קדוש משונה: סיפורו של מתיו לה טיסייה

אחד הרגעים המלחיצים ביותר של מתיו לה טיסייה על כר הדשא התרחש ב-1995, כאשר ניסה לעשות כסף מהימור – הוא וחבריו שמו את כספם על כך שהכדור ייצא לזריקת חוץ בדקה הראשונה של המשחק בין סאותהמפטון לווימבלדון. "מובן שלא הייתי מעלה בדעתי להטות את תוצאת המשחק, אבל לא ראיתי בעיה בהימור כה תמים", הוא הודה בדיעבד.

ואכן, מה הוא כבר היה צריך לעשות? רק להטיס את הכדור ליציע מיד אחרי שריקת הפתיחה. זה היה אמור להכניס לכיסו רווח קל מאוד של עשרות אלפי ליש"ט, מבלי להשפיע כלל על המשך ההתמודדות. ואולם, לה טיסייה ממש לא רצה שכל המדינה תבחין במזימה בשידור חי בטלוויזיה, ולכן ניסה לבצע את המשימה באופן לא בוטה במיוחד. הוא כיוון מסירה ארוכה לעברו של ניל שיפרלי שהיתה אמורה לחלוף מעט מעל ראשו, אבל השתדל קצת יותר מדי. שיפרלי, שכלל לא היה מודע להימור, עצר את הכדור, ובשניות שלאחר מכן התרוצץ לה טיסייה האומלל על כל המגרש כדי לגרום לאאוט. "ידעתי שהחברים ירצו לרצוח אותי", הוא אמר.

בסופו של דבר, הכדור יצא החוצה רק בתוך הדקה השניה, ופירוש הדבר מבחינת המהמרים היה – לא רווח, אך גם לא הפסד. הכוכב הגדול של סאותהמפטון נשם לרווחה, והלקח פשוט. אפילו כאשר רצה בכך, לא הצליח לה טיסייה לזייף במסירה ארוכה. ככה זה אצל גאונים.

ולה טיסייה באמת היה גאון, נדיר שבנדירים, שחקן חד פעמי כמוהו לא היה לפניו ולא יהיה אחריו. קשה לדמיין שחקן נונשלנטי יותר. לעתים הוא נראה אדיש, אולי אפילו קצת עצלן. הוא לא הרבה לרוץ בלשון המעטה, והעיד בעצמו: "מזל שבתקופתי לא מדדו את הקילומטרז' ששחקנים עושים ואת המהירות, כי היו מגלים תוצאות מפתיעות מאוד". אלא שכאשר הכדור היה לרגליו, הוא חולל קסמים. נגיעה אחת הייתה מספיקה לו כדי לשלוח מסירה מדודה בדיוק של מילימטר לאורך חצי מגרש, או להטיס כדור הישר לחיבורים ולהותיר את השוער המום עם פה פעור. שחקנים כאלה גורמים לאנשים להתאהב בכדורגל ומשמשים השראה לכל ילד שזוכה לראות אותם.

צ'אבי היה אחד הילדים האלה. כאשר החל את דרכו בלה מאסיה, שיחקו בברצלונה מיכאל לאודרופ, חריסטו סטויצ'קוב, רומאריו ופפ גווארדיולה, אבל הוא מצא לעצמו אליל דווקא באי הבריטי. "אהבתי מאוד לצפות בלה טיסייה. הכול החל כאשר ראיתי את מקבץ השערים שלו. היה לו כישרון יוצא דופן. הוא היה מסוגל לעבור שבעה שחקנים בלי לרוץ. נדהמתי מהיכולות האלה, הוא היה עבורי מודל לחיקוי", סיפר הקשר הקטלאני.

סביר להניח שלה טיסייה היה נכנס בהליכה להרכב של ברצלונה, או כל קבוצת פאר אחרת בספרד או איטליה. אלא שהוא לא העלה בדעתו לשחק מחוץ לאנגליה. "היה לי קשה אפילו לעזוב את גרנזי", הוא אמר על אי הולדתו, ואפילו כאן הוא היה מיוחד. גרנזי הוא אי בתעלת לה מאנש, אשר רוב תושביו ממוצא צרפתי, אבל נמצא בחסות הממלכה הבריטית, אם כי ללא ייצוג בפרלמנט. התנסותו הראשונה של הנער מחוץ לבית היתה באוקספורד, אך שם הוא נכשל משום מה במבחנים. סאותהמפטון הימרה עליו כאשר היה בן 17, ומצאה את האיש שהפך תוך שנים ספורות לסמל האולטימטיבי של המועדון.

