לקראת סוף שנות השבעים ההתמכרות לסמים השתלטה על הכסף, על המקצוע, על הכל, ולא נותרה לו ברירה אלא למכור את שתי טבעות האליפות בהן זכה כדי לקבל עוד קצת מזומן אותו ימיר בקוקאין והרואין. כעשר שנים לאחר מכן, מספר אוהדים וחברים רכשו בחזרה את טבעות האליפות, והשיבו אותן - לא לג'ו גילם, אלא לאביו. היתה זו מחווה מרגשת, וכל הצדדים בוודאי הסכימו שעדיף שצמד הטבעות יישארו אצל האבא ולא אצל הבן, שעלול למכור אותן שוב. "רק שמרתי עליהן", אמר האב ל-'USA טודיי'. "הוא הרוויח אותן, ואני הייתי כמו בנקאי. שמרתי עליהן בכספת".
ג'ו גילם סיניור חיכה לרגע הנכון כדי להחזיר את טבעות האליפות לבנו, אך הרגע הזה לא הגיע. כי לפני 14 שנה, ארבעה ימים לפני יום הולדתו ה-50, ג'ו גילם ג'וניור הלך לעולמו, והותיר אחריו סיפור עלייה לגדולה מרשים, וסיפור התרסקות מרשים לא פחות. 40 שנה אחרי שנכנס לספרי ההיסטוריה של הספורט האמריקאי, תהיה זו הזדמנות לא רעה להיזכר.
כילד, בילה ג'ו גילם ג'וניור מרבית מזמנו בעבודה של אביו, מאמן פוטבול במכללת טנסי סטייט. שם למד לאהוב ספורט בכלל ופוטבול בפרט, ומשם הדרך לשמש כשחקן של ממש במכללה היתה קצרה מאוד. לאחר שהצטיין בטנסי סטייט נבחר בסיבוב ה-11 של דראפט ה-NFL ב-1972 על ידי פיטסבורג ושלא במפתיע, לא הירבה לשחק בשתי עונותיו הראשונות. אלא שלפני זו השלישית החלה שביתת שחקנים קצרה, ובעוד שני הקוורטרבקים הבכירים של הקבוצה טרי ברדשו וטרי הנרטי לא התאמנו, גילם דווקא בחר לנצל את ההזדמנות ולשפר את מעמדו. שנים רבות לאחר מכן יגדיר ברדשו, כעת חבר בהיכל התהילה, את משחקי טרום העונה של גילם כ"טובים בהיסטוריה". בהחלט ייתכן כי דבריו של ברדשו מוגזמים, אך בתקופת ההכנה לעונת 1974 גילם נראה פשוט מעולה, ופיטסבורג לא הפסידה כלל. מה שהתחיל כהנאה מההפקר המשיך עם מקום מוצדק לגמרי כקוורטרבק הפותח של הסטילרס עם תחילת העונה הרשמית.
בין ברדשו, הנרטי וגילם היה הבדל עיקרי אחד: השניים הראשונים היו לבנים, השלישי שחור. זה אולי לא נשמע מהותי במיוחד כיום, לקראת סוף 2014, אבל בתקופה ההיא פשוט לא היו קוורטרבקים שחורים. מספר שנים קודם לכן הפכו ג'יימס האריס ומרלין בריסקו לקוורטרבקים השחורים הראשונים שפותחים במשחק NFL, אך במקרה של גילם היה מדובר במקרה נדיר עוד יותר: קבוצה שמכריזה עוד לפני תחילת עונה שהקוורטרבק הבכיר שלה הוא שחור. "הסטילרס הם הקבוצה המושלמת היחידה בטרום העונה, ויש כאן גם אספט סוציולוגי למה שהם עשו", הכריז ערב פתיחת העונה קריין הערב של חדשות CBS, דן ראת'ר.
