בדרך לאנדזון: סיכום המחזור ב-NFL

האם הריפיט בדרך? מאז הפטריוטס של 2003/04 ו-2004/05 לא הייתה קבוצה שהניפה את הלומברדי שנה אחר שנה, אבל יותר מכל אלופה שקדמה לה בעשור האחרון, סיאטל נראית כאילו היא מסוגלת לעשות זאת.

רק לפני חודש-חודשיים המצב של הסיהוקס היה בקאנטים. פרסי הארווין הבלגניסט גורש בטרייד לג'טס והקבוצה הפסידה ארבעה מעשרת משחקיה הראשונים וגם כשניצחה, עשתה זאת בקושי. ואז, אז הגיע המפגש הראשון מול אריזונה. הקרדינלס נחתו בסנצ'ורי לינק פילד בשיאה של הריצה שלהם, שכללה שישה ניצחונות רצופים. אלא שבלי קרסון פאלמר, העסק היה גדול עליהם בכמה מידות והקאמבק של האלופה התחיל. באופן סמלי, אותו קאמבק הגיע לשיאו וכנראה שגם לסיומו המוצלח מבחינת סיאטל בדיוק במפגש השני שלה מול אריזונה.

בחמשת המשחקים האחרונים, מאז ההפסד בארוהד לצ'יפס, מאזן הנקודות של סיאטל עומד על 33:114. כלומר, הסיהוקס סופגים שש וחצי נקודות למשחק, נתון חולני. ברצף הזה הם פגשו פעמיים את שתי היריבות לבית, אריזונה וסן פרנסיסקו וניצחו גם בפילדלפיה, כך שאי אפשר להאשים יותר מדי את איכות היריבות. סיאטל פשוט דרוכה והביטחון חזר לשחקנים של פיט קארול. לפני המפגש ביום ראשון מול מגן הפינה של הקרדינלס, פטריק פיטרסון, אמר הפה הגדול של ריצ'רד שרמן: "אם עליי היו עושים בעונה אחת שמונה טאצ'דאונים, כמו שעשו עליו, הייתי יורד לספסל".

הסיהוקס טחנו את אריזונה, בחוץ, בעיר בה ייערך הסופרבול בעוד כחודש. הם השיגו שיא מועדון ביארדים (596) וקיבלו מראסל ווילסון, שלא מצטיין העונה (או בכלל) במשחק המסירה, תצוגת פאר של 339 יארד (שיא קריירה), כאשר הקוורטרבק עוד מוסיף 88 יארד על הקרקע. ווילסון מסר לטאצ'דאון של 80 יארד ורץ לטאצ'דאון נהדר משלו כשהוא מציג כוח והטעיית גוף מצוינת ובאופן כללי, נראה מוכן לפלייאוף. מרשואן לינץ', שעד לא מזמן הדיבורים היו על פרידה בינו לבין הקבוצה עם תום העונה, סיפק את אחד מרגעי השיא שלו עם טאצ'דאון כביר בדהרה ל-79 יארד, כשהוא מנפנף בדרך כל מגן שניצב בפניו. הטאצ'דאון של לינץ' במשחק הווילד קארד מול הסיינטס האלופים בינואר 2011 מסמל עבור רבים את תחילת התחייה המחודשת של סיאטל, זו שהסתיימה בתואר היסטורי בעונה שעברה. לקינוח, הוא סיפק ראיון בלתי נשכח נוסף.

עכשיו, כשהמהפך של סיאטל הושלם, מחכה לאלופה עוד משימה אחת בעונה הסדירה, כזו שנראית קלה על הנייר: ניצחון ביתי על סנט לואיס במחזור הסיום ועל הדרך גם נקמה בראמס על ההפסד במיזורי באמצע אוקטובר יסדר לסיהוקס את יתרון הביתיות לאורך הפלייאוף ב-NFC. בשנה שעברה היתרון הזה לקח את סיאטל כל הדרך לסופרבול ואין סיבה שזה לא יקרה שוב.