נאמנותו של לה טיסייה לקדושים נכנסה לפולקלור – הוא הקדיש את כל 16 שנות הקריירה לקבוצה, סחב אותה על גבו והציל אותה לא פעם מירידה. עם זאת, לא כולם יודעים עד כמה הוא היה קרוב לעזוב כבר בגיל 21 לטובת טוטנהאם, הקבוצה שאהד מילדות. טרי ונבלס רצה לראות אותו בווייט הארט ליין, והחוזה לא רק סוכם, אלא נחתם על ידי כל הצדדים. דווקא אז, כאשר הדרך ללונדון היתה סלולה, קיבל הקשר רגליים קרות וקרע את המסמך לחתיכות קטנות. הוא לא עשה את זה מתוך אהבה לסאותהמפטון, אלא בגלל אהבה אחרת. "עמדתי להתחתן עם החברה שלי, והיא לא רצתה לגור בעיר הגדולה", הוא הסביר אחרי הפרישה.

לפיכך, אשתו של לה טיסייה היא שמנעה ממנו להתקדם למועדון גדול יותר. הוא לא הצטער על כך לרגע, אבל ייתכן שכאן נעוצה גם הסיבה לכישלון הקריירה הבינלאומית שלו. ונבלס, שמונה למאמן אנגליה ב-1993, מעולם לא שכח לגאון של סאותהמפטון את הבריחה, כמעט שלא זימן אותו ולא כלל אותו בסגל ליורו 96' הביתי. הוא לא היה לבד – באנגליה נרתעו מהכישורים המיוחדים של לה טיסייה וראו בו שחקן איטי מדי שלא תורם להגנה. "לו הייתי נולד איטלקי, ספרדי או צרפתי היו לי מאה הופעות בנבחרת", אמר לה טיסייה, וקשה לומר שהגזים. בתחילת שנות ה-90' התקשר אליו מישל פלאטיני בכבודו ובעצמו, וביקש לבדוק אפשרות ללבוש את מדי טריקולור. בהמשך, גם ז'ראר הוייה בדק את השטח ויצר קשר עם אביו של השחקן, אלא שלא היה סיכוי מלכתחילה. בניגוד לרוב ילידי גרנזי, ובסתירה מוחלטת לשמו, אין ללה טיסייה שורשים צרפתים, ולכן הוא לא היה רשאי לקבל אזרחות.

הוא גם לא רצה בכך. חלומו הגדול היה תמיד ללבוש את חולצת נבחרת אנגליה, וזו חרפה שהגשים אותו שמונה פעמים בלבד, מבלי לכבוש אפילו שער אחד. מעריציו תלו תקוות גדולות במינויו של גלן הודל, פליימייקר אלגנטי וקצת עצלן בעצמו כשחקן, וקיוו שיעריך את הגאון, אך לשווא. בפברואר 1997, במשחק מוקדמות המונדיאל נגד איטליה, קיבל האיש שכונה בסאותהמפטון Le God, כלומר לא פחות מאלוהים, את הצ'אנס של חייו, אבל אחיו קארל קלקל את הכול.

יממה לפני המשחק נודע ללה טיסייה שהוא יפתח בהרכב, והוא התקשר לספר על כך למשפחתו. קארל לא חשב פעמיים והתראיין בנושא לרדיו המקומי בגרנזי, תוך שהוא חושף את המערך המפתיע שתכנן הודל לסקוואדרה אזורה: "מתיו וסטיב מקמנמן יקבלו חופש פעולה בקישור מאחורי אלן שירר", הוא אמר, והידיעה תפסה במהרה את הכותרות הראשיות. "איזה אידיוט!" הגיבו בכירים בהתאחדות. "השומר אחי אנוכי?" התבדח לה טיסייה, אבל זה לא ממש עזר לו. עוד פחות עזרה העובדה כי הפגין יכולת לא משכנעת והוחלף במחצית השנייה, בעוד אנגליה הפסידה. בדיעבד, התברר שהיה זה משחקו האחרון בנבחרת.

