זה לא אמור היה להיגמר ככה. אם ניתן היה להחזיר את הגלגל אחורה ולתת לקריירה שלו - לחייו, למען האמת - לרוץ שוב, אולי היו מתפתחים בצורה אחרת, ראויה יותר למי שהיה. ואולי זה היה אמור להיגמר בדיוק ככה: אולי כל מה שקרה סלל את הדרך לכל מה שקרה אחר כך, לכל מה שיש היום. אולי כשפלה הגדול הגדיר את ני לאמפטי כיורש שלו, כשנחשב בגיל 15 לאחד הכישרונות הגדולים בתבל, לא היתה שום דרך אחרת לדברים להתגלגל מלבד זו בה התגלגלו.
היום (רביעי), אחרי קריירה וחיים מלאים בהרבה יותר נקודות שפל משיא, הוא חוגג את יום הולדתו ה-40. במשרד בית הספר אותו הוא מנהל תלוי פתגם סיני שאומר: "אם החיים לא נותנים לך מה שאתה רוצה, תשמח להיות בן החיים".
ולאורך 40 השנים הללו החיים ממש, אבל ממש לא נתנו לני לאמפטי את מה שרצה.
אם להתבסס על ילדותו המחרידה, העובדה שלאמפטי עדיין חיי בהחלט צריכה להוות סיבה למסיבה. אביו האלכוהוליסט היכה אותו ללא הפסק ולעתים כיבה עליו סיגריות בוערות. על גופו, כך סיפר ל'אובזרבר', עדיין יש צלקות מהסיגריות הללו, ומהצלפות החגורה. כשהיה מגיע כדי לראות את בנו הצעיר במגרש הכדורגל, בדרך כלל היה אביו של לאמפטי צורח עליו ומקלל אותו מחוץ לקווים. "הייתי הולך לשחק כדורגל וכשחזרתי הרביצו לי או ששלחו אותי להביא מים לפני שאקבל אוכל", אמר ל'אינדיפנדנט' הבריטי. "בחלק מהלילות הייתי ישן מתחת למכונית או בקיוסק, ולמחרת עוד יום בחיים שלי התחיל". כשהיה בן שמונה הוריו התגרשו, מה שהעביר את אימו לתפקיד המתעללת והמכה. די במהרה אביו החורג זרק אותו מהבית, וני הצעיר מצא בית חדש במועדון כדורגל איסלמי, שאילץ אותו להמיר את דתו מנצרות כדי להירשם. כשאביו הביולוגי גילה זאת השתולל, ולא פעם הגיע למסגד כדי לצרוח על בנו ושאר המוסלמים, ולעתים כדי להתחיל קטטות.
כאן אי אפשר שלא לעצור לרגע ולתהות מה היה קורה אילו לני לאמפטי היו הורים טובים, כאלה שמזהים את הניצוץ בעיניו של הילד על מגרש הכדורגל, שתומכים בו, שמסייעים לו למקסם את הפוטנציאל והתשוקה. כי פוטנציאל היה שם - והמון: בגיל 13 כבר שיחק לאמפטי בקבוצות עד גיל 20, ובאליפות העולם לנערים שנערכה בסקוטלנד ב-1989 שימש כשחקן הרכב בנבחרת גאנה אף שהיה בן 14 וחצי בלבד. האליפות ההיא היוותה גם את הפעם הראשונה שפלה ראה אותו: האגדה הברזילאית הגיעה לעקוב מקרוב אחר הטורניר, ואחרי משחק הפתיחה - 0:0 בין גאנה והמארחת - התבקש לבחור את איש המשחק. הוא הלך עם לאמפטי, השחקן הצעיר ביותר בכל האליפות. לאחר הטורניר ההוא ריינג'רס, ואסקו דה גמה ואנדרלכט נלחמו על שירותיו של העילוי, והאחרונה היא זו שזכתה בו - לא לפני מסע תלאות שאז וגם היום נראה פשוט מטורף.
סטיב קשי הניגרי שיחק אז באנדרלכט ועזר לתווך בין סוכנו ולאמפטי, אלא שהתאחדות הכדורגל הגנאית לא הסכימה שהיהלום שלה יעזוב את גבולות המדינה, והחרימה לו (וליתר השחקנים הצעירים) את הדרכון. הסוכן המדובר בכל זאת הגיע לאימון אחד וכמעט נעצר על ידי המשטרה המקומית, אך הצליח לתת ללאמפטי את כרטיס הביקור שלו ולהחליף איתו מילה או שתיים. לאמפטי טוען שהוא עדיין זוכר את היום - ה-15 באוגוסט, 1989, כשבעה שבועות אחרי תום אליפות העולם לנערים. "לא אמרתי לאף אחד, גם לא להורים שלי", סיפר ל'אינדיפנדנט'. "הלכתי לתחנת האוטובוס ופגשתי נהג מונית שנסע לניגריה. אמרתי לו שאין לי דרכון אבל שאני רוצה להגיע ללאגוס. הוא אמר שאם אשלם לו, יעמיד פנים שאני הבן שלו". לאמפטי הסכים ונשכב מאחורי כיסא הנהג למשך 24 שעות, תוך שהמונית חצתה שלושה גבולות שונים (גאנה-טוגו, טוגו-בנין, בנין-ניגריה). בלאגוס סידר לו סוכנו החדש דרכון מזויף, איתו עלה על המטוס לבלגיה. כשהגיע, העמיד סטיב קשי פנים שלאמפטי הוא בנו על מנת למנוע התערבות של רשויות החוק.
