עונת ה-NBA נפתחה באופן לא הכי צפוי. רוב הפייבוריטיות הבכירות מגמגמות, כל אחת בדרכה ומסיבותיה, ודווקא קבוצות הדרג השני מרשימות הרבה יותר. במזרח אלה טורונטו ו-וושינגטון שמצדיקות את מעמדן כסוסים שחורים, במערב בולטות לטובה גולדן סטייט, פורטלנד, יוסטון וממפיס. שתי האחרונות מחזיקות במאזן הטוב בליגה של שמונה ניצחונות והפסד בודד, הן ייפגשו ביום שני בממפיס למשחק של הצהרת כוונות. לשתיהן היה לוח משחקים די קל עד כה (ממפיס פגשה בעיקר קבוצות מרכז טבלה, יוסטון הרבה נמושות ומעט קונטנדריות), אך זה לא הופך את פתיחת העונה שלהן למרשימה פחות. מבין השתיים, ממפיס נראית כרגע מעניינת יותר כקבוצה שמסוגלת לתרגם את היכולות העכשוויות לפלייאוף, לכן היום אתמקד בה.
ברמה המקצועית, אין יותר מדי מה לחדש לגבי הגריזליס. זאת עדיין אותה קבוצת גריט אנד גריינד שהתרגלנו אליה בשנים האחרונות, קבוצה שמשחקת לאט, סופגת הכי מעט נקודות בליגה (91.7 נקודות למשחק) וקולעת מעט וביעילות לא מרשימה יחסית לקבוצת צמרת (17 ביעילות התקפית). השם החדש היחיד ברוטציה של ממפיס הוא וינס קרטר בן ה-37, וגם הוא לא בדיוק שחקן שצריך להכיר לקהל הרחב את מעלליו וסגולותיו. גם קווינסי פונדקסטר, שהחמיץ את כל העונה שעברה בגלל פציעה, חזר לשחק, אך בינתיים הוא חלוד מאוד.
ההגנה ממשיכה להתבסס על השילוב הלא מובן מאליו בין הדינמיות של מייק קונלי וטוני אלן למיקום והבנת המשחק של מארק גאסול. רוב ההגנות האיכותיות בוחרות בין חמישייה דינאמית ולוחצת להתבססות על שחקני פנים מסורתיים עם נוכחות בצבע, אבל אלן וקונלי מספיק זריזים וניידים כדי לתת תחושה של קבוצה שלמה בצלמם והתיאום בין השחקנים מספיק טוב כדי למנוע חורים למרות צמד שחקני פנים כבדים. הקושי היחיד בהגנה של דייב ייגר הוא מול שחקני פנים שמשחקים בחוץ. תד יאנג, מרקיף מוריס וסרז' איבקה כבר הזכירו לגריזליס שזאק רנדולף לא בנוי לשמירה באזור קו השלוש.
ההתקפה מגוונת יותר מאשר בעבר, בעיקר בגלל הגיל המתקדם של רנדולף. בגיל 33, כמות הכדורים שזאק מסוגל לקבל בפוסט קטנה יותר ביחס לימים בהם כמעט כל התקפה עברה דרכו. עכשיו רוב ההתקפות עוברות דרך גאסול, שמעדיף לקבל כדור על קו העונשין ולנהל משם את ההתקפה. רוטציית שחקני הכנף שסביב השלישייה מגוונת ועמוקה מתמיד, מה שמאפשר להם להסתמך יותר על השחקנים שסביבם. קרטר אמור להיות השחקן שעולה מהספסל עם יכולת ליצור מצבי זריקה, עד כה הוא התקשה בכך אך הוא הרגיל אותנו שהוא פותח עונה לאט ונכנס לעניינים במהלכה. מי שכן יוצר מצבי זריקה באפקטיביות מהספסל הוא הרכז המחליף בנו אודריך, שממשיך מהיכן שעצר בפלייאוף מול אוקלהומה סיטי. כאשר ניק קלאת'ס יחזור מהשעיה של 20 משחקים על שימוש בחומרים אסורים, לא בטוח שיהיה לו מקום ברוטציה.
בקיצור, מדובר באותה קבוצה עם שינוי מינורי של כמה דגשים. אז איך ניתן להסביר את הפתיחה החזקה כל כך של קבוצה שמעולם לא סיימה גבוה יותר מהמקום הרביעי במערב ונחשבת לקבוצה שהיכולות שלה באות לידי ביטוי בפלייאוף יותר מאשר בעונה הרגילה? ההסבר הוא האפקט של הניסיון המצטבר, גם האישי וגם הקבוצתי. השחקנים של ממפיס כבר יודעים איך לנצח ביחד, יודעים למי למסור מתי ועל מי לחפות מתי, יודעים להפוך אחד את השני לטובים יותר. כשרואים את ממפיס משחקת התחושה היא של קבוצה גדולה שהכול נמצא אצלה במקום, כל אחד יודע בדיוק מה התפקיד שלו. זה מסוג הדברים שרק ניסיון משותף של כמה שנים טובות ביחד מאפשר.
