השנה בה הטניס השתנה: סיכום השנה בטניס העולמי

שנת 2014 בסבב הטניס העולמי, ה-ATP, הסתיימה עם הפרישה המצערת של רוג'ר פדרר לפני משחק הגמר של טורניר גמר הסבב מול נובאק דג'וקוביץ'. אמנם נותר עדיין גמר גביע דייויס, שיהיה השנה מרתק מבדרך כלל ויפגיש בין צרפת לשוויץ של רוג'ר פרדר (טפו טפו, חמסה חמסה) וסטן ואוורינקה, אבל אנחנו החלטנו לערוך כבר עכשיו סיכום לאחת השנים המפתיעות שהיו בטניס העולמי בשנים האחרונות.

זו הייתה שנה בה היו לנו שמונה זוכים שונים בתארי הגרנד סלאם, בנשים ובגברים: לי נה, מריה שראפובה, פטרה קביטובה וסרינה וויליאמס בנשים, סטן ואוורינקה, רפאל נדאל, נובאק דג'וקוביץ' ומארין צ'יליץ' בגברים, ושנה בה הרבה תיאוריות והשערות של חובבי הענף קרסו.

חילקנו את הסיכום לכמה קטגוריות שונות, על מנת לנסות ולכסות ספקטרום נרחב של תופעות שהתרחשו השנה בטניס. מתחילים בגברים.

שנת 2014 תיזכר בעיקר כזו שבה המונח "ארבעת הגדולים" מעט איבד מהרלוונטיות שלו, אם לא קרס לחלוטין. אנדי מארי לא חזר טוב מהניתוח שעבר בגב, ונראה כמו גרסה חיוורת של הטניסאי האדיר שהיה ב-2013; רוג'ר פדרר נראה נהדר בחצי השני של השנה, אבל סגר שנה שנייה ברציפות בלי זכייה בתואר גרנד סלאם וטורניר תשיעי כזה ברציפות ללא מתכת; רפאל נדאל עבר עונה קשה ואפילו נובאק דג'וקוביץ' חווה עליות וירידות.

אבחר להתמקד בשניים - דג'וקוביץ' ונדאל - שנראה כי בשלב הנוכחי נמצאים ברמה אחת מעל כל הטניסאים בעולם, כשהם בשיאם. ראשית לנדאל, בכל זאת זכות קדימה לאיש עם כמות תארי הגרנד סלאם הגדולה יותר. קצת אבסורדי לכתוב את זה על שחקן שזכה השנה בארבעה תארים, כולל גרנד סלאם אחד, אבל אין ספק שרפא עבר ב-2014 את אחת השנים הקשות בקריירה שלו, אם לא הקשה מכולן.

זה התחיל בפציעה ממנה סבל השור ממאיורקה במהלך גמר אליפות אוסטרליה, בו הפסיד לסטן ואוורינקה, ונמשך בהדחות מוקדמות מטורנירי המאסטרס 1,000 באינדיאן וולס ובמונטה קרלו (טורניר בו זכה שמונה פעמים ברציפות וב-2013 נעצר רק בגמר) ונמשך בעונת חימר פחות דומיננטית מאשר בדרך כלל. הוא הודח מטורניר ברצלונה כבר ברבע הגמר על ידי דויד פרר ורשם הפסד ראשון על החימר הקטלאני מאז 2003. בטורניר החימר במדריד הוא זכה הרבה בזכות עוד פציעה של קיי נישיקורי, שכבר הוביל עליו בבטחה, וברומא הוא הפסיד בגמר. רפא אמנם זכה שוב ברולאן גארוס והגדיר מחדש את המונח טניסאי מושלם לסוג משטח מסוים, אבל מיד לאחר מכן הגיעו הדחות מוקדמות בהאלה ובווימבלדון ושלושה חודשי היעדרות בשל עוד פציעה, הפעם בפרק כף היד.

הקאמבק מהפציעה הזו לא היה מרשים במיוחד, כשהספרדי מודח מוקדם בשלושה טורנירים ומסיים את השנה מוקדם אחרי הפסד 6:2, 7:6 (4) לבורנה צ'וריץ' (אליו עוד נגיע בהמשך) בבאזל ועם ניתוח אפנדיציט. בסך הכל, מה שכל כך חששנו ממנו במשך שנים - הגיע השנה, כשסגנון המשחק האינטנסיבי והפיזי גבו מרפא את המחיר (פציעה בגב ובפרק). נדאל הוא כמובן טניסאי שמתבסס מאוד על הכוח הפיזי שלו ולכן כל פציעה כזו מוציאה אותו מהקצב, גורמת לו לאבד שיווי משקל ואת הרוטינה שלו באימונים ובמשחקים.