ומהקבוצה שכנראה תזכה בביתיות ב-NFC לזו שעשתה זאת ב-AFC. עד להפסד בגרין ביי, ניו אינגלנד הייתה בתקופה מדהימה. היא פירקה את סינסינטי, חגגה בבפאלו, הביסה את שיקגו, את דנבר, את אינדיאנפוליס בחוץ ואת דטרויט. בתוך כל רצף הניצחונות האדיר הזה, המשחק הכי מסובך היה דווקא מפגש ליל חמישי ביתי מול הג'טס, זה שהסתיים בניצחון פטריוטי רק בזכות חסימת שער שדה בשנייה האחרונה.

מאז ההפסד בגרין ביי, הפטריוטס חוו דעיכה מסוימת. הם לא הבריקו בסן דייגו ונזקקו לעזרת ההגנה כדי לנצח והם היו גרועים במחצית הראשונה מול מיאמי בשבוע שעבר. ביום ראשון, במדולנדס, שוב מול הג'טס, החולשות הבולטות בחבורה של ביל בליצ'יק שוב נחשפו ורק מזל, אופי וג'ינו סמית' סידרו ניצחון דחוק על הסילונים, כזה שיאפשר לניו אינגלנד לזכות ביתרון הביתיות אם תנצח את בפאלו בבית במחזור הסיום. סיבה לדאגה עבור יושבי פוקסבורו? כן, אבל לא יותר מדי.

אין ספק שקבוצות הליגה לומדות מהר וכולן ראו מה הפטריוטס חידשו באותו רצף ניצחונות איכותי שלהם. יחד עם זאת, חשוב לזכור שלמשחק ביום ראשון ניו אינגלנד עלתה ללא ג'וליאן אדלמן, קלף חשוב במשחק ההתקפה שלה, במיוחד מול הג'טס. זו אינה השנה הראשונה בה נדמה כאילו רקס ריאן בונה את הקבוצה שלו כך שתוכל להתמודד נהדר מול הפטריוטס, אבל לא מול שום דבר אחר. הפאס ראש והלחץ הבלתי נגמר הובילו לארבעה סאקים על בריידי כבר במחצית הראשונה. הקוורטרבק הוותיק נראה אבוד וחסרונו של אדלמן, שיכול לקבל ממנו כדורים מהירים, בלט ביותר.

יחד עם זאת, אם הזכרנו קודם את ההגנה הנהדרת של סיאטל, הרי שלראשונה מזה שנים, גם לפטריוטס אין במה להתבייש העונה. בשלושת ההפסדים שלה, ניו אינגלנד ספגה 33 נקודות (במיאמי), 41 (בקנזס סיטי) ו-26 (בגרין ביי). בכל 12 הניצחונות היא קיבלה פחות נקודות מזה. בפלייאוף, כידוע, ההגנות נוטות לנצח לא פעם והשילוב בין זה לבין פוקסבורו יכול בהחלט לקחת את ניו אינגלנד כל הדרך. לפטריוטס יש עכשיו בין שלושה שבועות להתכונן למשחק החשוב הבא שלהם ותסמכו על בליצ'יק שהוא יידע לעשות את זה היטב.

"בלאק מאנדיי", יום שני שלאחר מחזור הסיום, בו מפוטרים מאמנים ברחבי הליגה, מתקרב. כיוון שזה סיכום העונה האחרון ובשבוע הבא נתכונן לפלייאוף, ננצל את ההזדמנות על מנת לבחון למי ממאמני הליגה מגיע לשמור על תפקידו.

