תיירי הנרי הוא הסיבה שבגללה לא אקח את הבן שלי לכדורגל. ליתר דיוק, תיירי הנרי הוא הסיבה שבגללה הבן שלי לא יאהד שום קבוצה. כל עוד זה תלוי בי, הוא לא יאהב אף מועדון בדבקות עיוורת, הוא לא יחלום על אף קבוצה בלילה, אבל בעיקר לא ישנא בפנאטיות את היריבות שלה. אני יודע מה הוא יפספס, ברור לי כמה הנאות הוא יחמיץ, אבל אני גם יודע מה הוא ירוויח. למשל, את תיירי הנרי.
אני פספסתי אותו. תיעבתי את ארסנל שלו. ייחלתי להפסדים ולמפלות שלה, שלא הגיעו. אומנם ברוב עוונותיי אני מכביסט (מניאק!) מלידה, אך עדיין סולד מקבוצות שזוכות לכינוי "הבלתי מנוצחת". לאט לאט ההערכה אליהן מתפוגגת, והופכת לטינה. וככל שהן מנצחות יותר ויותר, הטינה הופכת לאיבה. וכשאתה שונא, אתה עיוור. אתה לא מזהה את הגדו?לה.
כמובן שלא צריך להפריז, אדם יודע להעריך את ההישגים של אויביו גם כשהוא מביט בהם בעיניים שונאות, אבל הוא בטח שלא יכול להפיג מהם הנאה. תמיד החמאתי להנרי בחוסר פרגון, בעין עקומה. "לא נפלתי", כדברי האוהדים הממורמרים, "סתם שחקן, אוברייטד". לעולם שער שמובקע לרשת שלך לא יקבל מחמאות על הביצוע המיומן, אלא בעיקר יזכה לביקורת על ההגנה החלשה שעומדת מולו. הגולים הכי גדולים של הנרי, השערים הכי מרהיבים שלו, לא סחטו ממני קריאות התפעלות, כי אם קללה עצבנית.
השבוע ראיתי שוב מקבץ שערים של הנרי אחרי הפרישה שלו, ולא הבנתי איפה הייתי ומה ראיתי בזמנו. באיזה מין ערפול חושים הייתי? אני זוכר אותו ככדורגלן מרושע בקבוצה המרושעת של ויירה, ואילו הסרטונים וזה לא היה כל כך מזמן מראים מציאות אחרת. לא יריב שמוציא לפועל מכונה חסרת מעצורים כי אם חתול אמיתי, קל רגליים, בעיקר אלגנטי. בדמיוני היה לו חיוך זדוני, ואילו היום אני רואה בו את תמצית האושר.
אני זוכר, למשל, איך הייתי מתייחס בביטול ליכולת הסיבוב שלו לפינה הרחוקה. איך הייתי מכנה את זה כ"שטיק מאוס", ואילו היום אי אפשר שלא להתמוגג מהמיומנות, מהדיוק, מהשלמות. הלא יש כל כך הרבה חלוצים בעולם, כולם מנסים לסובב לפינה הרחוקה, ורק הנרי עשה זאת פעם אחרי פעם, בטבעיות. כולם ידעו שזה מה שהוא עומד לעשות, השוער ידע, הקהל ידע, ועדיין, גול, לפינה הרחוקה. ובמקום להתמוגג ולהריע, רטנתי.
זה קרה לי יותר מדי פעמים. כאוהד בוסטון בשנות ה-80, למשל, הלייקרס של השואו טיים הציתו את הדמיון של כל אוהד כדורסל, ואילו מבחינתי הם היו "חארות". הגול של ראובן עטר ב-0:5 המפורסם על מכבי בקרית אליעזר נחשב למופת לנחישות, ואילו אני זוכר ממנו רק את החור של נועם שוהם. הפצצה של רביבו לרשת של אובארוב ברמת גן? תגובה מאוחרת של השוער. השביעייה של הגרמנים לרשת ברזיל? זה לא קשור אליהם בכלל, זו התפרקות שלנו. צ'רלי יאנקוס שולח בעיטה מדודה מ-25 מטר היישר לחיבורים? עזבו אתכם, ככה לא בונים חומה.
אז בגלל זה דע לך בני היקר, בגלל העוולות האלה, אתה לא תהיה אוהד קבוצה. כבר מזמן הבנתי שאין בזה טעם, שזו סתם מעמסה רגשית. הרי החיים טעונים ומסובכים גם ככה, מיותר להוסיף להם עוד צרות. החיים קשים ומורכבים גם ככה, מיותר להוסיף להם עוד לילות בלי שינה. אומנם אני גוזל ממך רגעי אושר מתוקים, אני גוזל ממך התפרצויות שמחה שיגרמו לך לשיר ולצעוק, להתחבק עם זרים, אני גוזל ממך שיעור חשוב על מסירות ואהבה ללא תנאים, אבל אני גם מונע ממך חיי אומללות, ימים שלמים של תוגה ודיכאון, אכזבות ומפחי נפש, לגלות שהיציבות הנפשית שלך תלויה בחבורה של 11 זרים. כי מהו אושר רגעי, לעומת מועקה נצחית.
עם זאת, בן יקר, אוהד כדורגל אתה תהיה, בהחלט כן. נצפה ביחד בכדורגל אירופאי בשבתות, נתמוגג מהמשחק ומהאווירה, אבל נביט על הפנאטים מהצד, בעיניים בוחנות. בזמן שנתמקד באהבה, נסתכל עליהם בהשתאות. לא נבין מה מקור הקנאות הזאת, מאיפה מגיע הלהט הקיצוני שלהם. נהנה מהקסם המיוחד שהם מביאים לאצטדיון, נעריך יחד את התרומה שלהם לאווירה, נודה להם על הצבע שהם מוסיפים למשחק, אבל נזרום עם דימוי "קרב הגלדיאטורים" ונראה אותם כקהל צמא דם. ולפני הכל, נרחם עליהם. נרחם על עינם הצרה, על ההתלהמות האלימה, על איבוד הפרופורציות, ובעיקר, על היכולת שלהם לפספס גדו?לה, גם כשהיא מתחת לאף שלהם.