ועדת ביקורת
כמה שילמתם? 45 ילד/חייל, 90 מבוגר
דברים שרואים בסטטיסטיקה: עד אתמול, עברו בממוצע 73 דקות עד שמכבי חיפה כבשה את השער הראשון שלה במשחק. אתמול, תודות לדומבייה, השער הראשון נכבש בדקה ה-9. זו היתה גם הפעם הראשונה שהירוקים כובשים במחצית הראשונה מאז הניצחון 1:3 על הפועל פתח תקוה, במחזור השלישי.
קהל מכבי חיפה: הבית מ"מכונת הזמן" של רוקפור צוטט בתחתית התפאורה ביציע ג', אבל הרמה והעוצמה שמו את כולנו בטלפורט. בהרבה דקות זה היה נראה כמו אירופה, הקלאסית כמובן. הדובדבן שבקצפת היה ה"הכולם לקפוץ" אחרי ה-0:1. כולם קפצו. כולם. ציון: 10
קהל הפועל תל אביב: זה היה נראה כמו פאבלו אסקובר, הוד ברונותו, שמופיע בדגל הפריסה שביציעים האדומים. "את בשבילי כמו סם", אמר הכיתוב. האמת, אתמול היה חסר להפועל הניהול האדיר של הקולומביאני הנורא, וכנראה שרק אנשים מאוד נרקוטים הצליחו ליהנות ממשהו שעשתה אמש. הכמות והאיכות - מרשימה. ציון: 9
הבורסה:
לא היה סטאר שבלט במכבי חיפה, אבל במרכז היה סוף סוף מישהו שיעצור את מה שצריך לעצור. סטנוייביץ' שלח את מיצ'ל ליציע ואת קובי מויאל לעיגול האמצע, ורק פציעה הצליחה לעצור את הבולדוג המולדבי. משחק מצוין שלו.
בצד השני, זה היה משחק הגנתי מבזה של הפועל תל אביב. וכדי שלא לטנף אחד יותר ממשנהו, אז הזוכה לכבוד המפוקפק יהיה זה שאחראי על כולם. אסי דומב העמיד קבוצה מבורדקת ומחוררת, שמצד אחד היתה קרוב לשוויון מפתיע אבל מצד שני, רק בזכות קצת אלמדון והרבה עמאשה, סיימה משחק עם שלוש חתיכות וזהו.
הציוץ:
כמו אולם קולנוע מפואר שמקרין סרטים בינוניים, כך נגזר על אצטדיון סמי עופר לארח משחקים שלא מגיעים לרמתו.
Ben Mittlelman (@BenMittelman) November 30, 2014תמונת המשחק: לא החתימו אותך בשביל הגליצ'ים
מעשה שהיה, כך היה
"חמש דקות", יוסי בניון סימן למאמן שלו אלכסנדר סטנוייביץ', וכעבור חמש דקות - כאילו הפך הסרבי שעון חול - הונף שלט החילוף שהביא את עידן ורד שהביא את הגול השלישי של מכבי חיפה. בניון יצא, שם עליו משהו כדי שלא יתקרר, וכשהצבא מיציע ג' שאג/קרא לו, הוא הקשיב. הקפטן, בזמן שהמשחק מנוהל, התקרב אליהם עם מחווה של תודה ושלח שני אגרופים באוויר, כאילו "יש, ניצחנו". המציאות הראתה שיש עוד קצת יותר מ-20 דקות לשחק, והמציאות כמעט כפתה 2:2, אבל בניון חגג כאילו כבר ניצח, וזה אומר המון על מכבי חיפה של העונה. הכול כל כך תזזיתי, כל כך רגעי, הכול כל כך יכול לקרות. וזה כמעט קרה גם אתמול.
למזלו של בניון, זה לא קרה. זה נגמר ב-1:3, וזה התחיל בזכותו. בסיום נשאל עד כמה צובט אותו לראות את הקהל הירוק תומך כך, בידיעה שהקבוצה אכזבה אותו פעם אחר פעם. "לא חושב שזה צובט, להפך", אמר. "זה כיף יותר גדול לראות את הדבר הזה, פה, בישראל. כשהקבוצה מאכזבת, וזו מילה עדינה, והם עדיין מאחורינו, 30 אלף איש שעדיין מאמינים בך ודוחפים אותך. זה גורם לנו לעבוד יותר קשה".
כמה שהוא צודק. כי זו כמעט אותה חיפה שראינו לאורך כל העונה. חלשה, לא יצירתית, לא עירנית והכי חשוב - לא מסיימת. זו אותה חיפה שניצחה רק בבית, ורק את סכנין והפועל פתח תקוה ועכו והפועל תל אביב. והיא ניצחה את הפועל, כששני החלוצים היחידים שכבשו עבור האדומים העונה, לא שיחקו. יחזקאל פצוע, גוזלן חטף אמברגו. וגם את הפועל הזו, עם הגנה של פלייאוף תחתון בלאומית (איך ספגו רק 11 שערים - מחקר של פרס נובל לא יגלה), הם כאילו התעקשו לא לנצח. ההבדל הוא, אם-כן, שאתמול זה נגמר בניצחון ובמקרים אחרים בהפסד. ולהבדל הזה יש כ-27 אלף סיבות.
הקהל של מכבי חיפה החליט שאותו לא מעניינת היכולת המגוחכת של הקבוצה שלו - הוא מגיע ליהנות ממה שיש. ויש. המתקן הזה הוא סיבה מוצדקת לצאת מהבית לפחות פעם בשבועיים. תנו להם משחק, תנו להם קפטן מיתולוגי, תנו להם תנאים מכובדים ומסכי ענק ותפאורה חגיגית, והירוקים יספקו כמות ואיכות - בלי לצפות לתמורה. כי כרגע, הקהל של מכבי חיפה באמת לא מקבל דבר בחזרה. פרט לעצמו.
