"מזל שתפסו אותי"

"אף פעם לא קיבלתי שום דבר במתנה", צחי גיגי אומר בכאב שהוא גם כעס. "אף אחד לא הגיש לי כפית זהב לתוך הפה", הוא מספר, ומרים את הקשית שהיתה תקועה בתוך הסודה, משתמש בה ככפית כדי להמחיז את הדימוי. "תמיד הייתי צריך לעבור משהו, על הגוף, כדי לקבל משהו", הוא מוריד את הקשית ועם יד אחת כאילו חותך בזרוע השנייה.

"אבל האמנתי בעצמי", הוא נושך שפתיים. "את ההזדמנות הזו אני לא רוצה לפספס. רן (בן שמעון, א"י) מאמין בשני שוערים טובים שיתחרו זה בזה? עד פתיחת העונה הזו לא הבנתי את הגישה הזו, אבל העונה אני מבין". ואז הוא שם שתי אצבעות על הצוואר, ואמר: "כי תמיד יהיה פה מישהו, ואף פעם אי אפשר להוריד את הרגל מהגז".

שוער מכבי פתח תקוה מדבר על מקצוענות, על נחישות, על מזל, על כדורגל. הוא נראה רגוע, שקול, קלישאה של ילד שחי עם החברה-ואוטוטו-יותר-מזה-בעזרת-השם, במושב, מאחורי הבית של ההורים. העיניים, באמת, נראות טובות. אבל מגיע השלב שבו כבר אי אפשר להתאפק; השלב שבו חייבים לשאול:

צחי, איך לעזאזל עשית את מה שעשית? איך כדורגלן מקצועי מגיע למצב בו הוא שודד תחנת דלק?

20:15, ספורט1: מכבי תל אביב - מכבי פתח תקוה
צפו: כל שערי השבת בקליפ אחד
אלישע לוי לפני בית"ר: תמחקו את המשחק בדוחא
משוגעים על ספורט? הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסיפון
למעקב בטוויטר

"זו פעם ראשונה שאני מדבר על זה בתקשורת. למען האמת, כבר שלוש או ארבע שנים שלא דיברתי על זה עם אף אחד", אומר גיגי הנרגש במהלך הראיון האמיץ והחושפני שהעניק לוואלה! ספורט. ואז הוא מתחיל להסביר.

"הייתי גר ברמלה, בשכונה לא הכי סטרילית בעולם, במקום לא הכי נקי. אבא שלי תמיד רצה להרחיק אותי מהדברים האלה. הוא שלח אותי להתאמן באשקלון. העדיף שאהיה בדרכים שעתיים-שלוש ולא מתחת לבניין, למטה, עם החבר'ה. כשאתה גר עם ההורים בעיר כמו רמלה, כמה זמן אתה יושב איתם ביום? שעות ספורות. מה בן אדם מחפש כל היום? חבר'ה, נרגילה, טרקטורונים, אופנוע חדש, סוסים. ככה זה ברמלה. נקלעתי לסיטואציה שאני עד היום מצטער עליה, אבל אם לא הייתי נקלע אליה, לא הייתי מי שאני היום. אני מודע למעשים שלי ולוקח אחריות על מה שעשיתי".

וזה מה שהוא עשה:

בלילה אחד בסוף חודש יולי של 2008, וגיגי בן 19 (היום 26), ישב מתחת לבניין, בשכונה. חבר הגיע על אופנוע, אסף את צחי, השניים פירקו את לוחית הרישוי ונסעו לכיוון תחנת הדלק בסמוך למושב בית חנן. בערך ב-02:00 בלילה ירד גיגי מהאופנוע, קסדה על ראש, ניגש למתדלק ודרש ממנו לתת לו כסף - כך עולה מפסק הדין בעניינו. המתדלק סרב, וגיגי קרע את כיס חולצתו - שם היו 640 שקל - דחף את הבחור והפיל אותו לרצפה. השוער, שאז היה מחליף בהפועל אשקלון, גנב את המזומנים, עלה בחזרה על האופנוע, והחבר נתן גז. בתחנת דלק דיווחו על השוד, וסיריים של עיריית נס ציונה הבחינו בנמלטים. לאחר מרדף, שבבית המשפט טענו ש"סיכן חיי אדם", פגע האופנוע בחומת אבן. השניים נתפסו ונעצרו על ידי המשטרה.

השופט זכריה כספי, אותו אדון שהכריע גם בתיק אלירן עטר, דן את גיגי לחצי שנה של מאסר בפועל, שישה חודשים שהומרו במאסר בית, ובחצי שנה של עבודות שירות.

אז איך, לעזאזל, עשית דבר כזה?

