"פרננדו כבר קבע פגישה בתל אביב"

ג'ימי הנדריקס. ג'ניס ג'ופלין. ג'ים מוריסון. קורט קוביין. כולם גאונים מוזיקליים, וכן, כולם חלק מהמועדון הכי טרגי בעולם, מועדון 27 – שבאופן קצת אירוני, הפך ברבות השנים לתו תקן איכות. בצהרי ה-3 בדצמבר 1989, גם ספרד הכניסה לשם נציג משלה. הוא, בניגוד לכל אלה שחברים בו, בכלל לא היה מוזיקאי. הוא היה כדורסלן.

נכון, המרחק בין מוזיקאי עם לב דואב לבין ספורטאי עם שרירים מפותחים גדול, גדול מאוד. אולי בכלל מדובר בניגוד מוחלט. אבל עבור הספרדים, לפרננדו מרטין היו את כל האיכויות של כוכב רוק. הוא היה סמל לנעורים מתפרצים. לתהילה. לכוכבות. גם בו היה את אותו ניצוץ גאונות. וגם הוא מת בגיל בגיל 27.

אומרים שגדולתו של אדם נמדדת במספר האזכורים להם הוא זוכה גם שנים רבות אחרי לכתו. שהאנשים הגדולים באמת נוכחים בחייהם של אחרים אפילו בחלוף עשרות שנים למותם. בשבוע שעבר, כשהתמלאו העיתונים ואתרי האינטרנט בדיוקנו של מרטין ובעשרות כתבות שדיברו בשבחו, היה אפשר להסיק על חשיבותו העצומה לספורט הספרדי. גם במלאת 25 שנה למותו, איש אינו שוכח.

ככל שהזמן עובר, מוקדשות המחשבות למה היה קורה אילולי התאונה הנוראה, שגדעה את הקריירה המצליחה באיבה. היכן הייתה נעצרת הקריירה, כמה פסגות היה מרטין עוד כובש, כמה תארים היו נוספים לארון הגדוש-ממילא. את תחושת ההחמצה אפשר לחוש ממדריד ועד תל אביב. היא מחלחלת עד עכשיו גם אצל שמעון מזרחי. כל הטוב הזה, יודע היו"ר המיתולוגי של מכבי תל אביב, היה יכול להיות שלו, ובמחיר מציאה.

בקורקטיות האופיינית לו, מודה מזרחי כי היה זה "פספוס גדול". ואם הוא מפגין רגשות, כנראה שבאמת מדובר במקרה יחיד ומיוחד.

רק היום, חצי יובל אחרי המוות, אפשר לספר את הסיפור שהוצנע ולא קיבל את הנפח הראוי במשך שנים: אם לא היום הארור ההוא שהסתיים בטרגדיה, פרננדו מרטין היה ככל הנראה עורק לאחת מיריבותיו הגדולות בקריירה, ומחליף את המדים הלבנים הנצחיים של ריאל מדריד בתלבושת הצהובה-כחולה של מכבי תל אביב. נסו לתאר לעצמכם: פרננדו מרטין הגדול, אימת הרחבות באירופה בשנות ה-80, מגיע ליד אליהו וחובר לדורון ג'מצ'י וקווין מגי כדי ליצור קבוצת חלומות.

מרטין היה הופך כנראה לאחד מהכוכבים הגדולים שדרכו במכבי תל אביב אי פעם. אולי היה מסייע לקבוצה למודת הסבל ההיא, שבכל פעם הגיעה לבאר אך לא שתתה ממנו, להניף סוף סוף את גביע אירופה. ההיסטוריה של מכבי תל אביב הייתה עשויה להשתנות מקצה לקצה. אפשר שהציוות מצית-הדמיון שלו עם קווין מגי היה יוצר את השילוב הקטלני והאימתני בתולדות הכדורסל האירופי.

רצה הגורל והצמד, שהיה יכול להפוך לבלתי נשכח, קיפח את חייו באותה דרך עגומה, מבלי ששיתף פעולה על הפרקט ולו לדקה אחת.

השידוך בין פרננדו מרטין למכבי תל אביב, בין שניים משחקני הפנים הטובים ביבשת בכל הזמנים, כבר קרם עוד וגידים. וכדי להבין עד כמה זה היה קרוב, צריך לקרוא את השורות הבאות מפיה של מי שבישלה את הרעיון מלכתחילה.