בלי לדעת לקרוא או לכתוב חתם הנער על חוזה בן חמש עונות באנדרלכט, שהצליחה לעקם את חוקי הכדורגל הבלגי כדי לאפשר לשחקן כל כך צעיר להשתתף בליגה העליונה. בגיל 16, הפך העילוי לשחקן הצעיר בתולדות הכדורגל הבלגי, ואז הגיעה הפריצה הגדולה באמת. באליפות העולם עד גיל 17 באיטליה כבש לאמפטי את העולם בסערה, כשהנהיג את חבריו לשמינית הגמר מבית מוקדם שכלל גם את אורוגוואי, ספרד וקובה, הדיח בשמינית הגמר את ברזיל, בחצי הגמר את קטאר ובגמר סייע לנבחרתו לנצח את ספרד 0:1 ולזכות לראשונה בתולדותיה בטורניר היוקרתי. לאמפטי סיים את הטורניר עם ארבע שערים (הכי הרבה, ביחד עם אדריאנו הברזילאי), בדרך לתואר כדור הזהב, תוך שהוא מקדים שמות כגון חואן סבסטיאן ורון, מרסלו גז'ארדו, אלסנדרו דל פיירו ואחרים. הפרשנים לא נותרו אדישים בפני הקשר/חלוץ המבריק וכך גם פלה, שהגדיר אותו עם תום האליפות כ"יורש הטבעי" שלו.
היה גם צד שני להכרזה של פלה, להתמוגגות של פרשנים, להפיכתו כוכב בעל שם עולמי: לחץ, והמון ממנו, על ילד בן 16 שלא יודע לקרוא ולכתוב, שניתק את עצמו ממשפחתו, שנאלץ לבטוח רק בזרים. "כשפלה אמר שאגדל ואהיה כמוהו זה היה כבוד גדול עבורי", אמר ב-2001 ל-BBC, "לקבל כל כך הרבה תשבוחות ממישהו כמוהו זה היה נפלא, אבל היה לזה גם צד שלילי. לכל מקום אליו הלכתי הייתי צריך לעמוד בסטנדרטים מאוד גבוהים. כשלא עמדתי בציפיות, נחשבתי לכישלון". הכישלון לא יאחר להגיע, אך לפניו בכל זאת היתה הצלחה: בגיל 16 רשם הופעת בכורה בנבחרת גאנה הבוגרת, והרכיב ביחד עם אבדי פלה וטוני יבואה חלק התקפי מהפנט שהצעיד את "הכוכבים השחורים" עד גמר אליפות אפריקה של 1992, שם הפסידו בפנדלים לחוף השנהב. לאמפטי נכלל כמובן גם בסגל הנבחרת ששלחה גאנה לאולימפיאדת 1992 בברצלונה, אולימפיאדה שהסתיימה עם מדליית ארד, ובגמר אליפות העולם לנוער ב-1993 הוא וחבריו נעצרו רק בגמר, על ידי ברזיל של דידה, אדראינו ומריו ז'רדל.
צפו בתקציר ה-0:1 של גאנה על ספרד בגמר
גם שתי העונות הראשונות שלו בקבוצת הבוגרים של אנדרלכט היו מוצלחות מאוד, עם תשעה שערים שהביאו למכירתו בקיץ של 1993 לפ.ס.וו איינדהובן, קבוצת הפאר ההולנדית שבדיוק נאלצה להיפרד מרומאריו לטובת ברצלונה. אף ששיחק עונה אחת בלבד בהולנד, בהחלט הותיר את חותמו: אם ב-1992/93 היה רומאריו מלך השערים של פ.ס.וו וב-1994/95 היה זה רונאלדו, בין לבין מלאכת כיבוש השערים נפלה על כתפיו של ני לאמפטי בן ה-18, שמצא את הרשת עשר פעמים והיה שותף לכמה הצגות נפלאות, כמו ה-1:4 הגדול על אייאקס:
היו רגעים בהם נדמה היה שאף אחד לא יכול לעצור את לאמפטי, אך איש אחד דווקא הצליח לעצור אותו, ולעצור אותו מצוין: סוכנו. בסיום עונתו הראשונה של הכוכב הגנאי בהולנד, החליט אנטוניו קליינדו האיטלקי להעבירו לאסטון וילה - קבוצה פחות טובה מפ.ס.וו לכל הדעות, שמשחקת בליגה קשוחה ואגרסיבית שלא מיטיבה עם כישרונות צעירים וטכניים מסוגו של האפריקאי. אז למה בכל זאת קליינדו בחר במועדון מבירמינגהאם? אחוזים, כמובן: וילה הציעה את ההצעה הגבוהה ביותר, 25 אחוזים מההצעה הזו הלכו לכיסו של הסוכן הממולח, וללאמפטי לא היה סיי בעניין. מספר שנים לאחר מכן יגדיר סוכן גרמני את קליינדו כ"טיפוס מפוקפק שהחזיק בכרטיס של לאמפטי כמו סוכן עבדים".