"גם קצינת המבחן שלי אמרה 'אני לא מצליחה להבין איך זה קרה לך. אין עבר פלילי. זה התיק היחיד'. היא אמרה 'זה כאילו לא עשית גן, לא עשית בית ספר יסודי - הגעת ישר לתיכון', מבין? לא נתתי למישהו סטירה, לא פרצתי לאוטו. ישר שוד והימלטות".

עדיין לא הסברת איך.

"באותו ערב כולם היו למטה, אדרנלין, שטויות, ואתה לא חושב על שום דבר. אתה מנותק מהעולם. לא חושב על אימא, אבא, אח, בחורה שהתחלת איתה קשר כמה ימים קודם. כלום. אידיוט, גמור, מטומטם, ילד, סתום, דביל. אתה עושה את המעשה - לא בידיעה שאתה הולך לבצע שוד. זה לא מה שעובר בראש. גם בתא, אחרי המעצר. החוקרים עצבניים עליי ואני אומר להם 'סליחה, אני מצטער, אבל מחר יש לי אימון בוקר. אבקש סליחה מהמתדלק ויהיה בסדר'. אחד החוקרים צחק עליי ואמר 'שמע, אתה כנראה לא מבין מה עשית'. ואני מחזיר: 'אבל יש אימון בוקר'…".

לא התייחסת לזה כאל משהו חמור.

"לא. ממש לא. אני יושב בתא, למחרת, ומבקש מהשומר עיתון. הוא נותן לי. אני פותח את העיתון ובכותרת - ואני מזכיר לך, אני בסך הכול בליגה ארצית - כתוב 'שוער הפועל אשקלון נעצר בחשד לשוד'". וגיגי, בבית הקפה ברמת גן ולא בתא מעצר, לוקח עיתון כדי להמחיש, מדפדף את עמוד השער כאילו כלום. "לרגע לא חשבתי שהשוער הזה הוא אני. ואז אני מגיע לעמוד האמצע, ובגדול כתוב 'שוער הפועל אשקלון…'. ואז העוזר של עורך דין אבי חימי הגיע לתא, ומדברים על לוגיסטיקה, וכל מה שמעניין אותי זה 'למה זה בעיתון?!'. ואז נפל האסימון. והתחלתי לבכות ולבכות. לראשונה, הבנתי מה עשיתי".

היית צריך 640 שקל?

"לא. ממש לא. זה לא בגלל הכסף. ברוך השם, לא החסירו ממני דבר".

בפסק הדין היה כתוב שהיו בעיות בריאות במשפחה - האימא, האח.

"אימא שלי היתה במשבר דיכאוני, אבל לא בגלל זה עשיתי את זה. לא בשבילה, לא בשביל כסף לבית. רק בשביל החבר'ה. חבר'ה… שטויות… ההורים נתנו לי הכול", הוא ממשיך. "במשך חמש שנים שלי באשקלון, אבא שלי שם לי בכיס 70 שקל, כל יום, לנסיעות הלוך-חזור, ואני נוקב בסכום המדויק. אבא נהג מונית, לאימא היתה חנות בגדים. רמלה זו עיר קטנה, כולם מכירים את כולם, וההורים שלי היו אלה שהבן שלהם ביצע שוד. אבא לקח את זה מאוד קשה. רזה המון, נראה רע. גם אימא שלי. הם היו גמורים. ואתה מרגיש כמה אכזבת אותם".

גם את הראיון הזה אבא יעקב הוא לא רצה שצחי יעשה.
"למה לפתוח את זה?", שאל את בנו.
"אבא, אני צריך לדבר על זה פעם אחת", צחי ענה. "אין מה לעשות. אי אפשר לחיות בהווה אם לא אשלים עם העבר".

החבר דרדר אותך לשוד הזה?

"אני אחראי למעשים שלי. אם חבר שלך יבוא אליך היום ויגיד לך 'בוא נשדוד', אתה תשדוד? לא. אז לא צריך להאשים אחרים".

אתה בקשר איתו?

"לא".

הוא בחור מפוקפק?

"מעדיף לא להתעסק בו".

זה היה הפשע היחיד שלו?

"לא".

ואתה? פשעת?

"לא. לא לפני ולא אחרי".

תכננתם את זה?

"ממש לא. אף אחד לא אומר לשני 'היי, בוא נשדוד תחנת דלק'. קוראים לזה שוד אבל בשבילי זה לא היה שוד", הוא אומר, ובכל פעם בראיון שהוא מוציא מפה את המילה 'שוד' או 'כלא', הוא מנמיך את קולו, חס וחלילה שלא ישמעו. "זה היה כמו לקחת מסטיק מהמכולת. לא תכננו כלום". הוא לוקח את המחברת שלי ואת העט, ומקשקש: "זה לא שישבנו ואמרנו 'אתה נכנס מפה, אני נכנס מפה…'. פשוט עצרנו בתחת דלק, וקרה מה שקרה".