בפוטבול נוהגים להעניק את כדור המשחק לפיגורה שרשמה את הניצחון. אתמול, במכבי חיפה צריכים היו לבעוט 27 אלף כדורים ליציע, עם חתימה מיענקל'ה ופרמיה מצ'יזיק. כי קחו את אותם שחקנים, שימו באצטדיון הי"א או במושבה, והירוקים מדשדשים כל הדרך לעוד החמצה של עמאשה. אבל בבית הסיפור אחר.
מכבי חיפה לא ניצחה בזכות בניון או עזרא או סטנוייביץ', או עוד אקט פרימיטיבי ולא מקצועי כמו פיזור האימון של שחר. הירוקים ניצחו אתמול בגלל 27 אלף משוגעים שרצים אחרי כדור, או לפחות גורמים לשחקנים שלהם לרוץ אחריו. הם נכנסו למויאל לתוך הברך ולעזרא חדרו לקצות האצבעות. הם והבית החדש שלהם. קללת אצטדיונים? אם מכבי חיפה היתה משחקת העונה בקרית אליעזר, היא עם שבע נקודות מתחת לקו האדום וכיסאות ריקים משם ועד חדרה.
"אני שמח ש-27 אלף אנשים הלכו הביתה שמחים", אמר בסיום סאלה, שחגג כל גול כאילו שלושת החודשים האחרונים היו חלום. "זו העובדה הכי חשובה מהמשחק הזה וזו הסיבה שאנחנו מאושרים. לתת קרדיט כזה, לי ולשחקנים, במצב הנוכחי - זה מדהים. בלתי ייאמן".
שאלתי אותו מה ההבדל בין הניצחון הזה לבין זה על עכו או הפועל פתח תקוה, ומה הערובה שנראה מכבי חיפה שונה בעתיד הקרוב. "כולם רוצים להיות יציבים", ענה, "אבל אני לא יודע מה העתיד. אני לא מספיק חכם כדי לדעת מה יקרה. לא יכול לדעת בוודאות שנגמרו לנו הבעיות. אני לא יודע. באמת".
העתיד המקצועי של מכבי חיפה אכן בערפל, אבל הנה דבר שסאלה יכול לדעת בביטחון: פעם בשבועיים, גיב אור טייק, יותר מ-20 אלף איש יגיעו כדי לראות את ההצגה הכי טובה בעיר. לא הקבוצה שלהם, חס וחלילה, אלא כל המסביב.
את שלושת הגולים מכבי חיפה כבשה מקרוב, ואת שלושת הגולים סיימה הפועל עם שחקן ברשת ולא רק כדור. זו היתה אחת התצוגות ההגנתיות הכי גרועות של השנה. כל שער התחיל מאיבוד למתפרצת, והסתיים בשילוב גס של חוסר משמעת, חוסר אחריות וחוסר אכפתיות. ההגנה של האדומים כל כך רעה, שאחד השחקנים עלול לאבד את המקום שלו לקונוס. אולי זו הטקטיקה השגויה של דומב, שבחר לתקוף ולהישאר חשוף מאחור, ואולי זו העובדה שעד כה העונה, במצטבר, האדומים שיחקו בחוץ מול 6,000 צופים בלחץ.
אז הגנה לא היתה, וגם התקפה לא. שלומי אזולאי, על אפס שעריו, שוב נראה פחות מאיים מלברדור רגיש, וזהו, בעצם, נגמרו החלוצים. נראה, שוב, שאילולא גילי ורמוט, הפועל תל אביב לא תחבר שתי מסירות ברצף, לעולם. בלי הגנה ובלי מסירות ובלי גולים - אין זה מה שיש.
וכשאסי דומב נשאל על חיזוק בינואר ועונה על כך ב"אני מאוד מקווה שלא אצטרך לשחרר שחקנים", המצב עושה רטיבות בעיניים.
כמו של גילי ורמוט, למשל. מספר 14 נכנס לחדר התקשורת, הפנים אומרות הכול. החבר'ה ניסו לדוג אותו בנושא מכבי חיפה או מעבר עתידי. "מה אתה רוצה שאני אגיד?", ענה לעיתונאי שהקשה עליו. "יש לי חוזה בהפועל, אני בהפועל".
ורמוט לא היה צריך לדבר. את שפת הגוף שלו, לאחר המשחק ובמהלכו, אפשר לפרש בקלות. לא אחת הרים ידיים, טרק צוואר, תקע את הרגל בדשא. הוא גם הודה בסיום שהיה מתוסכל בכמה מהלכים בהם לא קיבל כדור בזמן או במדויק, והוסיף שיהיה חייב להירגע בעתיד, כי זה מוציא מאיפוס. הערכה: יהיה לו מאוד קשה להיגמל מזה. כי אין בלקסיקון משפט שמראה על רצון לעזוב כמו "יש לי חוזה". תשאלו את טל בן חיים, שצייץ את המשפט הזה יום לפני שחצה את הכביש.
"אני מקווה שיגיע רוכש", ורמוט המשיך לסלול את האליבי. "עוד חודש, או חודשיים, או שלושה
". אכן, ורמוט כבר בשלב של לחכות למושיע. או לזה שירכוש את הפועל, או לזה שירכוש אותו.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסיפון
למעקב בטוויטר
orenjos@walla.co.il
