביץ' לא השתנה". דא. כמו במקרה הדרבי המפוצץ, ברקוביץ' העדיף את הבלגן על פני הסדר. העדיף את השואו על פני השקט. העדיף את עצמו על פני הקבוצה.

שלא נדבר על "הגנן בן ה-70 שלא מקבל משכורת כבר שנה וחצי". יש כזה, אין כזה? מתוך הפועל עלו טענות שונות. תגובת המועדון הרשמית: "הגנן עובד בחברה המספקת שירותי גינון ומקבל ממנה משכורת". כלומר, המועדון וברקוביץ' חלוקים בגרסתם. מעניין, לא? ובכלל, מי זו הפועל הרשמית? ואיך שלושת הגאונים הגיעו למתווה בו הבוס הוא לא זה עם הכסף, זה עם הכסף בא מתי שבא לו והסמכות המקצועית היא זו שעוסקת בכסף?

לסיכום, אין ספק שמדובר בחבר-מביא-חבר הכי נוראי מאז שמוני הראל צירף את אלי טביב. ובינתיים, יש קבוצה שאפילו בתוכה לא ברור מי האיש החזק ומי האיש שצועק הכי חזק. וכך קורה שגילי ורמוט עסוק יותר בהכחשות מאשר בבישולים. והאוהדים כבר לא יודעים על מי לכעוס יותר. בשביל זה העיפו את טביב? היה שווה?

אבל האמת, ככה הכי מצחיק. פשוט לחמם פופקורן במיקרו ולרפרש את האינטרנט. אחד הליצנים כבר ידאג לעוד כמה דקות של בידור.

הצעת הפודיום - פולישוק להפועל, עם או בלי קוזו, ויפה שעה אחת קודם. כי אם כבר צחוקים, אז עד הסוף.

דקה ועשרים ושתיים שניות לסיום משחק המכללות בין מישיגן לקובין סטייט ביום שני האחרון, ומאמן המארחת ג'ו ביילין שלח לפרקט את אוסטין האץ'. האוהדים השתגעו. 30 שניות לסיום אותו משחק, פחות מדקה לאחר שנכנס, קואץ' ביילין סידר להאץ' סטנדינג אוביישן. באותן 52 שניות הספיק הפרשמן לקלוע נקודה היסטורית בקולג'ים. מישיגן ניצחה 56:72, אבל כולם דיברו על הסיפור של האץ'.

"זה יהיה מעניין לדבר עם מישהו שעבר דבר דומה למה שאני עברתי", סיפר האץ' לא מזמן. "אבל עוד לא מצאתי אותו. אני לא בטוח שיש עוד מישהו בעולם שהיה בשתי התרסקויות מטוס".

כן. אוסטין האץ' שרד שתי התרסקויות מטוס שונות. ב-2003, סטפן האץ' הטיס את כל המשפחה לבית הקיץ במישיגן. בדרך חזרה, המטוס החד-מנועי התרסק ועלה באש. סטפן הצליח, ברגע האחרון, להוציא את אוסטין בן ה-8 מבעד לחלון המרוסק. אישתו ג'ולי, בתו לינדזי ובנו איאן, לא שרדו את האש. בחקירה נטען שחישוב לא נכון של כמות הדלק הוא שהביא להתרסקות.

סטפן ואוסטין, היחידים שניצלו מהתופת, המשיכו בחייהם והתקרבו עוד יותר. "החבר הכי טוב שלי, המאמן שלי, המורה שלי, המנטור שלי והאוהד מספר 1 שלי" - כך הגדיר אוסטין את אביו. האץ', 1.98 מטר, הפך לכוכב תיכונים בפורט וויין, אינדיאנה, ומישיגן לא פספסה את ההזדמנות וסגרה איתו בעל פה על הגעתו למכללה. זה היה החלום שלו. לצערו, החלום נדחה.

ביוני 2011, אבא סטפן ארז את אישתו החדשה ואת אוסטין, והשלושה שוב טסו לאותו בית נופש במישיגן. מה אתם יודעים, בדרך חזרה — עוד התרסקות נוראית. הפעם היה רק ניצול אחד. עם שברים בכל הגוף, ריאות מנוקבות ונזק מוחי, אוסטין האץ' שרד את תאונת המטוס השנייה בחייו. עברו יותר מחודשיים עד שהתעורר מהתרדמת.

מישיגן ראתה בהאץ' כאחד משלה. תהליך ההחלמה היה ארוך וקשה, אבל המאמן ביילין אמר לילד: "אוסטין, לא משנה מה אתה מסוגל לעשות - אתה כאן, תחת מלגה". והאץ' אכן החלים, כמובן באופן יחסי. "בזמן מסוים הייתי בין חיים למוות", סיפר בתקשורת המקומית. "הרבה אמרו שההתאוששות שלי היא נס. חייבים לזכור את מה שעברתי. היתה לי טראומה מוחית. במקרים האלה אתה חייב לתת את כל מה שיש לך".

בעיתוי אחר אמר: "אני מרגיש כאילו אלוהים שם עליי יד. אני מרגיש שיש תוכנית לחיים שלי. הייתי צריך להתגבר על האבדן של אבא שלי. הוא לימד אותי את כל מה שאני יודע".

בנובמבר האץ' כבר הצליח להיכלל בסגל הקבוצה ואף לקלוע נקודה ראשונה, אך זה היה במשחק ידידות. השבוע, הבחור המדהים של קלע זריקת עונשין אחת מתוך שלוש, בניצחון על קופין סטייט.

