כשיורי פורמן היה ילד בן שבע בבלארוס, אימא שלו רשמה אותו לחוג אגרוף בגלל שיותר מדי ילדים הרביצו לו. שנתיים לאחר מכן הוא עלה לישראל, אבל כאן האגרוף ממש לא משהו. בגיל 19 הבחור עם השם המחייב (וד"ש לג'ורג') היגר לניו יורק, ואחרי כמה שנים של עבודה "מ-9 עד 18" ביום ואימונים בלילה, הוא הפך למקצוען. ב-2009 הגיע רגע השיא של פורמן, ואחד מהרגעים הגדולים אי פעם של ספורטאי ישראלי. המתאגרף הגיע לקרב אליפות במשקל הקל-בינוני וזכה לאחר ניצחון על דניאל סנטוס הפורטו-ריקני. תהילת העולם היתה נהדרת, אבל החזיקה רק שבעה חודשים, כי ביוני החולף פורטו-ריקני אחר, מיגל קוטו, פירק אותו בקרב אכזרי ביאנקי-סטאדיום - הפעם הראשונה שאצטדיון הבייסבול הכיל זירת אגרוף מאז מוחמד עלי נגד קן נורטון ב-1976.
באותו קרב הישראלי נפצע בברך. ניתוח לשחזור הרצועה והפסד נוסף הביאו אותו להפסקת שיקום בת שנתיים. הוא חזר ב-2013, ונראה טוב בארבעה ניצחונות רצופים שהחזירו אותו לתודעה. ביוני האחרון היה אמור להיערך קרב גדול שלו, מול יריב פורטו-ריקני נוסף, בדרך הבטוחה למעלה. אבל חודש לפני כן הודיע פורמן בפייסבוק: "בלא ידיעתי חתמתי על חוזה נוראי שהשפיע לי על הקריירה. ניסיתי את כל הדרכים כדי להשתחרר ממנו, אבל אין לי ברירה אלא להודיע על פרישתי מאגרוף. מעכשיו אני בדרך לדברים גדולים וטובים יותר". בגיל 33, ועם שני הפסדים בלבד, פורמן תלה את הכפפות.
בשבוע שעבר הוא סיים, אחרי שנים של לימודים, הכשרה רבנית של חב"ד והתעודה כבר בדואר. אחרי ששתק מאז הפרישה, פורמן מספר לוואלה! ספורט על הסוויץ' בחייו. "אפשר לדבר בעברית", הוא אומר וחושף חלודה, ומוסיף: "באט אין אינגליש איט ווד בי אלוט בטר". אז אינגליש.
איזה מן רב תהיה? למה לצפות?
"הבהרתי לחב"ד כבר בתהליך הלימוד שלא אהיה תלמיד רגיל. אני רוצה להיות רב מהדור החדש, להיראות אחרת. אנחנו בעידן שלא צריך לשפוט ספר לפי הכריכה שלו. אתה יכול להיות לבוש בצורה קולית ועדיין להיות רוחני וקשור לאלוהים ברמה גבוהה. אתלבש באותה צורה. אני עוקב אחר האופנה, אוהב אופנה. אלבש משהו שיגרום לי להרגיש טוב עם עצמי. את הראש אני מכסה עם כובע, אבל כובע מגניב. זו ני יורק סיטי, אחרי הכול. בשבת כמובן שאתלבש יפה, אבל לא סקסי-יפה", הוא צוחק. "זה העבר שלי".
מאיפה הגיע הג'וק הרבני?
"אני רוצה להיות רב של אנשים שמעולם לא היה להם רב. ופה האגרוף נכנס לתמונה כי אגרוף זה מעבר לסתם ספורט. זה דומה לחיים עצמם
רק שבזירה זה הרבה יותר קצר".
ומה תעשה? הרצאות, לימודים, תהיה חזן?
"חזן לא אוכל להיות כי אין לי את הקול לזה, אבל הרצאות העברתי ואעביר. בעולם היהודי צריך להתחבר דרך הספורט. ואגרוף זה הכי מתאים, כל המתאגרפים הכי טובים לפני 80 ו-90 שנה היו יהודים".