שלא במפתיע, היהלום הגדול התקשה להתאקלם לכדורגל האנגלי: הוא שותף בעשרה משחקים בלבד, מצא את הרשת שלוש פעמים - כולן בגביע הליגה - ובתום העונה, כשהמנג'ר רון אטקינסון עזב לקובנטרי, הוא לקח איתו את הגנאי הצעיר. שוב לאמפטי הצליח להבקיע בגביע הליגה בלבד, שוב שותף בסך הכל בשישה משחקים לאורך העונה כולה, וטען, בדיעבד, כי הזימונים התכופים שלו לנבחרות גאנה השונות - גם זו הבוגרת, גם זו הצעירה - הקשו עליו להתאקלם באנגליה. "אני לא אומר שזו הסיבה לנפילה שלי", אמר ל-BBC ב-2001, "אבל בכל פעם שטסתי הביתה הייתי צריך להתאמן אחר כך משהו כמו שלושה שבועות כדי לחזור להרכב". וזה לא כאילו בנבחרת גאנה הכל היה ורוד: בחצי גמר אליפות אפריקה של 1996 הורחק, ונמצא כאשם הבלעדי בהפסד לדרום אפריקה. בהמשך אותה שנה שיחק עוד פעם אחת בלבד בשורות הנבחרת הלאומית ולא זומן יותר. כן, את הופעת הבכורה שלו בנבחרת הבוגרת רשם בגיל 16, ואת הופעת הסיום בגיל 21. "זה פשוט נלקח ממני, וזה מאוד, מאוד כואב", אמר ל'גרדיאן' על סיום הקריירה הבינלאומית שלו. "לפעמים אני יושב בחדר ופתאום מתחיל לבכות".
בין סוכן העבדים, הקבוצה שרצתה אותו ככה והנבחרת הלאומית שרצתה אותו אחרת (ואז לא רצתה אותו כלל), לאמפטי הרגיש כמו פיון, חתיכה קטנה במשחק הרבה יותר גדול. בשלב הזה החלה סדרת השאלות בלתי נגמרת לקבוצות מכל רחבי העולם. "לא התייחסו אלי כבן אדם, אלא כמוצר", אמר בראיון ל'שפיגל' הגרמני. "רק ב-1997, אחרי ששיחקתי בחמש קבוצות שונות תוך ארבע שנים, התחלתי לשאול את עצמי: איך אני אמור להתקדם אם בכל עונה אני במקום אחר?" לאחר שהושאל לוונציה עבר ב-1997 לארגנטינה. במקור אמור היה לשחק בבוקה ג'וניורס ולשתף פעולה עם אלילו, דייגו מראדונה, אך לקבוצת הפאר היו יותר מדי שחקנים זרים ולאמפטי מצא עצמו בסנטה פה.
ואז הגיעה טרגדיה נוספת: בנו בן החודש וחצי, דייגו (שנקרא על שם מראדונה, כמובן) הפסיק לנשום ובילה חודשיים וחצי בטיפול נמרץ, לפני שמת ממחלת ריאות נדירה. הכדורגלן הנודד ביקש לקבור את בנו בגאנה אך הרשויות סירבו, ובלית ברירה הוא הרים את הטלפון והתקשר לאנדרלכט, שעדיין החזיקה בכרטיס השחקן שלו. "התקשרתי אליהם ואמרתי - הנה המצב, אני רוצה לחזור", סיפר ל'גרדיאן'. "סגן הנשיא אמר לי - אתה לא שייך לנו, אתה שייך לסוכן קליינדו. קליינדו מכר אותי בלי לידע אותי".