"אמרתי לאוסטין - רק תזרוק, ואלוהים יטפל בזה", סיפר לאחר המשחק המאמן ביילין. הוא זרק שלשה, ובוצעה עליו עבירה, ומשם הנקודה הראשונה בהיסטוריה. הקהל הביתי והחברים לספסל קפצו מאושר. מאמן היריבה, מייקל גרנט, גם: "אני שמח ששרקו את הפאול הזה. קיוויתי שיקלע את כל השלוש".

האץ', כנראה, לא יחזור להיות הכוכב שהיה. הצלקות וההשפעות עדיין שם. כרגע, הוא ממש לא ברמה הנדרשת. באמריקה כבר כתבו שסביר להניח שזה היה אחד הרגעים הבודדים של האץ' העונה. במשחקים רציניים וצמודים, לא יהיה אפשר לשתפו. אבל לא אמריקה תפספס רגע כזה וסיפור כזה, אפילו אם מדובר בדקת משחק אחת ונקודה אחת מהקו.

"זו היתה חתיכת מסע, כפי שאתם יודעים", אמר האץ'. "קשה לומר איזה שחקן אהיה, אבל אמשיך לעבוד הכי קשה שאפשר. מישהו אמר לי שאני צריך לכתוב ספר. אמרתי לו שעברתי רק כמה פרקים. הרי עוד כל כך הרבה יכול לקרות. איך אפשר לכתוב ספר עם כמה פרקים בודדים בלבד?".

"99 שנה?!", צווח עאטף אבו בילאל, שחקן מכבי שגב שלום מליגה ג', שהושעה שלשום על ידי בית הדין בשל הטענה שהוא רשום גם בהתאחדות הישראלית וגם בזו הפלסטינית. "אם הייתי הורג מישהו הייתי מקבל רק 20 שנה", אמר.

אז ראשית, וסליחה על הפנצ'ר בגימיק, אבו בילאל לא הורחק ל-99 שנים. זוהי רק הדרך בה מוזן במחשבי ההתאחדות העונש שהוטל על השחקן. מעיון בפסק הדין, זה מאוד ברור.

העונש הוא:
1. קנס בסך 1,000 שקל.
2. הרחקה מכל פעילות עד שימציא טופס שחרור מההתאחדות הפלסטינית, כנדרש בתקנון.

המשמעות: אלו לא 99 שנים. זה יכול להיות שבוע, ויכול להיות גם 200 שנה.

"זו החלטה מוזרה", אומר אבו בילאל לוואלה! ספורט. "זה נראה לך הגיוני? אני רוצה לערער".

הכול בכלל קרה בגלל שתל שבע, זו שהפסידה לשגב שלום במשחק הראשון של העונה בליגה ג' דרום, התלוננה על כך שהוא רשום בשתי התאחדויות במקביל - דבר חמור לפי חוקי פיפ"א. "לא אמרו לי בכלל שיש חוק כזה", הוא אומר. "יש מלא שחקנים שעושים את זה, עשרות. באים, חוזרים. עשיתי את זה גם בעבר. זו שכונה קיימת, לא משהו שרק אני עשיתי. עכשיו כל קבוצה שתתלונן על שחקן תרחיק אותו ל-99 שנה?".

אבו בילאל שיחק לאחרונה במדי שבאב אלחליל, בחברון, עד יום לפני פתיחת העונה הנוכחית בליגה ג' הישראלית. "אין שם בקרה, אין מס הכנסה, אין רישומים, אין כלום. כאילו שתי קבוצות בשכונה משחקות. אתה יכול לשחק שם. תביא תעודת זהות ואתה בהרכב. אישור מעבר הם רוצים? אם אני מביא כזה, ג'יבריל רג'וב יהיה שמח. יחשוב שישראל מכירה בליגה הזו, ואז בכלל יהיה בלגן".

השחקן מספר שבהתאחדות הפלסטינית לא ימהרו להוציא תעודת מעבר כזו, ובמקרה כזה הקריירה הלכה קפוט. וכן, מדובר בקריירה עשירה מבחינת גולים. אבו בילאל נחשב לשחקן מוכשר, מכונת שערים. הוא עבר בין קבוצות רבות בדרום, בין היתר בהפועל באר שבע. כיום הוא בן 30, עובד במפעל עופות והכדורגל רק משלים. אגב, זו לא ההסתבכות הראשונה ולא השנייה שלו. ב-2009 הוא הואשם בחתימת חוזה כפול. בני אילת תבעה אותו על כך, ובעונה שעברה שילם עאטף למועדון 15 אלף שקל, כך הוא טוען.

"אם הייתי רציני, הייתי שחקן טוב יותר ממאור בוזגלו. אני נשבע לך. אני שחקן-שחקן, אבל מה לעשות, ראש בדואי", הוא אומר. "אני כישרון, שאל את אהוד כחילה. כישרון מבוזבז. לאחרונה קיבלתי הצעות מהלאומית ולא רציתי, איזה מטומטם אני. בלאומית אני יכול להיות השחקן הכי טוב בליגה. כדורגל זה בדם שלי. לא לשחק? אין דבר כזה לא לשחק. אלך להתאחדות ואדפוק להם על הראש עד שיחזירו אותי".

מההתאחדות (הישראלית) נמסר: "קיבלנו תלונה ובדקנו אותה באמצעות משרד החקירות שלנו, שמצא שאבו בילאל אכן רשום גם בהתאחדות הפלסטינית. השחקן צריך לקבל שחרור מההתאחדות הפלסטינית, וברגע שיעשה זאת, יוכל לשחק. ההתאחדות הפלסטינית מונעת זאת ממנו, ואנחנו נגיש תלונה לפיפ"א בעניין, לטובת השחקן".

לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

למעקב בטוויטר

orenjos@walla.co.il