אולי תנסה לערבב בין היהדות לאגרוף?
"זה בדיוק מה שאני עושה. לפני שנתיים התחלתי תוכנית ליהודים-רוסים בברוקלין. שעה אימון ושעה לימודי דת ביום. אבל אז כולם באו לאימון והלכו הביתה, אז החלפתי את הסדר. אף רב לא ערבב בין יהדות לאגרוף, אבל זה חייב ללכת ביחד. הרגעים הכי רוחניים שלי היו בתוך הזירה. כשיש אלפי אנשים ששורקים לך בוז והפייבוריט של הקהל מולך ואתה פתאום קולט שאתה בחור קטן והכול גדול. שם אתה מוצא את הכוח הנפשי האמיתי שבך".
עזבת את ישראל בן 19. כיום אתה בן 34. שוקל לחזור להשתקע בישראל?
"אשמח לעשות את הדברים שלי בישראל. להתחיל מן תנועה כזו, מכון אגרוף, יותר מזה - מכון רוחני. יש כל כך הרבה הבדל בישראל בין דתיים לחילונים. צריך לגשר, צריך שהדתיים האורתודוכסים יעשו ספורט, זו התנסות חיונית. אולי אחזור לארץ. ההורים שלי גרים בחיפה. כרגע, עם הילדים, אני עדיין לא במצב של מסעות".
עזבת כדי להתחיל בקריירה מקצוענית. כמה קשה זה להיות אתלט ברמה עולמית היישר מישראל?
"יש בישראל פוטנציאל עצום, הרבה כישרון, אבל יש בעיה בחשיפה להרבה ענפים, כמו אגרוף. אני זכיתי בשלוש אליפויות ישראל ואז אתה מגיע לנקודה שאתה לא מתקדם ואין במי להילחם. אז אתה חייב להגר. בישראל מאוד קשה להגשים את החלום הזה. יותר מקשה - אין לי אפילו מילה לזה. אבל הכול מתחיל מחלום".
החלום שלו התגשם כשהאמרגנים החלו לגלות עניין. "הבנתי שזה הזמן להיות מקצוען", אמר. "שם הטיפוס לאליפות העולם החל". זה לא היה קל. האגרוף, בעיקר השכבות הגבוהות, הוא ענף מלוכלך עם הרבה תחומים אפורים. מנהלים. אמרגנים. רשתות. חלוקת רווחים. "יש כל כך הרבה טיפוסים מפוקפקים שמחפשים לקחת חלק ממך", הוא מספר. "אני שמח שהתחברתי ליהדות בתחילת הקריירה כי היו מצבים שלא ידעתי מה לעשות. אני אומר לך, בתחילת הקריירה רציתי לפרוש לפחות שלוש או ארבע פעמים. אמרתי שזה לא בשבילי. אבל יש קול חלש בראש או בלב שאומר לך 'בוא ננסה עוד קצת'. ואז מצאתי מנג'ר מצוין, מורי וילסון. הוא דאג לי והגן עליי מכל הטיפוסים המפוקפקים באגרוף, וזה היה המזל שלי".
אבל אחרי הניצחון על סנטוס, כאמור, המזל אזל. גם המנג'ר המסור וילסון נפטר, ופורמן מצא עצמו בלי מנג'ר ובלי חגורת אליפות ובלי ברך. ואז החזרה ואז הפרישה הסופית.
הודעת הפייסבוק שלך היתה לקונית. תוכל לפרט מדוע פרשת?
"חזרתי רעב והתחלתי לטפס לפסגה בחזרה. אבל אז היה ויכוח עם המנג'ר שלי. הייתי בפנים עם אנשים אחרים וזה היה קטע מאוד מפוקפק והכול הסתבך. לי יש עיקרון בקריירה - אני רוצה שכל האנשים שעומדים בפינה שלי יהיו אנשים שאני סומך עליהם. אמרגן, מנג'ר, מאמן, קורנר-מן, קאט-מן. כולם. ואם אני לא סומך על אחד מהם, אין כלום".
אתה לא חושב שוויתרת מהר מדי? רק בגלל בן אדם אחד?