לא הבנת כמה חמור זה לברוח מהחוק?

"לא שמתי לב לכלום. אני לא זוכר שנייה מהנסיעה הזו. הוא נהג. נכנסנו בקיר, ובנס לא קרה לי כלום. יש צילומים שמראים שרכב עבר ככה-קרוב מהרגל שלי".

כמעט הלכה הקריירה.

"מדהים. מדהים. איזה טמטום".

ומה אחרי שנתקעתם בקיר?

"אתה בא לקום, להימלט, אבל הרגליים שלך קשות, תפוסות. אתה פשוט נעצר ולא יכול לזוז. מי הכדורגלן הכי מהיר בארץ? משומר? תביא את משומר, אם אלוהים ירצה להעביר לו איזה מסר, הוא לא יוכל לזוז מטר. איבנו לי את הרגליים, ונתפסתי".

גיגי שהה שלושה שבועות במעצר, בעיקר בגלל פגרה של בית המשפט. "לא היתה קצינת מבחן שתיתן תסקיר ותראה שאני לא מסוכן לציבור. הן היו בפגרה".

ואז הגיע גזר הדין. "ידעתי מה אני הולך לקבל", הוא אומר. "הכנתי את עצמי מנטאלית לישיבה בכלא". בסוף זה נגמר אם-כן במאסר בית, אבל שלושת השבועות בהם בילה בין סורגים מגעילים את גיגי עד היום. "רגע הכניסה למעצר זו החוויה הכי קשה", הוא אומר. "זה נורא, זה דוחה. הייתי מעדיף לשכוח מזה". הוא לא שוכח.

ואז הגיעה תקופת מאסר הבית. כמעט שישה חודשים, בניין דירות ברמלה, קומה שלישית. "לא הייתי מסוכן לציבור, אפילו אזיק אלקטרוני לא שמו עליי. לא באו לבית פעם אחת בכל התקופה, לבדוק איפה אני. שום דבר. ולא הפרתי את מאסר הבית אפילו פעם אחת".

אפילו לא קצת?

"בחיים לא. אל תשכח שהמשטרה הכי קשה בעולם אלו שני ההורים שלי בבית", הוא מחייך.

כמה קשה זה היה?

"הייתי גמור. מרוסק. בכיתי המון, כל הזמן. כמו תינוק. כמו שאתה רואה אותי, 1.90 מטר? בוכה כמו תינוק. בחדר, במיטה, על הגג. בוכה לבד, בוכה ובוכה. במעצר הבית חשבתי לעצמי שזהו, הלך הכדורגל".

אבל אבא יעקב התעקש. "צחי, תעלה לגג ושמור על כושר".
וצחי המיואש ענה לו: "די, אבא. עזוב אותי". אבל שמר על כושר בכל זאת. בשביל אבא. "הייתי שומר על כושר בשבילו. לא בשבילי. היה לנו גג ארוך ארוך. הייתי רץ, עושה תרגילי כוח, שומר על עצמי. אני זוכר כל יום במעצר בית, הייתי יושב ואומר לעצמי שהיום אני קם בבוקר בשביל לעשות את המשפחה שלי גאה; קם בבוקר כדי שאבא שלי יהיה מבסוט; קם בבוקר כדי שאימא שלי תוכל לחזור לעבודה ולדבר עליי בגאווה; קם בבוקר בשביל שאח שלי יילך לבית הספר ויגיד 'אני אח של צחי'. בשביל זה קמתי בבוקר. היום אני כבר קם בשביל עצמי".

אחרי המשחק נגד הפועל תל אביב, שבו גיגי היה אחראי עיקרי לשלוש הנקודות, חיכה לו sms מאבא. "שיהיה שבוע טוב. אני מבסוט מאוד בשבילך". צחי החזיר: "שיהיה שבוע טוב. אני הכי שמח בעולם וכיף לי שכיף לך ושאתה גאה בי".

לפני שבועיים, אחרי המשחק מול אשדוד, גיגי הודיע לאביו: מחר בבוקר אתה לא הולך לעבודה. אנחנו הולכים לספא ביחד. "עד היום יש בי את התחושה הזו, שאני חייב לו, שאני צריך להחזיר", גיגי מספר.