אביו של גילם אמר אחרי מות בנו ל'ניו יורק טיימס': "הוא צמח בתקופה בה ניסיון ההיטמעות היה חזק ביותר. הנוער של המדינה נלחם במהפכה חברתית. ג'ו נלחם בגישות ישנות ומודלים ישנים של התנהגות, וקרע אותם. השאלה, לא רק בפוטבול, היתה: האם אנשים שחורים חכמים מספיק כדי לעשות את אותם הדברים שלבנים עושים? זה היה עניין שהעסיק הרבה אנשים, במקומות גבוהים ונמוכים. הוא ניפץ את המיתוס הזה". ג'ו גילם לא היה לוחם חופש בלתי רגיל, והוא לא ניפץ את המיתוס דרך עמידה על שתי רגליים אחוריות, צעקות או נקיטת עמדה: העמדה היחידה שהוא נקט היתה על כר הדשא. הוא ניפץ את המיתוס דרך העובדה הפשוטה ששיחק לא פחות טוב מאף אחד אחר, שחור או לבן, והוליך את קבוצתו לארבעה ניצחונות, תיקו והפסד בששת המשחקים הראשונים. מגזין 'ספורטס אילוסטרייטד' התלהב כל כך עד שהציב אותו בעמוד השער בספטמבר 1974, כשלצידו הכיתוב "הקוורטרבק השחור של פיטסבורג - ג'ו גילם מפציץ את הקולטס".
וזה לא כאילו פיטסבורג היתה קבוצת תחתית, או מועדון משעמם שמחפש איזה גימיק: למעשה, באותה עונה הסטילרס זכו באליפות, ובזו שלאחר מכן שחזרו את ההישג. העובדה ששמו מבטחם בפתיחת העונה בקוורטרבק שחור ואלמוני היתה לא פחות ממדהימה. "הוא עושה עבודה מצוינת", פרגן אז ברדשו לחברו, "הדבר הכי קשה עבורי היה לבלוע את הגאווה שלי ולהבין שהקבוצה יכולה לתפקד גם בלעדי". סגן הנשיא ארט רוני ג'וניור אמר ל'ספורטס אילוסטרייטד': "ג'ו בחור נחוש, אני לא יודע זה בגלל שהוא שחור או בגלל שהוא תחרותי בטירוף".
אלא שתקופת הזוהר הזו החזיקה שישה משחקים, וזהו. אחרי המשחק השלישי של העונה - הפסד לאוקלנד - גילם הלך למסיבה, ומישהו הציע לו קוקאין. אם היה מסרב, אין לדעת איך היתה נראית הקריירה שלו, איך היו נראים המשך חייו.
ג'ו גילם לא סירב.
כל עוד תפקד טוב במגרש, למרבית האוהדים לא היה אכפת מצבע עורו. אלא שברגע שיכולתו של גילם החלה להידרדר, כל הגזענות החבויה והלא חבויה התפרצה החוצה כמו נהר עצור. דקסטר רוג'רס, שצילם סרט דוקומנטרי על גילם, הסביר ב-2011 ל'ביבר קאונטי טיימס' על התקופה ההיא: "הגזענות בהחלט שיחקה תפקיד, וחלק מאוהדי פיטסבורג לא היו יכולים לקבל את העובדה שהוא קוורטרבק שחור שמשחק בקהילה כמעט לבנה לגמרי".
והחלק הזה היה קולני ומסוכן: גילם החל לקבל שיחות טלפון ומכתבים שאיימו על חייו, על חיי אשתו וביתו. מישהו הרס את מכוניתו. מישהו איים שיפוצץ פצצה באצטדיון. יום אחד הוריו הגיעו לבקר, וגילם הראה להם ערימה בגובה 90 ס"מ, מלאה במכתבי שטנה. בספר 'Their Life's Work: The Brotherhood of the 1970s Pittsburgh Steelers', נכתב כי אביו ביקש שיקריא לו חלק מהמכתבים, וג'ו משום מה הסכים. "אנחנו הולכים להרוג אותך ואת המשפחה הכושית המזדיינת שלך!" נכתב באחד; "נחתוך לך את הזין!" קרא אחד אחר. ג'ו ג'וניור סיפר על אחד נוסף, שאיים כי יירו בו באצטדיון. "הוא חייב לעזוב את המקום הזה באופן מיידי, יש דברים חשובים יותר מפוטבול. הם הולכים להרוג את הבן שלנו", אמרה אימו לאביו, אך ג'ו לא נכנע.