לאחר מכן היו עונות באנקרגוצ'ו הטורקית וליירה הפורטוגלית, לפני שלאמפטי הצליח להשיג סוכן חדש, גרמני, שהעבירו לגרויתר פירט, שם שימש כשחקן ספסל סביר. אך גם לתרבות הגרמנית היה קשה לו להסתגל, וערב אחד שחקן מקומי סירב לישון איתו באותו חדר מלון בשל היותו אפריקאי. אבל כל זה היה כאין וכאפס לעומת הרגע בו התבשר שביתו, ליסה, מתה מאותה מחלה שלקחה ממנו את דייגו. תוך ארבע שנים, ני לאמפטי, שעבר כל כך הרבה גם ככה, איבד שני ילדים צעירים. גם את ליסה נאלץ לקבור בגרמניה במקום בגאנה, ובניסיון נואש לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה, הוא הרים שוב את מקל הנדודים והצטרף ביוני 2001 לשנדונג הסינית, שם חווה תקופה שקטה ומוצלחת לשם שינוי.
ב-2004 ראה במקרה לאמפטי את פרדי אדו, מעין גרסת 2.0 שלו: גם הוא יליד טמה, גם הוא נער אולטרה-כשרוני שצריך לשאת כעת ציפיות של מדינה שלמה. כשנשאל על ידי 'גרדיאן' אז אם יש לו עצות לאדו בן ה-15, השיב: "קל להיות כוכב, אבל קשה להישאר כוכב. אני חושב שהוא קיבל החלטה נכונה להישאר בארצות הברית, איפה שאמא שלו נמצאת. כשאני עזבתי לבלגיה הייתי לבד בגיל צעיר בלי אף אחד וזה היה מאוד קשה. על פרדי יהיה המון לחץ, אבל הוא צריך סבלנות. אסור לו לנסות להרשים אנשים יותר מדי. הוא צריך להישאר עוד שלוש או ארבע שנים באמריקה ואז אולי לצאת לאירופה. אני רק מקווה שאנשים יתנו לו זמן". בפועל, אדו לא ממש קיבל זמן: הלחץ והציפיות שחיסלו את לאמפטי חיסלו גם אותו.
ביוני של 2005 לאמפטי שב הביתה, והפך לכוכב הגנאי הראשון שחוזר לליגה המקומית. בו בזמן החל לנהל בית ספר, ונשמע מפויס. "צברתי ניסיון גדול ממשחקים באירופה ובארגנטינה ואני מקווה שהשחקנים והאוהדים יהנו ממנו", אמר ל-BBC. "אני חושב שזה טוב ששחקנים אפריקאים יעודדו לחזור הביתה. בעבר הרבה מהם עברו לגור באמריקה והניסיון שלהם התבזבז. הבעיה היא שבאפריקה, ברגע שאתה מחליט לחזור הביתה, אתה נחשב לכישלון". בקץ עונה אחת בליגה הגנאית בילה את השנתיים האחרונות בקריירה בליגה הדרום אפריקאית ושב שוב לגאנה, לשמש כעוזר מאמן וכמאמן נוער, לפני שהקים אקדמיה משלו לה קרא "האריות המוזהבים". בבית הספר שהקים יש למעלה מ-400 תלמידים - מקור גאווה גדול ללאמפטי, שלא זכה לחינוך של ממש כשהיה ילד.
לכותרות בגאנה הוא עלה שוב לקראת סוף 2013. כוכב העבר חשד שאשתו ב-20 השנים האחרונות בוגדת בו, והחליט לבצע בסתר בדיקות DNA לשלוש בנותיו שגילו לו את הגרוע מכל: הן בעצם לא שלו. הדרמה הובילה לגירושים מכוערים ומתוקשרים, אך אחרי חיים מלאים טרגיות אישיות וספורטיביות, מלאכת ההתאוששות כבר היתה קלה יותר. "אני שמח", אמר לתקשורת הגנאית לפני מספר חודשים. "אין לי מה לעשות אלא להישאר חיובי ולהמשיך עם חיי. היה לי קשה מאוד בהתחלה, וזה עדיין קשה, אבל צריך לעבור הלאה". והוא אכן עבר הלאה: בקיץ האחרון, עם אישה חדשה, נולד לו למעשה ילד ביולוגי ראשון.
"האם יש לי חרטות? אני לא יודע", אמר ב-2008 ל'גרדיאן'. "אני יודע שאם זה היה רק תלוי בי, אין לי ספק שהייתי משחק עכשיו בריאל מדריד. אבל יש אנשים שרוצים שתיפול. למרות הכל, אני מסוגל לעמוד עכשיו איתן. מה שכדורגלן צריך להשיג - השגתי, הייתי שם, ראיתי הכל. אולי לא הצלחתי להיכנס לנעליים של פלה, וזה כואב, אבל זה בסדר. המתנה הכי טובה שאתה יכול לתת לילד שלך זה חינוך, ובגלל זה החלטתי לנצל את הכסף שלי כדי לפתוח בית ספר. בית הספר הזה עושה אותי שמח".
לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il