כך היה גם עם החברה הילה, שמלווה אותו עוד משבועות ספורים לפני התקרית, ועד היום. "נעצרתי, ושלושה ימים לא דיברתי איתה", גיגי משחזר. "היא מתקשרת, ואני לא עונה לה. חבר טוב שלי אמר לה שטסתי למחנה אימונים. היא גילתה דרך העיתון. התקשרתי אליה מהמעצר, וכמה שהיא בכתה. יצאתי למעצר בית, וחצי שנה, יום-יום שהיא באה".

יפה מצדה שלא עזבה אותך.

"מישהו מהמשפחה שלה הגיע בהתחלה, אמר 'היא לא בשבילך, עזוב אותה'. אבל ברמלה כולם יודעים מי 'כן' ומי 'לא', אתה מבין? מי 'על-באמת' ומי בסדר. הם לא פראיירים. הם בדקו וגילו כל מה שצריך, ונרגעו".

אתה לא חושב שבגלל התקרית קבוצות פחדו לצרף אותך?

"לא. אף אחד לא ידע. מתי כל העניין התחיל לעלות שוב? כשהשם שלי התחיל לעלות לכותרות. חברים בקבוצה, ברחוב, לא מתייחסים אליי כאל עבריין אלא כאל בן אדם שטעה פעם אחת. אני לא פושע, אני לא שייך לארגון פשע".

למזלך גם השופט הקל עליך - כך כתוב בתיק.

"עליי ועל אלירן [עטר]", הוא מחייך.

מי עשה פשע חמור יותר?

"לא יודע".

דיברת איתו על זה?

"לא".

אתה מפחד שישירו לך במגרשים כמו שישירו לו?

"לא, שישירו מה שרוצים. הגענו יום אחד לווסרמיל עם אשקלון, וכל האצטדיון שר 'ערן לוי בן זונה'. שאלתי את ערן פעם אחת 'איך אתה מתמודד עם כל זה?', והוא אמר לי: 'ביום שאתה תגיע לרמה גבוהה ולא יקללו אותך, תדע שאתה לא שווה שום דבר'".

עד עכשיו קראתם על התקופה הכי קשה בחייו של גיגי. אבל בקריירה היו תקופות קשות גם לאחר מכן. כיום הוא שוער בליגת העל, בקבוצה שכרגע במקום הרביעי, אבל רק לפני שנתיים עדיין התבחבש בליגה א' דרום.

לאחר מעצר הבית, ושנה מחוקה, הוא חזר לאשקלון כשוער שני ב-2009/10. ועוד זמן עבר, ועוד קצת, ושיחות של האבא עם פרוספר אזגי, וגיגי הבין שאת אפודת השוער הראשון לא יצליח להשיג שם. "אשקלון עמדו מאחוריי בכל התקופה הקשה, החזירו אותי למוטב, אבל לא קיבלתי את הקרדיט. הבנתי שאני רק שוער שני שם. הם נתנו לי תחושה של 'אתה לא רצוי פה יותר'. אז ויתרתי על קצת כסף ולקחתי את הכרטיס. מועד ההעברות כבר תם, ואין קבוצה שתיקח אותי. ירדתי לליגה א'. אני זוכר שהלכתי להתאמן עם בית"ר כפר סבא, ואמרתי לעצמי 'בשביל זה חמש שנים נסעתי ברכבות, בשביל זה כל הסיפור, בשביל ליגה א''?. הגעתי הביתה אחרי האימון, ואני לא אשכח את הרגע הזה. סגרתי את הדלת, נכנסתי למיטה, התכסיתי בשמיכה ונרדמתי עד למחרת. מהדיכאון".

ברגע הכי נמוך, גיגי קיבל טלפון ממרמורק. בוא להתאמן. "שם פגשתי את ויקטור", הוא נזכר והפנים מוארות. ויקטור בוכניק היה מאמן השוערים של הקבוצה מרחובות. גיגי הגיע, ושם התרשמו. "עדני רצה להחתים אותי לכמה שנים, אבל לא רציתי להתחייב. לא רציתי להיתקע בליגה א'". בסוף הוא חתם בקרית מלאכי, ושיחק שם חצי שנה. ואז עונה בשעריים. "לא רציתי ליגה א', אבל אפילו מבחנים בלאומית לא הצלחתי לקבל. כלום".

ואז הגיעה השיחה מויקטור. "עברתי להיות מאמן שוערים במכבי פתח תקוה, בוא למבחנים", בוכניק אמר. אחרי כמה אימונים תחת בוכניק, מאמן השוערים המליץ להחתים את גיגי כשוער שני לניל אברבנל. גיגי נדהם - הוא בפנים. מליגה א' לליגת העל, בלי תחנת ביניים. באחת השיחות האישיות, בוכניק אמר לגיגי: "צחי, אתה הפרויקט שלי".