זה מתחיל מקונלי וגאסול. שני שחקני המפתח של ממפיס הם לא סופרסטארים סטנדרטיים, אבל השנה הם מרגישים מאוד בנוח בתפקיד שחקני המפתח של קבוצה גדולה. לפני שנתיים רודי גיי עוד היה בקבוצה ולא נדרש מהם להיות דומיננטיים, לפני שנה גאסול פתח את העונה מהוסס ואז נפצע לתקופה ממושכת. אם היה חשש שההופעה האיומה של גאסול מול צרפת באליפות העולם הביתית תשפיע עליו לרעה, הוא הבהיר מהרגע הראשון שזה לא המצב. השנה הוא דומיננטי יותר מתמיד ולראשונה התחושה היא שזה התפקיד הטבעי שלו. קונלי ביצע את קפיצת המדרגה בעונה שעברה והוא ממשיך אותה השנה, למרות אחוזים פחות טובים בינתיים הוא אחד הרכזים היעילים בליגה.
בזכות קונלי וגאסול, להתקפה של ממפיס יש השנה שטף שלא אפיין אותה בעבר. הכדור מגיע למקומות הנכונים, התרגילים מבוצעים באופן מלא (גאסול מכוון שחקנים תוך כדי התקפה כדי שזה יקרה), ההחלטות בדרך כלל טובות. שניהם משחקים בחסכנות יעילה, מבצעים את המינימום ההכרחי כדי להגיע לזריקה טובה. חסר סביבם כשרון התקפי שינצל את זה, אבל לדקות ארוכות ברוב המשחקים ממפיס נראית כמו קבוצת התקפה טובה. המחמאה הכי גדולה שניתן לתת לקונלי וגאסול היא שהם כנראה שני השחקנים שישתלבו הכי בקלות בסן אנטוניו מבין השחקנים הבכירים בליגה. עם חוכמת המשחק, הקבוצתיות, החדות והיעילות שלהם, אפשר לדמיין אותם נכנסים למשבצות של טוני פרקר וטים דאנקן בלי להפריע.
השטף ההתקפי של הגריזליס מסביר את פתיחת העונה הנהדרת של קורטני לי. שחקן הכנף הסולידי הוא לא אחד שיוצר לעצמו מצבי זריקה, אלא שחקן שזקוק למשחק קבוצתי כדי לבלוט ולכן משמש כסוג של ברומטר ליעילות ההתקפית שסביבו. לאחר חצי עונה סבירה בממפיס, את העונה הזו לי פתח בסערה עם 15.3 נקודות למשחק באחוזים נפלאים, כולל 2 שלשות למשחק ב-63.6 אחוזים, ומספרי שיא גם באסיסטים וחטיפות. כל הזריקות שלו מגיעות מתוך משחק ההתקפה השוטף של ממפיס ונראה שהוא מצא לעצמו בית. האחוזים יתיישרו בהמשך, אך לי ימשיך להגיע לזריקות נוחות ולהיות שחקן חמישייה חשוב בקבוצה איכותית. ייגר והשחקנים מספיק סומכים עליו כדי לארגן תרגילים עבורו לשתי זריקות אחרונות בפיגור - מול מילווקי הוא החטיא שלשה, את סקרמנטו הוא כבר ניצח עם הבאזר.
הביטוי החשוב ביותר עד כה לאיכות של ממפיס מגיע במאני טיים. הגריזליס לא נוטים להביס ורוב המשחקים שלהם עד כה היו צמודים. ברגע שמגיעות דקות ההכרעה השחקנים של ייגר מעלים הילוך: הם חדים יותר, קולעים טוב יותר, משחקים פשוט ויעיל ומגבירים אינטנסיביות בהגנה. המאזן שלהם במשחקים צמודים הוא 1:5. אמנם המדגם קטן, אך נתוני הקלאץ' של ממפיס נפלאים: בשלוש הדקות האחרונות של משחקים בהם ההפרש הוא שלוש נקודות ומטה, הגריזליס קולעים פי 2 מהיריבות שלהם. קונלי בולט במיוחד וקלע עד כה 7 מ-10 מהשדה בדקות האלה, כולל 3 מ-4 משלוש. הרושם הוא שהשחקנים של ממפיס נהנים ממשחקים צמודים ולא נבהלים מפיגורים גדולים, כולל ברבע האחרון. זה מדד חשוב לאיכות של קבוצה, הניסיון שבא לידי ביטוי בדקות כאלה יבוא לידי ביטוי גם בפלייאוף.
בהנחה שקרטר ופונדקסטר ייכנסו לעניינים, הפיסה החסרה היחידה בפאזל של ממפיס היא מחליף איכותי לגבוהים, בעיקר לעמדת הפאוור פורוורד. קוסטה קופוס לגיטימי כסנטר מחליף, אך רנדולף זקוק ליותר זמן מנוחה וכרגע מי שמקבל את דקות המנוחה שלו הוא ג'ון לאוור המאכזב, שהיה אמור להיות סטרץ' 4 אבל אפילו לא זורק שלשות ולא תורם גם בשום דרך אחרת. הנכס המשמעותי ביותר של ממפיס לטרייד הוא החוזה הגמור של טיישון פרינס, יש לה גם טרייד אקספשן של כ-3 מיליון דולר וצעיר-שניים שכרגע לא נראים בכיוון של הרוטציה. אם הם יצליחו להשיג ותיק שמחפש קבוצת פלייאוף מהסוג של ברנדון באס, מאוד יכול להיות שמהערב ירוויח עוד קונטנדרית אמיתית. למי ששכח, מדובר בקבוצה שלפני שנתיים הגיעה לגמר המערב ולפני שנה לקחה את OKC לסדרה של שבעה משחקים צמודים במיוחד. ועושה רושם שהשנה הקבוצה הזאת מגיעה לשיא.