הכוכב השחור: צ'רלס קומי ג'מפי, המתנגד של אברהם גרנט

משימה קשה ארגן לעצמו אברהם גרנט – לשבור רצף אומלל של 33 שנה. מאז מרץ 1982 לא ראתה גאנה זכיה באליפות אפריקה, ובסך הכול יש לה ארבעה תארים כאלה. שלושה מהם רשומים על שמו של גדול המאמנים האפריקנים בכל הזמנים, צ'רלס קומי ג'מפי – אדם יוצא דופן שקבע תקדימים ושיאים, ויישאר לנצח בהיסטוריה כאגדה של הכוכבים השחורים. כעת, בעוד נכנס המאמן הישראלי לנעליו בניגוד מוחלט למורשתו, זה הזמן הנכון להכיר את סיפורו, כי במידה לא מבוטלת זהו סיפורה של אפריקה כולה.

ג'מפי שנולד ב-1929 גדל כאשר מולדתו היתה עדיין קולוניה בריטית ונקראה חוף הזהב. האנגלים הביאו את הכדורגל למדינה, אולם לעתים רחוקות מאוד זכו השחורים המקומיים לשחק יחד איתם. כשרונו של ג'מפי בלט עוד בהיותו ילד, והוא אפילו התקבל בזכות כך לבית הספר המלכותי היוקרתי בניגוד לנהלים. בסוף שנות ה-40' הוא כבר היה אחד השחקנים הבולטים בקולוניה, וב-1951 כיכב בנבחרת חוף הזהב שעשתה היסטוריה ויצאה למסע בן חודש ברחבי בריטניה ואירלנד על מנת לקיים משחקים ראשונים אי פעם מול האירופים.

הגנאים היו רגילים לשחק יחפים, והדבר לא היטיב איתם על המגרשים החלקלקים בממלכה. מתוך 10 המשחקים שנערכו הם הפסידו שמונה, וניצחו רק פעמיים. באחד המפגשים ספגו האורחים האקזוטיים עשיריה, ובסך הכול הוציא השוער שלהם 47 כדורים מהרשת, לעומת 25 שערי זכות. 11 מהם הובקעו בידי ג'מפי, שקנה לפני חזרתו לאפריקה נעליים, וניסה לשכנע את כל חבריו לעשות כמוהו.

ב-6 במרץ 1957 התרחש הרגע לו ייחלו כל תושבי חוף הזהב – הם השתחררו מהשלטון הבריטי והכריזו על עצמאות. גאנה היתה למדינה החופשית הראשונה באזורה, והנשיא קוואמה נקרומה טיפח בכל כוחו גאווה לאומית. הוא ראה בכדורגל כלי חשוב במיוחד לגיבוש זהות לאומית ולפיתוח חברתי, ולקח את הנבחרת תחת חסותו. מאמנים צעירים נשלחו להשתלמויות באירופה, בעיקר בגרמניה, בעוד נבחרת גאנה יצאה לעתים תכופות למשחקי ידידות מול יריבות חזקות ככל הניתן, ורשמה בין היתר ניצחון 0:4 על בלקפול של סטנלי מתיוס.

ג'מפי היה הכוכב הבלתי מעורער של הנבחרת ההיא. פורטונה דיסלדורף, שהבחינה ביכולתו גם במשחק הישיר מול הגנאים, החליטה לצרף אותו לשורותיה, וכך הפך ג'מפי לכדורגלן האפריקני הראשון בתולדות הכדורגל הגרמני. לפני משחק הבכורה ניגש אליו נשיא פורטונה ושאל אם הוא מתרגש. "ממש לא", השיב ג'מפי שהתאקלם במהירות בגרמניה ורכש לעצמו חברים רבים. תופעת הגזענות בגרמניה היתה נמוכה הרבה יותר מאשר באנגליה, שם ניגבו השחקנים הלבנים את הידיים אחרי שלחצו אותן לגנאים במהלך המסע ב-1951.

תוך דקות ספורות הוא שחרר כדור אדיר שהרעיד את המשקוף, והקהל הגיב בהתלהבות. הגרמנים הדביקו לו את הכינוי "הרעם" בזכות עוצמת בעיטותיו. אצטדיונה של דיסלדורף היה מלא עד אפס מקום בכל משחקי הבית באותה עונה, אבל בסיומה המתינה לג'מפי משימה חשובה אפילו יותר. הוא התקבל לקורס מאמנים כדי להמשיך במשימה הלאומית.