את שרה סונבורן, מי שהייתה בת זוגו במשך רוב שנות התהילה, הכיר מרטין כשהיה בן 19 בלבד. הוא היה כדורסלן כישרוני בתחילת דרכו, היא הייתה סטודנטית לאמנות, שבאה מגרמניה כדי ללמוד לתואר ראשון. מפגש אקראי בבית קפה הפך לסיפור אהבה ארוך ופתלתל. ככל שהשנים עברו, הזוג משך יותר ויותר אש: סונבורן הפכה לדוגמנית מצליחה באירופה ובמזרח הרחוק, ומרטין, ובכן, הפך לפרננדו מרטין – סופרסטאר בכדורסל, סופרסטאר במדורי הרכילות, ובאופן כללי אחד הגברים הנחשקים בספרד. כך, תוך זמן קצר, הם הפכו מזוג אנונימי יחסית לנחלת הכלל. הרכילאים רדפו אחריהם לכל מקום. העיתונים התמלאו בדיווחים אודותיהם.

למרטין היו במדריד חיים חלומיים: מעמד של כוכב בקבוצה, מעמד של אליל בעיר, ואהבה מכל כיוון אפשרי. כיליד העיר, הוא לא יכול היה לבקש יותר מזה. אבל סונבורן סלדה מאורח החיים הזה וחיפשה שקט. היא הייתה זו ששכנעה אותו לעבור לארצות הברית ולהצטרף לפורטלנד, בדרך להפוך לספרדי הראשון ב-NBA. האפיזודה הקצרה מעבר לים הסתיימה כעבור שנה אחת בלבד, ומרטין חזר לחיי הנוחות בביתו שבספרד, אך הולדתו של בנם המשותף יאן (עליו עוד נרחיב בהמשך) שינתה את התמונה.

סונבורן, יהודיה במקור, רצתה להעניק ליאן בהגיעו לגיל חמש חינוך יהודי. היא החלה לשמור שבת וכשרות בביתם המשותף. בשבתות, היא הקפידה על עריכת קידוש יחד עם מרטין. הכוכב נאלץ לקבל את ההרגלים החדשים.

דברים שגרתיים שכאלה הוא היה מוכן לבלוע די בקלות. אבל אז, בשנת 1989, סונבורן קיבלה החלטה על צעד דרסטי: היא רצתה לעבור לישראל. שם, חשבה, יאן יספוג מהערכים שניסתה להקנות לו. ואולי עבורה הייתה זו אופציית מילוט נוספת מהחיים תחת אור הזרקורים בספרד. אז היא יזמה פנייה למכבי תל אביב, והחלה לגשש לגבי האפשרות שהצהובים יקלטו את מרטין לשורותיהם, אפילו במחיר של הרעת תנאים כלכלית וחברתית. במכבי תל אביב, איך לא, חשבו שזכו בלוטו.

"רציתי שננסה לפחות שנה אחת לחיות חיים אחרים, שקטים יותר", היא אומרת בשיחה מקיסריה, שם היא מתגוררת כיום. "בספרד כל הזמן היינו צריכים להתנהג ולהתנהל כמו כוכבים. לא הייתי מוכנה יותר להצגה הזאת, נמאס לי להיות בפוקוס".

-איך פרננדו הגיב לרעיון הזה?

"בהתחלה הוא ניסה לעשות הכל כדי למנוע את זה, כי הוא אהב את ספרד ואת החיים שם. אבל בהמשך הוא לאט לאט התרגל לרעיון. הוא אהב את ישראל, והכיר אותה מצוין מהפעמים הרבות שהגיע לכאן כדי לשחק נגד מכבי תל אביב. היו לו פה הרבה חברים טובים וקשרים מצוינים. שמוליק זיסמן היה קרוב אליו מאוד. וחוץ מזה, לא נתתי לו יותר מדי ברירה".

לבסוף, מרטין השתכנע. הוא נתן לסונבורן אור ירוק לנסוע לישראל ולהתחיל לחפש מוסד חינוכי מתאים עבור יאן, ודירה בה יוכלו השלושה להשתכן. המגעים עם מכבי תל אביב עוד לא היו רשמיים, אבל לכל היה ברור שהרצון ההדדי יביא לשידוך. "כבר היו שיחות עם מכבי תל אביב", היא אומרת. "הן היו מאוד ראשוניות, זה לא היה קונקרטי, אבל אני חיפשתי לנו הכל פה בישראל – גן ילדים ליאן, בית. פרננדו כבר קבע פגישה בתל אביב עם נציגים של מכבי. כולם כבר היו מודעים לזה".