"מגיל צעיר הייתי מתפלל לאלוהים: תן לי בן אדם אחד שיאמין בי, שייתן לי את הצ'אנס, שייקח אותי ברצינות. אני מאמין בעצמי, בבקשה תמצא עוד מישהו שיאמין בי", גיגי מספר. "אז כנראה שהמלאך שלי זה ויקטור".

גיגי שמח רק על הצ'אנס, אבל רצה גם לשחק. ביום אחד בסוף אוקטובר, "אני הולך עם החברה בדרך הביתה, ופתאום רואה בטלפון, באחד האתרים - 'צחי גיגי יקבל הזדמנות בשער'. אני אומר לה 'תראי!', וגם אני לא מאמין. סגרתי את הטלפון ופתחתי שוב. זה עדיין שם. אני מגיע לאימון, וכלום. תרגול טקטי שגרתי. יוצאים למלון בקרית שמונה, חילקו אותנו לחדרים ואני בחדר עם עומר גולן. הבנתי - אני פותח".

במשחק ההוא פתח תקוה סחטה 0:0, ומאז, כל עוד הוא כשיר, גיגי שוער ראשון. "היו הרבה עליות וירידות", הוא מודה. "פתאום עיתונאים מתקשרים אליי, בטלוויזיה מזכירים אותי. לא ידעתי איך להתמודד עם זה. אבל אני לא צריך אף אחד שיעזור לי - כי יש לי את ויקטור. נגמרה העונה, ונשארנו ברגע האחרון. עד עכשיו, כשיש משחק שאני מגיע אליו קצת אדיש, אני צופה ברגעי ההישארות ביוטיוב. איזו צמרמורת. ובקיץ, שוב טלפון מוויקטור: בוא לחוף הים, ממשיכים להתאמן".

בוכניק מספר: "עקבתי אחרי צחי כשלוש שנים. שמעתי על התקרית, אני יודע שילדים בגיל הטיפש-עשרה עושים טעויות. לכל בן אדם יש עבר. גם אני בתור נער עשיתי כמה דברים. אני מאמין בלתת הזדמנות שנייה. גם היום, כשאני מדבר איתו, הוא מוריד ראש למטה. באמת ילד טוב. ובדקתי אותו, משכתי את הגבול עד לקצה. הוא נשך שפתיים והראה רצון אדיר להצליח. ידעתי שהוא יהלום לא מלוטש, אבל שאני צריך יהלום. יש כאלה שאוהבים רק לשים את היהלום על האצבע. אני אמרתי לעצמי - את האבן הזו אני אלטש".

העונה הזו עדיין נראית כמו זיגזג בין יהלום לאבן. גיגי ספג 17 שערים ב-11 הופעות; הוא החסיר את שני המשחקים מול שתי המוליכות - בהן הפסידה מכבי פתח תקוה 3:0 גם למכבי תל אביב וגם לקרית שמונה. "התחלתי את העונה עם פציעה בברך", הוא אומר, ומסביר את הספיגות המרובות - גם שלו וגם של איתמר ניצן: "ההגנה לא היתה מוכרת. היו הרבה חילופים. דניאל [דימוב] איבן [הרצג], עומר [דנינו], דדי [בן דיין] נהיה בלם, חגי [גולדנברג] נכנס להרכב. עכשיו נראה שרן מצא את התבנית של ההגנה, והולך יותר טוב".

ערן זהבי כבש ב-16 משחקי ליגה רצופים. מה עושים נגדו?

"הלוואי שאני אהיה זה שאקטע את הרצף, והלוואי שהוא יפתח רצף חדש אחריי. התחלתי השבוע לחשוב איזה יופי יהיה אם אעצור אותו, אבל אני מעדיף שערן יכבוש ושננצח 1:2".

כולם אומרים שהשתנית. מתי לדעתך השתנית?

"ברגע שנעצרתי. אם לא היו תופסים אותי, לך תדע איפה הייתי היום. אם אלוהים לא היה עוצר את זה באותו לילה, אם לא היינו נכנסים בחומה, לך תדע איפה היית מראיין אותי היום. מזל שתפסו אותי. מזל. אני מזמין אותך היום, לשכונות ברמלה, תראה. כיום, כשאני נוסע להורים של חברה שלי ברמלה ועובר בפינה שהיתה שלי, אני רואה ילדים ובא לי לתפוס אותם - לספר להם את הסיפור שלי, כמו שאני מספר אותו לך".

משוגעים על ספורט? הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

למעקב בטוויטר

orenjos@walla.co.il