נתחיל ב-AFC. במזרח, בליצ'יק יישאר בפוקסבורו עד גיל 250, מיאמי כבר הודיעה שפילבין ממשיך, בפאלו תהיה שיכורה (מה חדש) אם תפטר את דאג מארון שהביא למאזן לא-שלילי לראשונה מזה עשור והג'טס חייבים להיפרד מרקס ריאן, אבל איכשהו, לא בטוח שיעשו זאת. בצפון, מרווין לואיס צריך להתחיל לנצח בפלייאוף כדי להוכיח את עצמו באמת. מייק טומלין החזיר את הסטילרס לפוסטסיזן אחרי שנתיים ואילו ג'ון הארבו עלול למצוא את עצמו בחוץ בפעם השנייה ברציפות מאז האליפות. מייק פטין עשה קסמים עם הסגל של קליבלנד וצריך לקבל צ'אנס עם קוורטרבק טוב יותר.

בדרום, מעמדו של צ'אק פגאנו שהשתלט על הבית, איתן ביותר. ביל אובריאן יכול היה להוציא יותר מיוסטון, אבל גם הוא לא רע. לג'קסונוויל אולי כדאי לנסות שוב כיוון חדש ולהגיד שלום לגאס בראדלי ואילו השילוב בין קן וויזנהאנט לטנסי הוא איום ונורא. במערב, ג'ון פוקס יישאר כמובן בדנבר ואנדי ריד כנראה יקבל עוד צ'אנס בקנזס סיטי. מייק מקוי, למרות הניסים והנפלאות של סן דייגו, קצת מאכזב ואוקלנד תחפש מאמן קבוע אחרי שפיטרה באמצע העונה את דניס אלן. טוני ספראנו דווקא הוביל אותה לשלושה ניצחונות ואולי שווה לתת לו את ההזדמנות להמשיך.

ב-NFC? ג'ייסון גארט סופסוף לקח את דאלאס קדימה, לאליפות המזרח, מה שיוריד את חרב הפיטורים מצווארו. צ'יפ קלי פישל בסופו של דבר, אבל ראוי לעוד הזדמנות, בעיקר כי נאלץ לשחק עם מארק סאנצ'ז חצי עונה. הג'איינטס חייבים להעיף כבר את קופלין ואילו בוושינגטון אולי כדאי לתת לג'יי גרודן לנסות מחדש, עם קוורטרבק נורמלי. בצפון, ג'ים קולדוול הוכיח בדטרויט שוב שהוא מאמן עונה סדירה מצוין ואף אחד לא יזיז את מייק מקארת'י מלמבו פילד. מייק זימר התגבר על פרשת אדריאן פיטרסון ועל שינוי הקוורטרבק המוקדם והכפוי והוביל את מינסוטה לעונה סבירה, כך שהוא זכאי לעוד סיבוב. לשיקגו הנוראית כדאי להיפטר ממארק טרשטמן החלש במהרה.

מערבה. פיט קארול כאמור עוד ייקח את סיאטל לריפיט וברוס אריאנס מאריזונה הוא, לעניות דעתי, המאמן הטוב בליגה כיום. ג'ף פישר עשה עבודה לא רעה עם סנט לואיס המוגבלת, שאיבדה איזה 20 קוורטרבקים וג'ים הארבו יעזוב כמובן את הניינרס המאכזבים. נסיים בדרום. "ריבר בוט" רון ריברה חזר להיות מאמן מחריד ומייק סמית' נשאר כזה ולמרות שלכל אחד מהם יש צ'אנס מצוין להגיע לפלייאוף, לשתי הקבוצות שלהם כדאי לחשוב אם זה מה שהן רוצות. גם שון פייטון קרס לחלוטין העונה בניו אורלינס והחיבור בין לאבי סמית' לטמפה ביי לא נראה טוב. האם כל ארבע הקבוצות בבית הזה יחליפו מאמנים?

וכעת, לתהייה. מתוך כל משחקי יום חמישי שנערכו העונה בליגה, אפשר לספור על אצבעות יד אחת את אלה שהצדיקו צפייה. משחק הפתיחה בין סיאטל לגרין ביי היה מסקרן אבל חד צדדי ורק במחזור השישי הגיע המפגש הצמוד הראשון, כאשר אינדיאנפוליס ניצחה 28:33 ביוסטון. הניצחון הדרמטי של הפטריוטס על הג'טס היה משחק קשה לצפייה וגם בהמשך לא נהנינו מיותר מדי פוטבול איכותי. כך למשל, את המחזור הקודם פתח ה-6:12 המכוער של אריזונה בסנט לואיס והשיא הגיע ביום חמישי שעבר, עם מפגש אימים שלא מעניין כלב (או יגואר) בין ג'קסונוויל לטנסי.