"כשחיפשתי מנג'ר חדש אחרי שוילסון מת, לא האמנתי אילו אנשים אני פוגש. אחד היה נוכל, תמיד מחייך אליך, תמיד נראה אוהב אותך, אבל אז אתה מקבל ממנו חוזה עבדות. פגשתי אנשים מפחידים ופתאום הבנתי שאני לא רוצה שיתייחסו אליי כאל גוש בשר. כולם אוהבים ומחמיאים כל עוד אני מכסה אותם בכסף. אז אחרי 11 שנה שהייתי בסדר עם זה פתאום הבנתי שאני לא רוצה להיות חלק מזה. מהספורט היפה הזה אבל גם המלוכלך. אי אפשר להפריד בין השניים".
ויתרת על כסף גדול, כסף שמשנה חיים (בקרב מול קוטו, למשל, הרוויח סכום של שש ספרות ואולי קצת יותר).
"אם אני לא ב-100 אחוז בתוך משהו, לא אעשה את זה בשביל הכסף. נכנסתי לקריירה בשביל להגשים חלום - להיות מפורסם. הכסף בא עם זה, אבל הוא לא היה השאיפה העיקרית. אני מודה מאוד על מה שהאגרוף הפך אותי. אני לא יכול לכמת את הכסף שהפסדתי בגלל הפרישה המוקדמת, כי אי אפשר לנבא כלום בענף הזה. אגרוף אחד יכול להכריע קריירה".
עד כמה מוכן הרגשת בקאמבק? היית יכול לשחזר את התהילה מ-2009?
"הייתי יכול לחזור לרמה הכי גבוהה. אחרי הקרב שממנו בעצם פרשתי, הייתי עשוי לקבל קרב חוזר מול קוטו, אבל הכול הערכות" (כרגע, קוטו אלוף העולם במשקל בינוני של WBC וממוקם בטופ-10 העולמי, לפי דירוג ESPN).
לא נראה שבישראל היה באזז יותר מדי גדול סביבך. ועדיין, אין יותר מדי אלופי עולם ישראלים בהיסטוריה.
"באופן עובדתי, הייתי אלוף העולם הראשון בענף שהגיע מישראל (ג'והר אבו לאשין החזיק בחגורה עולמית שלא בארגונים הגדולים). אבל זה הגיוני כי בישראל החשיפה לאגרוף לא גדולה. יש לנו הרבה שכנים שלא חברים שלנו, וזה מוזר לי שספורט-מגע כזה לא חזק בישראל. כל האלופים הוותיקים באגרוף היו יהודים. בני לנארד (זכה באליפות ב-1916), ברני רוס (שנות ה-30). אבל עכשיו גם באמריקה אומרים 'אתה יכול לשחק פוטבול ולשחק כדורסל ולשחק כדורגל, אבל לא לשחק אגרוף'".
הספורט בדעיכה גם בגלל ריבוי האליפויות והארגונים. המשקל הכבד לא מה שהיה.
"יכול להיות שאתה צודק. המשקל הכבד זו מחלקה משעממת. הכסף והעניין נמצא במשקלים הקלים יותר, כמו אלה שאני התחריתי. אגדות כמו איוונדר הוליפילד היו אתלטים ענקיים במשקל הכבד. קליצ'קו (אלוף העולם הנוכחי במשקל כבד, ששולט במחלקה כבר עשור, א"י) אתלט-על, אבל היום זה סגנון אחר לגמרי. בעיקר עומדים ומחבקים".
ונסיים באנקדוטה חצי פיקנטית, על הפעם שבה ניסו פורמן ואנשיו לארגן קרב עם מני פאקיאו, המתאגרף השני בדור זה. "זה נפל", אומר הרב. למה? "הוא אמר שאני גדול מדי בשבילו. לא רצה לעלות קטיגוריית משקל. אני אפילו זוכר שהוא כאילו התבדח על זה. הוא אמר 'אתה גדול, כמו פור-מן'. ארבעה אנשים
".
מסר לסיום? "שכל אחד מכם ישים כפפות פעם ב.. וייכנס לזירה. אתם תלמדו דברים שלא ידעתם על עצמכם".