ג'ורג' איינסלי האנגלי היה המאמן הראשון של גאנה, ואחרי באו אנדראס סיוברג השבדי ויוזף אמבר ההונגרי, אבל השאיפה הגדולה של הנשיא נקרומה היתה לקדם למשרה איש מקצוע מקומי. ג'מפי סומן כאדם הנכון למשימה, וזכה אפילו לשלושה שבועות השתלמות בנבחרת ברזיל של פלה וגרינצ'ה, שם למד לעומק את מערך 4-2-4 המפורסם. לא לחינם כינו את הגנאים בשנות ה-60' ברחבי העולם "הברזילאים של אפריקה". לא רק בשמחת החיים ובשליטה בכדור הם הזכירו את סלסאו, אלא גם בהכנה הטקטית.

הנשיא המשיך לשמח את בני עמו באמצעות הכדורגל, וב-1962 הגיעה ריאל מדריד בכבודה ובעצמה, עם אלפרדו די סטפאנו, פרנץ פושקאש ויתר הכוכבים לביקור בגאנה. ההתלהבות היתה עצומה, וגם המשחק ענה על הציפיות – 3:3 מרתק עליו מספרים אגדות ברחבי המדינה עד עצם היום הזה.

ג'מפי מונה לעוזרו של אמבר, וכאשר ההונגרי עזב קיבל את הנבחרת לידיו. הדבר היה חסר תקדים באותה תקופה באפריקה, אולם הגיבוי של הממשל היה מוחלט. נקרומה העניק לבן טיפוחיו בית יפה ורכב צמוד, והיתה לו רק דרישה אחת – לעבוד קשה למען הכדורגל הגנאי.

לפני המשחקים הגיע הנשיא בכבודו ובעצמו לחדר ההלבשה לשיחות מוטיבציה, ולקראת אליפות אפריקה שנערכה על אדמה גאנה ב-1963 דרש להתאבד על המגרש ולהביא ניצחון. ג'מפי היה המאמן השחור היחיד בטורניר בו השתתפו שש נבחרות. הוא נאלץ להתמודד עם טרגדיה שהשפיעה על הסגל במובנים רבים – הכוכב הגדול ביותר, הקיצוני התחבולן באבה יארה שנחשב על ידי ג'מפי עצמו לגדול שחקני גאנה אי פעם, נפצע כחצי שנה לפני הטורניר בתאונת דרכים ונותר משותק. בפועל, הצליח המאמן הצעיר להחדיר מוטיבציה נוספת בשחקניו שנלחמו גם למען חברם הנכה. אחרי תיקו מול טוניסיה, ניצחה גאנה את אתיופיה 0:2 והביסה בגמר את סודאן 0:3. כל המדינה יצאה לרחובות כדי לחגוג. "כאילו זכינו שוב בעצמאות", אמר הקשר אוסי קופי.

למרות ההצלחה המסחררת, עבודתו של ג'מפי עדיין לא הוערכה כראוי. היו שטענו כי הגביע הושג בזכות הביתיות בלבד, בעוד פרשנים אחרים גרסו שהנבחרת נבנתה בידי אמבר. המבקרים הושתקו במהרה. הוותיקים עזבו את הנבחרת שעברה חילופי דורות, וכעת היתה זו הקבוצה של ג'מפי באופן בלעדי. תחילה הוא העפיל למשחקים האולימפיים ב-1964, שם סיימה גאנה לפני המארחת יפן וארגנטינה בשלב הבתים והפסידה למצרים ברבע הגמר.

לנבחרת שהשתתפה באליפות אפריקה ב-1965 נסעו שני שחקנים בלבד שקיבלו מדליות זהב ב-1963. הפעם נערך הטורניר בטוניסיה, כך שגם יתרון הביתיות ממש לא היה רלוונטי, אבל גאנה שיחקה אפילו טוב יותר. היא הביסה את קונגו 2:5 ואת חוף השנהב 1:4, ובגמר גברה על המארחת 2:3 בהארכה משער דרמטי של פרנק אודוי, מהנדס מוסמך במקצועו.

אפשר רק לדמיין לאילו גבהים יכולה היתה גאנה של ג'מפי להגיע במונדיאל, אך פוליטיקה מנעה זאת ממנה. תחילה היתה זו הפוליטיקה של פיפ"א, אשר לא העניקה לאפריקה אף כרטיס ישיר לגביע העולם. במחאה על כך, החליטו כל הנבחרות מהיבשת השחורה להחרים את טורניר המוקדמות לקראת אנגליה 66', ולכן פספס הדור הנהדר הזדמנות פז לזהור על הבמה הגדולה.