יומיים חלפו ולפתע, שני משחקי יום שבת היו תאווה לעיניים ופתחו את התיאבון. וושינגטון נלחמה בחירוף נפש בפילדלפיה ודפקה לאיגלס את העונה עם שער ניצחון בשניית הסיום. סן דייגו הצפינה לסן פרנסיסקו, עשתה קאמבק מטורף אחרי כמה מהלכים מטורפים לא פחות מצד הניינרס והשיגה בהארכה W שעשוי לשלוח אותה לפלייאוף. האם כדאי לליגה ללמוד מכך?

מאז שמשחקי יום חמישי הפכו לחלק משגרת העונה, עולות טענות על הרמה. בקבוצות מסבירים שזה בגלל ההכנה הקצרה וגם הניסיון של הליגה לשבץ במשחקים האלה העונה מפגשים בין יריבות לבית לא עזר יותר מדי. יום שבת הוא היום הגדול של פוטבול המכללות בארצות הברית ומסתבר שישנן רגולציות כאלה ואחרות וחוקים שנכתבו כבר בשנות ה-60' במטרה למנוע מה-NFL להשתלט לחלוטין על משבצת השידור הזו. יחד עם זאת, בעבר היו מתקיימים משחקי שבת לכל אורך דצמבר והעונה הליגה החזירה את משחקי השבת במחזור שלפני הכריסמס, אחרי שנת הפסקה.

הקבוצות שמשחקות בשבת זוכות למנוחה כמעט רגילה ולא מקוצרת ואם יש מישהו ששני המשחקים שהתקיימו לא פתחו לו את התיאבון לקראת יום ראשון, שיקום וייצא מהחדר. בתקווה שמישהו ב-NFL גם הרגיש ככה ואולי בעונה הבאה נקבל קצת יותר מהמתאבן המצוין הזה.

* הסיהוקס קשוחים ופרועים ולפעמים יותר מדי: סיאטל ביצעה העונה 128 עבירות, כפול מה-64 של היריבות שלה (כולל 1:11 נגד אריזונה במשחק האחרון). זה היחס הכי גבוה בליגה מאז 1953.

* אם אריזונה תפסיד בסן פרנסיסקו במחזור הבא, היא תישאר הקבוצה היחידה ב-NFL שלא מחזיקה באף עונה של 12 ניצחונות ומעלה.

* ראסל ווילסון הצטרף למייקל ויק בתור אחד משני הקוורטרבקים היחידים בהיסטוריה עם יותר ממשחק אחד של 300 ומעלה יארד במסירה ו-80 ומעלה בריצה.

* OBJ, אודל בקהאם ג'וניור בשבילכם, הוא הרוקי הראשון בהיסטוריה עם יותר מ-1,000 יארד ושמונה טאצ'דאונים במהלך רצף של שמונה משחקים.

* הסייפטי שניצח למיאמי את המשחק מול מינסוטה, 41 שניות לסיום, היה סייפטי הניצחון המאוחר בתולדות הליגה. בותו משחק, ריאן טניהיל הפך לקוורטרבק הראשון של הדולפינס שזורק לארבעה טאצ'דאונים מאז דן מרינו לפני 16 שנה.

* קרוליינה ניצחה 13 מ-15 המשחקים האחרונים שלה בחודש דצמבר.

* טוני רומו שבר שיא של הקאובויס עם 90 אחוזי השלמה מול הקולטס (18 מ-20). אבל עזבו את זה: מארק סאנצ'ז מסר 37 כדורים מדויקים במשחק אחד (והפסיד, איך לא) והעולם שותק.