היסטוריה. מסורת. מורשת. כבר ברחבת הכניסה לסטייפלס סנטר ברור שאלו הנכסים העיקריים של הלוס אנג'לס לייקרס. בחוץ ניצבים פסלי ענק של קארים עבדול ג'באר, מג'יק ג'ונסון, ג'רי ווסט והשדרן האגדי, צ'יק הרן, בלובי מופיע ציור של האוהד מספר 1 ג'ק ניקולסון לצד צילומים מאליפויות המועדון, 16 במספר, ובהצגת השחקנים מתרכזים בעבר המפואר ולא בהווה המעורער. גם תחת הרושם הסינתטי שמותירות המסעדות שעוטפות את האולם (הערת אזהרה: פלאפל לא אמורים להכין מטופו, ויש סיבה לכך) כמו גם שתלי הסיליקון העצומים של הגרופיות שעוטפות את הפרקט, קשה שלא להתרשם: אימפריה לפניך.
רק שההיסטוריה והמסורת והמורשת הפכו בשנה האחרונה לעול. קובי בריאנט, השחקן המוביל של הקבוצה ב-17 השנים האחרונות, חתם בנובמבר אשתקד חוזה לשנתיים על סך 48.5 מיליון דולר, ובכך חיסל דה פאקטו את הסיכוי של מועדון העל לשחזר בקרוב את ימיו הגדולים. לכאורה, זו קביעה מוזרה: שחקן על, שמחזיק כרגע בתואר מלך הסלים של הליגה, ושרחוק כדי 300 נקודות מעקיפתו של מייקל ג'ורדן בדירוג השחקנים עם מספר הנקודות הגבוה בכל הזמנים (ג'ורדן מדורג כרגע שלישי, בריאנט רביעי), מחליט לסיים את הקריירה בקבוצה שבה שיחק כל חייו, ובכך מכחיד את עתידה הקרוב. היכן הרומנטיקה? מה רע בהכרת תודה למי שהביא לך חמש אליפויות במכלול השיקולים של מועדון?
כשמביטים על הסגל של הלייקרס במשחק מול פיניקס סאנס התמונה מתחילה להתבהר: הנוכחות של בריאנט במועדון, חוזהו העצום ונטייתו להתכסח עם סופרסטארים עמיתים, משאקיל אוניל ועד לדווייט הווארד, מסכלים את האפשרות לבנות סביבו קבוצה ראויה. הרכז הראשון הוא ג'רמי לין, שמאז ימיו כסנסציה בניו יורק ניקס התגלה כשחקן מוגבל שמתמחה בכדרור ביד אחת ונדחק בעונה שעברה לעמדת מחליף ביוסטון רוקטס; הפאואר פורוורד הוא קרלוס בוזר, שנזרק משיקגו בולס עקב משכורת מוגזמת ותפוקה מוגבלת; ג'ורדן היל הוא שחקן חמישייה בעל חוזה מנופח בשעה שאמור היה להיות מחליף בעל שכר צנוע; ושניים משחקני המפתח, סטיב נאש וניק "סוואגי פי" יאנג פצועים. הראשון, שהיה אמור לסיים בלייקרס קריירה גדולה שבה זכה בשני תארי אם.וי.פי, סיים כנראה את הקריירה, והשני, טיפוס מסובב בעל אגו מופרך כבר חזר עד כתיבת שורות אלו, אבל גם איתו ללוס אנג'לס אין קבוצה ששווה פלייאוף. ג'וליוס רנדל, בחירת הדראפט הגבוהה, נפצע כבר במשחק הראשון. האיש על הקווים, ביירון סקוט, גם הוא נחשב למועמד פשרה, שמונה בעיקר עקב עברו כשחקן חמישיה בקבוצת השואוטיים הגדולה של המועדון באייטיז ולא עקב ההווה שלו כמאמן בינוני. בלייקרס של משפחת באס, אחרי מותו של האב ג'רי ותחת שלטונו של הבן התמהוני ג'ים, כזאת היא קבלת ההחלטות: מאה אחוז רומנטיקה, אפס היגיון.
היריבה מאריזונה רק מדגישה עד כמה בלייקרס לא הפנימו את המגמות בליגה בשנים האחרונות. אין בשורותיה אף אול סטאר, וכנראה גם לא יהיה; כמי שהובילה את טרנד המשחק המהיר, תחת מייק דאנתוני באמצע שנות ה-2000, היא ממשיכה לבנות סגלים מהירים, קטנים וקופצניים, מתוך הבנה שגארדים הם מי שמנצחים משחקים בכדורסל המודרני, שעבר מהתבססות על מסירה לגבוהים לשיטות של חדירה והוצאת כדור, מתוך ניסיון להגיע לזריקה קרוב לטבעת, או למסור החוצה לזריקה משלוש שתי הקליעות המתגמלות ביותר בכדורסל. זה מה שמספרות הסטטיסטיקות המתקדמות, שכבשו בשנים האחרונות את הליגה ועליהן לא שמעו כנראה בלייקרס.