"עוד לא ממש דיברנו על סכומים, לא היינו בשלבים מתקדמים, אבל זה היה קרוב", מספר שמעון מזרחי. "הוא מאוד אהב את תל אביב. אני זוכר איך אחרי כל משחק של ריאל מדריד כאן הוא היה נשאר עוד יום-יומיים בישראל כדי לבלות עם האנשים שהיו קרובים אליו כאן. היה לו קשר מיוחד עם ישראל".

משעה שהשמועה התפשטה, בריאל מדריד החלו להערים קשיים. כשמרטין רצה לנסוע להיפגש עם ראשי מכבי תל אביב, הבלאנקוס לא הסכימו להחזיר לו את הדרכון, שהיה ברשותם לאורך כל השנה כנהוג בקבוצה בזמנו. "הם עשו מניפולציות והיו מוכנים להכול כדי להשאיר את פרננדו אצלם", סונבורן מספרת. גם משפחתו של מרטין ניסתה להניא אותו מההחלטה.

העונה הייתה אז בעיצומה, וממילא המגעים היו נשארים תלויים באוויר עד סיום העונה, אך מבחינתה של סונבורן אי אפשר היה לחזור אחורה. היא נסעה שוב לישראל, ואז ניחתה עליה הבשורה הנוראה מכל. בשבריר שנייה, ברגע של חוסר ריכוז, מרטין, שהיה בדרכו למשחק ליגה מול סראגוסה, איבד שליטה על רכבו והתנגש חזיתית ברכב שבא מולו. ספרד כולה בכתה. הכדורסל המקומי הוכה בתדהמה. והתוכנית של סונבורן נגנזה לבנות חיים חדשים בישראל עם מרטין נגנזה לעולמי עד.

לפחות יאן, שאמור היה לשהות במחיצת אביו באותו יום, נשאר בדרך נס בישראל ולא היה שותף לתאונה. שבוע לאחר טקס ההלוויה, סונבורן כבר עלתה לישראל. את החלום לעשות זאת עם פרננדו מרטין היא לא הגשימה, אבל השאיפה להתרחק מההמולה עשתה את שלה. עכשיו חייה כבר נטועים עמוק בישראל, אפילו שיאן, ששיחק בארץ במשך כמה עונות בליגה הלאומית וליגת העל, חזר למדריד ללא סגירת המעגל לה כולם ייחלו – חתימה במכבי תל אביב, כמובן. בינתיים הוא הספיק לקחת פסק זמן מכדורסל ופתח בקריירה חדשה כיועץ השקעות בספרד. לכדורסל הוא אולי יחזור בהמשך, אומרת סונבורן. "יאן שחקן נפלא, אבל מאוד קשה להיות בצל של אבא שלך כל הקריירה. הוא רצה לעמוד בזכות עצמו, להיות מישהו אחר. לא רק הבן של".

ועכשיו, לשאלה הבלתי נמנעת:

-שרה, מה היה קורה אלמלא התאונה ההיא?

"קשה מאוד לומר. אני מנחשת שהוא היה חוזר למדריד אחרי עונה אחת, כמו שהוא חזר מפורטלנד. הוא אמנם שמר למכבי תל אביב מקום מיוחד בלב, אבל היה מאוד ספרדי. הוא מאוד אהב את מדריד. היה לו הכל שם. הוא היה זה שהכיר לי את ישראל מקרוב, כי הוא שיחק שם הרבה פעמים. תמיד הוא אמר לי 'תל אביב מאוד אמריקאית, היא מזכירה לי את ארצות הברית'. הוא פחות התחבר לזה. כמו יאן, הוא הרגיש מזוהה יותר עם ספרד. אבל מי יודע? אולי הכל היה מתחבר, אולי ישראל הייתה טובה לשנינו והוא היה נשאר כאן כמה שנים".

פרננדו מרטין נפרד בגיל 27. כוכב, אבל כזה שעוד ממש, ממש לא הגיע לשיא. בקרקע הבטוחה והמוכרת של מדריד, גם בישראל הזרה – היכן שלא היית שם אותו, הייתה האגדה סביבו ממשיכה להירקם. האובדן שלו מלווה את ריאל מדריד עד עצם היום הזה.

ורק במכבי תל אביב נותר טעם חמצמץ בפה. מרטין יכול היה להיות הזר האירופי הגדול הראשון שלה. אם היה קובע את ביתו בישראל, אולי היו נחסכות מהאוהדים ביד אליהו השנים הרעות של שנות ה-90. ההיסטורייה של מכבי תל אביב יכולה הייתה להיכתב אחרת.