כנראה שאין ספורטאי בכל תולדות הספורט העולמי שהקצב והסדר של הדברים כל כך חשוב לו כמו לאלוף הרולאן גארוס בתשע מעשר השנים האחרונות, ויהיה מעניין לראות איך הוא חוזר מהקיץ הקרוב והאם הוא מסוגל להחזיר לעצמו את הקצב. שיא הזכיות של רוג'ר פדרר בתארי גרנד סלאם כבר ממש מעבר לפינה (14 לעומת 17), אבל בניגוד לקוסם משוויץ, לרפא אף ניצחון לא בא בקלות ובגלל כישרון טבעי וגאונות אסתטית.

גם דג'וקוביץ' חווה הרבה עליות וירידות ב-2014. לצד זכיות בטורנירי מאסטרס במיאמי, אינדיאן וולס ורומא, הוא נפרד מאליפות אוסטרליה כבר ברבע הגמר עם הפסד דרמטי לסטן ואוורינקה וסגר ברולאן גארוס רצף של חמישה טורנירי גרנד סלאם ללא זכייה. יש שיאמרו שזה לא אסון גדול, אבל בשביל דג'וקוביץ' זה אסון גדול מאוד. יותר מהזכייה בווימבלדון, מה שהיה הכי מרשים אצל האבא הטרי והמאושר השנה הייתה דווקא סיומת השנה. עם הזכייה בבייג'ינג, פאריס וטורניר גמר הסבב בלונדון, הראה נולה את מה שהפך אותו לטניסאי הטוב ביותר בעולם ולמי שמסיים את השנה בפסגה העולמית בשלוש מארבע השנים האחרונות: את הטירוף, הגמישות, משחק ההגנה המושלם, היציבות, הסרב שגורם נזק רב ליריבים, עליות מוצלחות לרשת ומגוון חבטות מרשים.

יותר מאלו, מה שצעק למרחקים היה המסר: נובאק דג'וקוביץ' שוב צעק "אני הטניסאי הטוב בעולם, מי יכול עלי?". בפריס וגם בלונדון הוא דרס יריבים בכירים בקלות, כשהוא מפסיד מערכה אחת בלבד בשני הטורנירים האלה ובעצם בשלושה מבין הארבעה האחרונים של השנה. המסר שעובר הוא שהכל תלוי בסרבי, הוא הכי טוב ואפשר לנצח אותו רק אם הוא ביום לא מוצלח. המשחקים מולו תמיד יהיו תלויים בו הרבה יותר מאשר באחרים. זה לא משהו שאפשר להגיד על אף אחר בסבב הגברים היום כשנדאל מסובך עם פציעות, ורק על סרינה בנשים. כל יריב שעלה לשחק מול דג'וקוביץ' בשבועות האחרונים לא הצליח בכלל להיכנס לעניינים וכבר היה בפיגור שבירה או שתיים ואיבד קשר עם המשחק. כך נראה הטניסאי הטוב בעולם ובהפרש ניכר מהאחרים, גם עם הדירוג לא מראה את זה כרגע.

מאז הרולאן גארוס ב-2005 ועד אוסטרליה 2014 רק תואר גרנד סלאם אחד חמק מידיהם של פדרר/דג'וקוביץ'/נדאל/מארי. 34 תארים מתוך 35 אפשריים. זה היה בלתי אפשרי להוציא את התארים האלה מהידיים של הרביעייה הזאת, היחיד שעשה את זה היה חואן מרטין דל פוטרו באליפות ארצות הברית 2009 וגם זה קרה לפני שדג'וקוביץ' הפך לדומיננטי כל כך ומארי נכנס לעניינים. אבל ב-2014 השתנו כללי המשחק כששניים מארבעה תארים החליקו מהציפורניים החדות של הרביעייה הזו. הראשון היה סטן ואוורינקה, שבעזרת שבועיים קסומים במלבורן זכה בתואר הגרנד סלאם הראשון שלו תוך שהוא מרסק מאזני ראש בראש איומים מול דג'וקוביץ' (ברבע הגמר) מול נדאל (בגמר). באליפות ארצות הברית הזוכה היה אמנם מארין צ'יליץ', אבל צריך לתת קרדיט גם לקיי נישיקורי, שרשם אפילו טורניר מרשים יותר מזה של הקרואטי.