בהתאם, הסגל של הסאנס הוא של גמדים במושגי כדורסל: אל הגארדים הנהדרים גוראן דראגיץ' ואריק בלדסו צירפו הסאנס הקיץ את אייזייה תומאס, 1.75 מ' של אנרגיה ומהירות אינסופיים, בחירה 60 בדראפט שהפך לכוכב בסקרמנטו. יחד עם ג'ראלד גרין הקפיצי ופי ג'יי טאקר שעולים מהספסל, והתאומים מרקיף ומרכוס מוריס, שאמנם מתנשאים ל-2.04 מ' אבל מרחב המחיה הטבעי שלהם הוא רחוק מהסל, הסאנס הם הקבוצה של המחר: רק שני גבוהים, אלכס לן ומיילס פלאמלי, והמון שחקנים שמשחקים באזור קשת השלוש, יכולים להרוג אותך באחד על אחד או פשוט לרוץ את המגרש יותר מהר ממך. המאמן שלהם, ג'ף הורנאסק, היה כמו סקוט קלעי מצטיין, אבל בעונתו השנייה הוא מצטייר כאחד המאמנים המבריקים ומבטיחים בליגה. התמונה ברורה: מצד אחד אנרגיה, מצד אחר כבדות; מצד אחד תחכום, מצד אחר קיבעון. הלייקרס נמצאים בצד הלא נכון של ההיסטוריה.
בכתבה ביקורתית שהתפרסמה ימים לפני המשחק במגזין ESPN, שבה הודגש עד כמה נוכחותו האנטיפטית של בריאנט מבריחה פרי אייג'נטס מרחבי הליגה, עלתה תאוריה מעניינת לגבי הכוכב המזדקן: הכדורסל שלו כבר לא רלוונטי לליגה, פשוט כי מרבית הזריקות שלו הן מחצי מרחק, לא משלוש ולא קרוב לסל. הסטטיסטיקות המתקדמות מוכיחות שזו הזריקה הכי פחות מתגמלת בכדורסל. גם הערב, בריאנט זורק בעיקר מחצי מרחק. הוא מסיים עם 39 נקודות, אבל עושה זאת במספר מטורלל של זריקות, 37 במספר. עד כמה הוא סומך על חבריו לקבוצה? הוא מסר להם אסיסט אחד. פרט אליו, הסגל של הלייקרס פשוט קצר מדי בכישרון. קצת בוזר, קצת לין, קצת בוזר וזהו. הספסל האלמוני תורם 17 נקודות, ופיניקס מנצחת 11:21 בנקודות מהתקפות מתפרצות. ובערב שבו דראגיץ' ובעיקר בלדסו מציגים יכולת בינונית, הורנאסק מרשה לעצמו ללכת לתומאס וגרין התזזיתיים, שרצים (תומאס), מטביעים (גרין) ומחסלים את היריבה האיטית והלא מעודכנת. כמה החלטות מוזרות של הורנאסק מחזירות את הלייקרס למשחק, כמו גם מאמץ הירואי של בריאנט, שכולל סל לולייני וקפיצה מסוכנת לקהל אחרי כדור אבוד. שלשה של טאקר מהפינה הזריקה הכי קטלנית במשחק - אחרי הנעת כדור מופתית של הסאנס מחסלת את הסיפור. שחקן אלמוני, שלקח אליפות בישראל לפני כמה שנים, מנצח את הקבוצה הזוהרת בליגה בביתה, 106:112.
אחרי הסל של טאקר היציעים מתרוקנים בזריזות, בעוד המשחק עדיין משוחק. ביציעים נשמעות קריאות בוז מועטות, כיאה לתרבות הכדורסל האמריקאית הכל-משפחתית, פרט לקטטה אחת חולפת בפאלאס בדטרויט לפני עשור בדיוק. בריאנט מבלה את הדקה האחרונה בתלונות בלתי פוסקות באוזני השופטים, נרגן ומאוכזב. הלייקרס יורדים למאזן 5:0, הפתיחה הגרועה ביותר מאז עברו ללוס אנג'לס ממיניאפוליס ב-1959. כעבור מספר ימים יעלה בריאנט למקום הראשון בדירוג המפוקפק של השחקנים שזרקו הכי הרבה פעמים בקריירה, ויקבע את מעמדו כשחקן ענק אך גם אנוכי ובעייתי. מג'יק ג'ונסון, ההוא מהפסל, יצייץ למחרת בטוויטר שקובי מועמד לאם.וי.פי של העונה, ויישמע מנותק בדיוק כמו אלפי הצופים שקראו קריאות זהות במהלך המשחק מול פיניקס וכמו ראשי המועדון, שבנו קבוצה שפניה אל העבר, ולא אל העתיד.