לאחר מכן היתה זו הפוליטיקה המקומית. בפברואר 1966 הודח נקרומה, שטיפח תקוות יומרניות להקים את ארצות הברית של אפריקה, בהפיכה צבאית. החונטה שתפסה את מקומו דאגה לגרש מתפקידיהם את כל האנשים שזוהו עם המשטר הקודם, וגם ג'מפי סומן באופן טבעי כאויב ואיבד את משרתו.

מי שהובא להחליפו היה קרלוס אלברטו פריירה בן ה-24. האיש שזכה במונדיאל עם סלסאו כעבור 28 שנה, היה אז בסך הכל סטודנט לחינוך גופני, אבל המשטר החדש רצה מאמן מדרום אמריקה, ומשרד החוץ הברזילאי בחר בצעיר חסר הניסיון למשימה. אפשר היה להבין את ג'מפי לו היה מנסה להקשות על יורשו הצעיר, אולם מבחינתו טובת הנבחרת היתה מעל הכול. הוא התנדב לעזור לקרלוס אלברטו והעניק לו עצות רבות. "פריירה היה אדם רציני ושמחנו לסייע לו", אמר ג'מפי, בעוד הברזילאי הזכיר פעמים רבות את העובדה כי העבודה בגאנה עזרה לו מבחינה מקצועית. ב-1970 הוא כבר היה מאמן כושר בנבחרת ברזיל הגדולה שזכתה במונדיאל.

לאחר הדחתו פנה ג'מפי לאימון קבוצות נוער, אבל ב-1982, אחרי הפיכה צבאית נוספת, הוא נקרא לדגל כדי להוביל את הנבחרת הלאומית לאליפות אפריקה. אף שלא ניתן לו זמן מספיק להכין את הסגל כראוי, הוא ניגש למשימה בחדווה והביא שוב מדליות זהב. הפעם היה זה הישג דרמטי במיוחד. בחצי הגמר מול אלג'יריה המצוינת של רבאח מאג'ר ולחדאר בלומי פיגרה גאנה 2:0 במחצית השניה, אבל השוותה בדקה ה-90 וניצחה בהארכה. בגמר נגד לוב המארחת נגרר לפנדלים והסתיים בניצחון אחרי 16 בעיטות מהנקודה הלבנה. שיא שלוש הזכיות כמאמן שקבע הגיבור הלאומי עומד עד היום, ורק חסן שחאטה המצרי הצליח להשוות אותו עם שלושה תארים רצופים בין 2006 ל-2010.

בדיעבד התברר שהיה זה משחקו האחרון של ג'מפי על הקווים של גאנה. עם מאזן של שלוש זכיות בשלוש אליפויות, הוא קיווה לקבל הג'וב שוב ב-1990, אבל ההתאחדות העדיפה מאמן אירופי אלמוני, בורקהארד ציסה, על פניו. הבחירה הזו פגעה מאוד בנפשו של ג'מפי, ואולי סמלי שהנבחרת מעולם לא הצליחה לזכות שוב בגביע אפריקה לאומות בלעדיו. המאמן אמנם לא הטיל עליה קללה כמו בלה גוטמן על בנפיקה, אך בשורה התחתונה התוצאה הסופית זהה. ב-1992 הפסידה הנבחרת של ציסה בגמר לחוף השנהב בפנדלים, והפעם ארך הדו-קרב 24 בעיטות.

כיום, בגילו המתקדם, ממשיך ג'מפי לעקוב אחרי הכוכבים השחורים ולהיות חד וביקורתי כלפי הנבחרת החדשה. הוא מאוכזב מגישת השחקנים, עליהם אמר לפני שנים בראיון: "הם לא יודעים את ערך חולצת הנבחרת וחושבים רק על הכסף. בתקופתי היו השחקנים מוכנים למות על המגרש למען המדינה". כולם נזכרו במילים אלה כאשר כוכבי גאנה דרשו תשלום בונוסים במזומן במהלך המונדיאל האחרון ועפו בבושת פנים בשלב הבתים.

אלא שג'מפי מאוכזב אף יותר מהנטייה המתמשכת להחתים מאמנים זרים ללא הצדקה. הדבר נוגד את תפיסתו של נקרומה עליה הוא צמח, ואמירתו ברורה: "מדוע אנחנו זקוקים למאמנים לבנים? את שלהם הם כבר עשו, ולמדנו מהם מספיק. הם לא מכירים אותנו, ולא יכולים לתרום לנו יותר". האם גרנט הוא האדם הנכון לסתור את קביעתו של האיש שקיבל בגאנה תואר אבירות על מפעל חיים? האם הוא יהיה הראשון שישבור את הקללה? את התשובה נקבל כבר בפברואר הקרוב.