אז מה היה לנו שם? הכישרון העצום בסבב הוא עובדה בלתי ניתנת לערעור כבר כמה שנים. ב-2014 הטניסאים נהנו מההיעדרות של נדאל (ארה"ב) או מההדחה המוקדמת (ווימבלדון), שכמובן פתחו ושינו את כל ההגרלות והשיבוצים, אבל גם נשברה איזו תקרת זכוכית. ואווריקנה הראה שאפשר לעשות את זה ולהוציא מהידיים של האלופים האלה את התארים החשובים. בטניס, בניגוד לכדורגל ולפעמים גם לכדורסל, צריך לתפוס שבועיים של שיא היכולת כדי לזכות בתארים החשובים ביותר. יש הרבה מגבלות אחרות שהופכות את האפשרות שלך לנצח את נדאל, דג'וקוביץ' או פדרר בגרנד סלאם לאפסית, אבל בסופו של דבר אלו שבועיים, אולי אפילו מעט פחות, אם לוקחים בחשבון שאת השבוע הראשון עוברים שחקני הטופ 20 די בקלות.

מצד אחד, קשה מאוד לדעת אם ואוורינקה, צ'יליץ', נישיקורי, מילוש ראוניץ', תומאש ברדיך ואחרים יוכלו לזכות בתארי גרנד סלאם רבים כבר בשנה הבאה, אבל מה שברור הוא שמבחינת יכולת לכל אחד מהם ולאחרים, יש אפשרות להגיע לרמות על ולשיא מקצועי ברגעים קריטיים. בנוסף, תמיד יפה לראות ספורטאים שמגיעים לשיא מקצועי לא בגלל כיפוף חוקים, שינויים או בלופים. פשוט עבודה קשה, עמידה במתח נפשי אדיר ומאמץ פיזי עילאי שמשתלמים ברגע האמת. ספורט במיטבו.

אין ספק שהטניסאי המתקדם של השנה, ובעיקר של סוף השנה הוא קיי נישיקורי, שסוף סוף הצליח לשמור על עצמו בריא והראה שהוא אחד היחידים שיכולים לערער על ההגמוניה העולמית. הוא עושה את זה עם טניס קסום תוצרת ניק בולטרי, טניס שבאמת כיף לראות. חוץ מנישיקורי, היו השנה, אולי יותר מבכל אחת מהשנים האחרונות, טניסאים שפרצו לתודעה ו/או עשו התקדמות עצומה ב-2014.

אחד המרשימים שבהם הוא דומיניק תים. האוסטרי בן ה-21 נחשב בשנים האחרונות לכישרון גדול, אבל התמקד בעיקר בצ'לנג'רים, שם השיג תוצאות נהדרות. בשנה שעברה, הוא התחיל לשחק גם קצת בטורנירי ATP, אבל קפיצת המדרגה המשמעותית באה העונה.

האוסטרי עם הסרב העוצמתי והבקהנד עם יד אחת עשה תוצאות יפות בטורנירי חימר, עבר סיבובי מוקדמות ורשם כמה ניצחונות מפוארים, בין היתר מול ואוורינקה וז'יל סימון ורשם את הישג השיא כשהגיע לשמינית הגמר באליפות ארצות הברית כשעל הדרך הוא מנצח את ארנסט גולביס ופליסיאנו לופס. בנוסף, כדאי מאוד לעקוב אחרי תים ברשתות החברתיות, פייסבוק וטוויטר. תגלו שם ספורטאי שמשתף את העוקבים שלו בכל הרגשות והתחושות של טניסאי, גם אחרי הפסדים אגב. תים משתף בניתוחים של ההפסדים שלו, מה הוא עשה לא נכון ומה עליו לשפר, וגם על התחושות והרגשות שלו. שווה מאוד.

הקאמבק הגדול של השנה היה בלי ספק של דויד גופן. באופן אישי, אני מחבב מאוד את הבלגי הכישרוני הזה בן ה-23. יום לפני מפגש הדייויס מול ישראל בספטמבר 2013 הוא שבר את הזרוע ולא שיחק במשך כמה חודשים. גם כשחזר בתחילת 2014, התוצאות לא ממש הגיעו. אחרי ההדחה מול אנדי מארי בסיבוב הראשון של ווימבלדון, נכנס הבלגי לכושר מדהים, זכה בשלושה צ'לנג'רים ובטורניר קיבוצל ברציפות, כשהוא מגיע גם לסיבוב השלישי באליפות ארצות הברית, שם הפסיד לגריגור דימיטרוב. לאחר מכן, זכה גם בטורניר מץ מסבב ה-ATP ובצ'לנג'ר חזק במונס, בטורניר ה-ATP 500 בבאזל הוא נעצר רק בגמר על ידי רוג'ר פדרר וסגר את 2014 במקום ה-22 בעולם, דירוג שיא אישי, שמבטיח לו דירוג באליפות אוסטרליה. יש הרבה למה לצפות מהבלגי בעל הבייבי פייס.