מיירון קופ, ששימש כפרשן במשחקי הסטילרס, אמר ל'ניו יורק טיימס' ב-1999: "זה נהיה עניין גזעי ודברים החלו להפוך מכוערים. היתה לי תכנית רדיו באותה תקופה וקיבלנו שיחות מכל מיני אנשים שכעסו שג'ו משחק, כי הוא שחור". גילם עצמו אמר באותה שנה ל'טניסיאן' כי התמימות שלטה אז בחייו: "חשבתי שאם אתה משחק טוב אז מגיע לך לשחק. כנראה שלא הבנתי את החשיבות של להיות קוורטרבק שחור בתקופה ההיא". אפילו ברדשו, שכלל לא שיחק, מצא את המציאות החדשה סבוכה וכתב באוטוביוגרפיה שלו: "גם לי היה קשה. גם אני עשיתי היסטוריה - הייתי הקוורטרבק הלבן השני בהיסטוריה שמאבד את העבודה שלו לשחקן שחור. גם אני קיבלתי מכתבי שטנה".
די במהרה, אוהדי פיטסבורג החלו לצעוק "אנחנו רוצים את ברדשו" במהלך משחקים, ולמאמן צ'ק נול לא נותרה ברירה: ניסיון של מספר אנשים להציג אותו כגזען בעצמו לא ממש יחזיק מים; האמת היתה שגילם פשוט לא שיחק טוב אחרי פתיחת עונה מוצלחת, והדרך לספסל היתה בלתי נמנעת. ברדשו תפס פיקוד והוליך את הסטילרס לניצחון בסופרבול, בעוד הקוורטרבק אותו החליף שקע אל תוך תהום מלאה בסמים. "אני מניח שזו היתה דרך לא להתמודד עם העובדה שלא שיחקתי", אמר ל'ספורטס אילוסטרייטד'. "בנוסף היו לי עוד בעיות בחיים שלא היו קשורות לפוטבול. זו היתה הדרך שלי להתחבא ממה שבאמת קורה. פגעתי בעצמי". ומה שהתחיל עם קצת מריחואנה וקוקאין הפך במהרה להרואין, ולפתע, גילם מצא עצמו צורך סמים בכל יום.
היותו כוכב בעל שם אפשרה לו להשיג את מבוקשו בקלות, כפי שאמר עורך דינו ל'ספורטס אילוסטרייטד': "הצרה עם ג'ו זה שהיה כוכב כל חייו. אנשים נמשכו אליו והוא לא יכול היה להתמודד עם זה. הוא בחור גבוה, מאוד נאה שמתהלך בחן. הוא היה מאוד מושך לנשים, לא רק מינית, ומושך גם לגברים, והם נטו לאפשר לו לעשות דברים שלא היה צריך לעשות. הוא צריך מישהו שיגיד לו שהוא חייב לעמוד באחריויות שלו". אלא שאת הדברים הללו אמר עורך דינו ב-1979, ולא הוא ולא אף אחד אחר היווה את האיש הזה, שמותח קו אדום, שמהווה מעקה לפני הנפילה לתהום.
ב-1976 הסטילרס החליטו לשחררו, ומאמנו אמר ל'ספורטס אילוסטרייטד': "הוא כבר לא הועיל לנו יותר. לא יכולנו לסמוך עליו, ולא היה מה לעשות עם שחקן כזה מלבד לשחרר אותו". באותה כתבה סיפר גילם עצמו: "לא הופעתי לאימונים, איחרתי, הייתי שטותניק. הייתי במעין פרדוקס: היה אכפת לי, אבל לא היה אכפת לי. כנראה שבתוך תוכי כן היה אכפת לי, אבל התנהגתי כאילו לא היה אכפת לי, כנראה בשביל מראית עין". ניו אורלינס בכל זאת החליטה להמר עליו בקיץ של 1976, אך לפני שהצטרף לסיינטס נעצר על ידי המשטרה בנשוויל כשברשותו אקדח ומריחואנה, ולאחר מכן לא הופיע למחנה האימונים ונעדר למשך יומיים וחצי. לטענתו, מספר זרים בעלי צבע עור לבן ניגשו אליו לפני מחנה האימונים ואמרו לו - "תסתלק מכאן. אתה לא שייך. אתה לא רצוי. ואם לא תסתלק, נעשה לך משהו".