ובכל זאת, אחרי עונה גדולה נוספת ב-1997/98, ושלושער לרשת רוסיה במדי אנגליה ב', הופעל על הודל לחץ תקשורתי לא מבוטל לקחת את לה טיסייה לגביע העולם. הוא התחרה על משבצת האמן החופשי עם פול גאסקוין, אבל המאמן בחר לבסוף לוותר על שניהם גם יחד. את ההחלטה האומללה הזו הסביר לה טיסייה בפשטות: "הודל רצה להיות השחקן הכי מוכשר באימונים למרות שהוא היה המאמן".

חוסר הצדק בקריירה של לה טיסייה זועק לשמיים. הוא לא שיחק באף טורניר גדול, לא זכה באף תואר, לא נטל מעולם חלק בגביעים האירופיים, ולכן לא יוזכר לעולם ברשימת השחקנים הגדולים בכל הזמנים, על אף שהוא היה ראוי לכך. "אהבתי להיות דג גדול באגם בינוני, כי אנשים באו לאצטדיון כדי לראות אותי בתקווה שאעשה משהו מיוחד", הוא אמר. אחרים מצטערים בשבילו, אבל לכוכב עצמו אין חרטות כלל.

רק שיא אחד הוא קבע במהלך הקריירה – מעולם לא היה שחקן עם אחוזי דיוק גבוהים יותר מהנקודה הלבנה. לה טיסייה דייק ב-47 מתוך 48 הפנדלים שבעט, ורק מארק קרוסלי, המומחה הגדול להדיפות, הצליח לעצור אותו כאשר עמד בין הקורות של נוטינגהאם פורסט. "היה לי מזל כי הצלחתי לבעוט בשילוב של עוצמה ודיוק. תמיד שלחתי את הפנדלים לפינות, ותמיד הייתי בטוח שהכדור יהיה ברשת", הוא סיפר.

בנוסף לפנדלים היו לו גם 162 שערי שדה, וכאשר תלה את הנעליים ב-2002 עמד מאזנו של אלוהי סאותהמפטון על 209 כיבושים ב-539 משחקים בכל המסגרות, והוסיף מספר בישולים דומה. חלקם היו מרהיבים באופן קיצוני, כמעט בלתי אפשריים – שוערי היריבות היו במתח תמידי כאשר הכדור הגיע ללה טיסייה כי הוא היה מסוגל להבקיע מכל זווית ומכל טווח. הוא ידע גם להתעלות במשחקים גדולים, ולפני כל מפגש מול מנצ'סטר יונייטד, כמו זה שייערך ביום שני, נזכרים בעיר הדרומית ב-3:6 המיתולוגי שהושג מול השדים האדומים באוקטובר 1996 בניצוחם של לה טיסייה שהקפיץ כדור מטריף מעל פטר שמייכל ואיל ברקוביץ' שכבש צמד.

הקדושים גידלו כישרונות לא מעטים בעשור האחרון, אבל גם אם גארת בייל, תיאו וולקוט ואלכס אוקסלייד צ'מברליין היו נשארים כולם בסאותהמפטון עד היום, הם לא היו מגיעים בצוותא לרמת ההערצה שרוכשים האוהדים ל-Le God. כי אי אפשר לשחזר את לה טיסייה, והנה ההוכחה הקצרה לכך. אפשר רק לקנא במי שטרם חזה בביצועיו של הגאון ויהנה מהם כעת בפעם הראשונה, כי החוויה עוצרת נשימה. רוב האנשים רוצים לראות את מקבץ השערים הזה עוד ועוד. לה טיסייה מהפנט וממכר. תראו את זה, ותרגישו כמו צ'אבי בן 10 שישב מול הטלוויזיה ולא יכול היה להסיט את העיניים מהאיש שהיה ונשאר האליל שלו.