הכוכב המדובר ביותר לאחרונה הוא כמובן בורנה צ'וריץ', הקרואטי בן ה-18, שניצח את נדאל וגולביס בבאזל והגיע לסיבוב השני באליפות ארצות הברית מהמוקדמות. צ'וריץ' נראה כמו דגם משוכלל במיוחד של הטניסאים שעולים מהנוער היום, הם חזקים, גבוהים ו-ורסאטיליים יותר מהדור שקדם להם וכבר בגילאים צעירים מאוד הם מצליחים להראות ניצוצות מול שחקנים מהטופ העולמי. הבעיה היא תמיד בעקביות, אבל זה יבוא עם הזמן. צ'וריץ', שיחד עם אנה קוניוך ודונה וקיץ' מוביל דור קרואטי צעיר ומוכשר מאין כמוהו, מדורג כבר 89 בעולם ואין ספק שיהיה בטופ, השאלה מה הוא יעבור עד אז.

טניסאי נוסף וצעיר מאוד שכדאי לשים אליו לב הוא אלכס זברב (137 בעולם), האיש עליו כל התקוות של הטניס הגרמני מונחות. זברב בן ה-17, שזכה בתחילת השנה באליפות אוסטרליה לנוער, מדגדג כבר את שני המטרים לגובה ורשם השנה הישגים נהדרים כשהגיע בטורניר הבית שלו בהמבורג מסבב ה-500 עד חצי הגמר וניפץ אינספור שיאים, וזכה בצ'לנג'ר חזק מאוד בבראונשוויג. אין ספק שזברב יהפוך, אם יישאר בריא כמובן, לשחקן בטופ העולמי. הגרמני ממוצא רוסי ואחיו של הטניסאי הדי בינוני מישה זברב, שגם מאמן אותו מידי פעם, הוא בעל פוטנציאל ומשחק נפיץ. קשה מאוד להתמודד עם הסרב שלו, וגם החבטות שלו מצוינות ומשחק הרשת שלו טוב. הבעיה היא חוסר הליטוש הסופי, כמובן שהעקביות וגם העובדה שהוא נוטה לעצבים וחוסר סבלנות, מה שמוביל אותו גם לירידות ועליות חדות מאוד ביכולת.

טניסאים נוספים שכדאי לשים עליהם עין ב-2015 הם פטר גויובצ'יק הגרמני, ג'ק סוק האמריקאי, ויקטור טרויצקי המתקמבק, יאן לנארד שטראף הגרמני , לוקא פוייה הצרפתי וכמובן שניק קיריוס האוסטרלי הנהדר.

השנה, עושה רושם שיותר מתמיד, ראינו הרבה פרישות, יותר מדי מערכות של 0:6, שחקנים שנתפסים על הימורים בטניס (אנדריי קומנצוב הרוסי הושעה לכל החיים), והרבה תופעות של "זריקות" מערכות. לפעמים אפילו משחקים שלמים נזנחו משיקולים שונים כמו הכנה לטורניר אחר או למוקדמות, עייפות מהיחידים ו"זריקת" המשחק בזוגות, והרבה מקרים הפוכים בהם שחקנים פורשים מהיחידים כדי לקחת את הצ'ק, אבל הולכים רחוק בזוגות ולפעמים משחקים כבר באותו יום. עוד אחת מהתופעות המכוערות שהתפתחו בשנים האחרונות היא הגעה לטורנירי גרנד סלאם עם פציעה או מחלה רק כדי לקחת את הכסף הגדול שמגיע עם סיבוב ראשון בטורניר כזה. לא פעם השנה ראינו טניסאיות שמפסידות 6:0, 6:0 ב-40 דקות או כאלה שמתלוננים/ות על פציעות כבר אחרי שני משחקונים, פורשים, לוקחים את הכסף ופוגעים בשחקנים אחרים שלא מצליחים להיכנס לטורניר בגללם.

אלו תופעות שיהיה קשה מאוד למנוע בטניס העולמי, ובעיקר את תופעת ההימורים הבלתי חוקיים, כשעל ראש שמחתם עומדים הטורנירים הקטנים שם הטניסאים לא מרוויחים כמעט כסף והפיתוי הוא עצום. כל מה שצריך הוא בסך הכל "לזרוק" מערכה אחת פה או משחק אחד שם, אף אחד לא יידע והכסף השחור ייכנס לקופה בקלות. הבעיה הזו בטורנירי הפיוצ'ר הקטנים ידועה כבר שנים ל-ATP ול-ITF ונקווה שהם ימצאו דרך לטפל בה. אולי על ידי הגדלת הפרסים בטורנירים האלה, אולי על ידי אכיפה משמעותית יותר, אבל כנראה ששום דבר לא יעצור את מי שירצה לזרוק מערכה ולהפסיד בה 6:0 גם בפעם הבאה.