הסיינטס החליטו לשחרר אותו זמן קצר לאחר מכן, והותירו לו מספיק זמן פנוי כדי לחרב את חייו עד הייסוד. בדצמבר של 1976 נעצר במלון בנשוויל כשבאמתחתו הרואין למכירה. גילם טען שההרואין דווקא היה לשימוש אישי, ובעצת עורך דינו החל להיכנס ולצאת ממוסדות שיקום שונים. הרצון לשים מאחוריו את ההתמכרויות שכנע את הסיינטס להעניק לו צ'אנס נוסף, אך רגע לפני פתיחת העונה של 1977 הוא שוב שוחרר. בדצמבר של אותה שנה היה חשוד כי שדד 44 דולר מאדם בנשוויל, טענה אותה הכחיש, אולם במהלך הסאגה הזאת התגלתה כמות קטנה של מריחואנה בחדרו, כמו גם העובדה שהפסיק להגיע למוסד השיקום בו אמור היה להיות נתון. בדיון בעניינו בבית המשפט נמנע מעונש מאסר במוסד ששימש כמעין בית כלא ובית מחסה, בתנאי שיחזור למוסד השיקום, ימצא עבודה ויתחייב לבצע בדיקות שתן שבועיות. גילם מצא עבודה בליגות פוטבול נחותות שלא ענו לשם NFL, אך נטש בשני מקרים שונים את מוסד השיקום - פשוט לקח את דבריו ורץ, רץ יותר מהר מכל קוורטרבק, ונמלט.
לאחר מכן הואשם כי גנב מנער המים של מכללת טנסי סטייט 20 דולר, ונשלח לבית המחסה לארבעה חודשים באשמת ההרואין אותו החזיק כשנתיים לפני כן. הוא שוחרר, שב לשחק פוטבול בקבוצה חצי-מקצוענית בבולטימור, ושוב הסתבך. הפעם, באוגוסט של 1979, הוכה קשות בראשו באמצעות מוטות ברזל מחוץ לחנות אלכוהול. כל כך קשות, עד שרשת טלוויזיה אחת עצרה את שידוריה כדי לדווח שג'ו גילם נורה. הוא אמנם לא נורה, אך העוצמה של מוטות הברזל העיפה אותו לתרדמת קצרה. גילם הכחיש את השמועות לפיהן מדובר היה בעסקת סמים שהסתבכה, וטען שנשדד. לאחר שבועיים בבית החולים שוחרר, ובנובמבר של אותה שנה טען בפני 'ספורטס אילוסטרייטד' כי ביכולתו לפתוח, כעת, אחרי כל מה שעבר, במרבית קבוצות ה-NFL. "אני חזק יותר, גדול יותר ומהיר יותר. אני רוצה לשחק ב-NFL, כי אני יודע שאני יכול. אולי אקבל הזדמנות".
אבל ההזדמנות היחידה שג'ו גילם קיבל היתה להמשיך במסע ההרס העצמי אותו החל מספר שנים קודם לכן. כל כסף שהרוויח בקריירה הקצרה שלו יצא במהירות על סמים משלל סוגים שונים, וכל ביקור בתקשורת האמריקאית בשנים הבאות נע על הגבול שבין קומדיה וטרגדיה: ב-1989 דווח כי האבקה הלבנה איתה נעצר על ידי המשטרה בניו אורלינס היה סודה לשתייה, ולא קוקאין; שנתיים לאחר מכן, נטען כי שדד מסעדה בלוס אנג'לס ב-13:30 בצהריים ואמר למשטרה ששמו תומאס אלדרמן. "הוא ניגש אל החלון, הזמין משהו, ואז, כשהעובד סובב את גופו, הרים את הסכין שלו לחלון", אמר ל'לוס אנג'לס טיימס' דובר המשטרה המקומית. "הוא לקח סכום כסף קטן וברח, אבל שוטר שלנו עצר אותו לא רחוק משם". העובדה כי מרבית ניסיונות ומעשי השוד של גילם הסתכמו בכמה עשרות דולרים, העובדה שהיה מוכן לסכן את חייו, את החופש והמוניטין שלו עבור 40 או 55 דולר, הופכת את סיפורו לעצוב עוד יותר.
