בשבוע שעבר, כששחקני עירוני נהריה החלו בצורה איטית אך שיטתית לכרסם ביתרון הבטוח של הפועל ירושלים בארנה החדשה, נפל דבר בדברי ימיה של הקבוצה. אלפי אוהדים החלו בשריקות בוז רועמות לקבוצה ולכוכב שלה, דונטה סמית'. בתור אוהד, אני חושב שלצעוק לקבוצה שלך בוז זה לא טאבו. כאוהד, אתה כמו ציבור שמחזיק מניות בקבוצה, אפילו אם הבעלות עליה פרטית לחלוטין. זה אומר שהקבוצה, הבעלים, השחקנים, המערכת כולה, אמורים לתת את הדין לאוהדים. בשבילם בעצם משחקים כדורסל. לכן זה בסדר לשרוק בוז לקבוצה שלך כשהיא קופאת על שמריה ביתרון של 21 נקודות מול אחת הקבוצות החלשות בליגה. זה בסדר לכעוס כשחבורה מקצוענית ומתוגמלת נחנקת ולא משחקת במשך 10 דקות מזעזעות. זה בסדר לשדר שאתה, כאוהד, ממש לא מרוצה. שאתה מרגיש שלא כיבדו אותך ואת הזמן והכסף שאתה משקיע כאוהד בסמל הזה, שנקרא הפועל ירושלים.
אבל לשרוק בוז לשחקן רגיש ומעורב כמו דונטה סמית' בערב בו קלע 30 נקודות מול קבוצתו לשעבר זה לא רק מטומטם - זה מקומם. נכון, ברגע האמת הוא החטיא את כל שלוש זריקות העונשין שהיו מנצחות להפועל ירושלים את המשחק (את השלישית, כנראה, החטיא בכוונה משיקולים טקטיים). וזה מתסכל מאוד כאוהד לראות את זה. אבל אותם אוהדים, אם אפשר לקרוא להם ככה, חייבים לשאול את עצמם מה הם מנסים להשיג כשהם נוהגים ככה. הם רוצים לחזק את הפועל או לפגוע בה?
עם המעבר לארנה החדשה התווספו עוד אלפי אוהדים אדומים לקבוצה. רבים מהם לא ממש מכירים את הקודים של אוהדי הפועל הוותיקים ולא התחנכו על ברכי מיתוסים מכוננים בהשראת עדי גורדון, האהבה והתמיכה במועדון בכל מחיר. הם פשוט לא מבינים, וזה ייקח זמן עד שיתחברו לערכי הקבוצה באמת ובתמים. הם לא מבינים שעזיבה לפני שריקת הסיום וצעקות בוז מקרבות אותנו לקוטב המנוגד להפועל ירושלים, לקוטב הצהוב והשנוא עלינו. אם אוהדים עשירים קונים מנוי יקר, שורקים בוז והולכים הביתה בפתיחת הרבע הרביעי, איך אסביר לילדי מה הופך אותנו, אוהדי הפועל ירושלים, לשונים ומיוחדים?
מותר ואפילו רצוי לשרוק בוז כדי לנער קבוצה אפאטית וקפואה. זה תפקידנו כאוהדים מעורבים. אבל אסור לשבור את רוחו של שחקן אכפתי שמנסה בכל כוחו לנצח משחקים. זה כל ההבדל ביננו ובינם.