ב-1995 כבר הפך להומלס של ממש. לאורך השנים דווח כי התגורר בתוך קופסת קרטון מתחת לגשר, וב-1996 נכתב ב'לוס אנג'לס טיימס' שגילם היה מאוד רוצה לראות את קבוצתו לשעבר מפיטסבורג משחקת בסופרבול הקרוב, אבל הוא לא יודע כיצד. בכתבה ההיא טען שהפסיק להשתמש בהרואין, וסיפר שהוא כבר לא עוסק בשאלה מה-היה-קורה-אילו משום ש"אחרים עושים את זה בשבילי. אני מסרב להסתכל על זה ככה, אחרת לא הייתי יכול להמשיך. קרה מה שקרה, ושחררתי את זה". בראיון אחר לשבועון בנשוויל אמר: "שדדו אותי כמה פעמים, ואקדחים לא ירו למרות שהשודדים לחצו על ההדק. הייתי בתחתית התחתית, לא חשבתי שאני יכול להגיע נמוך יותר... אולי מלבד מוות. יכולתי להיות נכה, יכולתי להיות בכלא, יכולתי להיות עיוור, זה יכול היה להיות גרוע יותר. אני בר מזל שאלוהים לא הרשה לי לוותר".
הגישה המפויסת הזו הלכה איתו גם כשהחל לאמן ילדים בשנת 2000, ומצא את האושר המחודש. ברשימת החוקים שתלה במחנה האימונים שלו, 6 ו-7 היו "לא לסמים, לא לאלכוהול". בתחילת השנה ההיא נערך איחוד בין שחקני פיטסבורג הגדולה של אמצע שנות השבעים, וגילם נכח בו. "הוא כנראה היה בכושר טוב יותר מכל שאר השחקנים", אמר נשיא המועדון דן רוני. הווארד ג'נטרי, ששימש כשדר עבור מכללת טנסי סטייט, סיפר לרשת ABC שנפגש עם גילם מספר שבועות לפני מותו, והקוורטבק לשעבר אמר שהוא עובד על ספר ואולי גם על סרט שיהיה מבוסס על חייו. "הכל היה חיובי. הוא נראה מצוין, על גג העולם", אמר ג'נטרי, אלא שאת הדברים הללו, כאמור, הוא אמר בדיעבד, אחרי שגילם מת ב-25 בדצמבר, 2000. רוב כלי התקשורת האמריקאית קראו לזה התקף לב, בעוד רשת ABC טענה שמדובר במנת יתר של סמים, אף שגילם טען לקראת מותו כי היה נקי כבר שלוש שנים.
אחד מ-600 האנשים שפקדו את ההלוויה היה דאג וויליאמס, קוורטרבק שחור ששיחק ב-NFL מ-1978 ועד 1989. "ג'ו אפשר לכל קוורטרבק שחור שהגיע אחריו לשחק", אמר וויליאמס. "המאבקים אותם הוא עבר הקלו את המאבקים שאנחנו היינו צריכים לעבור". אביו של גילם היה נרגש מכמות המנחמים. "עברו 25 שנה מאז שיחק, ועדיין אנשים מחזיקים ממנו", אמר ל'ניו יורק טיימס'. "זה כאילו הוא שיחק בשנה שעברה. זה מדהים, בהתחשב בכל מה שעבר. הוא ניפץ מיתוסים, הוא הראה שאדם שחור הוא אינטליגנט מספיק כדי לשחק קוורטרבק ברמה הכי גבוהה במדינה. זה הדהים הרבה אנשים, שחורים ולבנים. הוא מעולם לא הרים ידיים. היו לו עליות ומורדות עצומים, אבל הוא לא הרים ידיים".
ואז, לפני שניתק את השיחה עם הטיימס, ג'ו גילם סיניור דאג להוסיף דברי סיכום מעוררי השראה: "כולם עושים טעויות, וראוי שאלה מאיתנו שעושים פחות טעויות יהיו סבלניים כלפי אלה שעושים יותר. אולי לנו יש יותר שיקול דעת. אולי לנו יש משמעת טובה יותר. זה לא הופך אותנו לאנשים יותר טובים; זה הופך אותנו לאנשים יותר ברי מזל".
לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il