שילוב של נסיבות ואירועים הציבו את נבחרת ישראל בעמדה אידיאלית לפני המשחק מול בוסניה, עמדה כל כך אידיאלית שזה כבר נהיה מדאיג. זה מתחיל מאירועי הדרבי, שהעיבו על הכדורגל הישראלי ויצרו תחושת מיאוס מהפנאטיות של האוהדים ומהאלימות ביציעים, ופתאום בהשוואה לקבוצות הנבחרת נראית כמו שה תמים וטהור שראוי לחבק ולהתגודד סביבו. בזמן שרוב השיחות בתקופה האחרונה על הכדורגל היו על ועדות משמעת ועונשים, והשיח כלל בעיקר התנצחויות והתקטננויות, פתאום הנבחרת נראית כאי של שפיות, שמחזירה את האהבה לכדורגל ומאפשרת להתרכז בדבר האמיתי ולחכות למשחק עצמו (ולא לערעור או להארכת המעצר או השד יודע מה).
בנוסף, בשנים האחרונות אוהדי הכדורגל העדיפו להתמקד בשבטיות הקטנה של הקבוצות ולהזניח את הנבחרת, ששאבה את כל השליליות של הכדורגל המקומי וייצגה את כל האלמנטים החולים שבו, אבל הפתיחה הטובה של הקמפיין הצליחה לשנות קצת את האנרגיות. פתאום ורמוט וזהבי יודעים שכדאי שישימו את השטויות בצד, ויתמקדו בדבר שבאמת חשוב. אומנם אלי גוטמן עדיין מקומם בחלק מההחלטות שלו, אבל לפחות לציבור אכפת מהן. כבר אין את המרמור הקבוע של אצטדיון רמת גן, שהיה הורס ומשבית כל אפשרות להתרגשות, וביום ראשון 30 אלף אוהדים נלהבים יגיעו בשמחה לאצטדיון החדש בחיפה, ואפילו ייהנו מאיזה הפנינג לפני המשחק, או לפחות ניסיון להפנינג, שגם זה נחמד.
כמובן שגם הפתיחה החיובית לקמפיין, עם שני ניצחונות החוץ ואיבוד הנקודות של בוסניה, והעובדה שהיריבה מגיעה בלי שני הכוכבים הגדולים שלה, גם אלה עומדים לטובת הנבחרת. ונאתכו ודמארי מצליחים בקבוצות שלהם, וזה באמת מעודד. וגוטמן כבר צבר ניסיון והשתפשף, והצליח לייצב מערך די יעיל. ואין את אבי לוזון לקלל, וזה יהיה נפלא אם כבר בקמפיין הראשון בלעדיו נעלה לטורניר גדול. ובכלל, השנה גם המקום השלישי עשוי להספיק, ואם ננצח את בוסניה בבית נהיה במצב שבו היורו יהיה באמת ריאלי. לאור כל אלה, אין מנוס מלהכריז - מדובר במשחק שעשוי להיות נקודת מפנה בגורלה של נבחרת ישראל. המצב הנוכחי הוא לא פחות מהזדמנות היסטורית.
זו הזדמנות היסטורית לגרום לציבור הישראלי להתאהב מחדש בנבחרת. ולא רק הציבור, זו הזדמנות לגרום גם לשחקנים להתאהב בנבחרת, שיידעו שזוהי שוב הבמה המרכזית, להפוך אותה שוב ליוקרתית. לא עוד שחקנים שבורחים מהשליליות של הנבחרת ומתחמקים ממנה עם פציעות משונות, אלא כאלה שנאבקים על הזכות להיות בה. זו הזדמנות היסטורית לשבור את המיתוסים המאוסים על הכדורגלן הישראלי, שתמיד כושל ברגע האמת, שמפגר אחרי האירופאים בכל האספקטים של המשחק (פיזיות, טכניקה, משמעת, הבנה טקטית). די, כבר אי אפשר לשמוע את זה. זו הזדמנות היסטורית לשנות את התדמית של הכדורגל כענף שהוא בלון מנופח עם משכורות מוגזמות, להחזיר את הכבוד שאיבד ולהראות מה הוא שווה. רבאק, זו הזדמנות היסטורית לעלות ליורו. לא סתם לדבר ולברבר, אלא אשכרה להעפיל.
כמובן שהאופטימיות הזו מדאיגה. אולי זו לא ממש אופוריה, וגם לא ממש שאננות, ולמעשה, מה רע בקצת ביטחון עצמי, אך עדיין התחושה היא שמצב הרוח מעט מרומם מדי בנבחרת, והאופטימיות הזו עלולה להתגלות כמנותקת מהמציאות. אומנם אנחנו יודעים שזו תהיה טעות אומללה להמעיט בערך היריבה, אבל ההגדרה המיתולוגית של אבי לוזון, "הליגה השישית בטיבה באירופה", לא מגיעה משום מקום, היא חלק מההוויה הישראלית, היא מאמינה שמתחת לחמש הליגות הבכירות יש שכבה אחידה של נבחרות אלמוניות שוות ברמתן, ולכן כל מפגש שלנו מול שוויץ, יוון, בוסניה וכל שאר הנבחרות "האפורות" האלה הוא "מפגש שביום נתון" ו"בהחלט אפשרי" ו"לא בשמים". ובוסניה עוד מגיעה בלי דז'קו, השחקן היחיד שאנחנו מכירים שם.
האופטימיות הזו מדאיגה, כי אנחנו למודי אכזבות. אנחנו זוכרים היטב את כל המשחקים שהגענו אליהם מלאי תקווה, אחרי ניתוחים ארוכים וציפייה ארוכה, ופשוט קיבלנו בראש, בשיא הטבעיות. לא משחק אדיר של היריבה, סתם בעיטה בתחת. אנחנו זוכרים איך הושפלנו שוב ושוב, איך ספגנו שערים פשוטים, איך נכנענו לגולים מביכים שהובקעו בקלילות, איך כעסנו על עצמנו שבכלל האמנו וציפינו וקיווינו. האופטימיות הזו מדאיגה, כי אין לנו כוח לעוד שיברון לב. כמו המשחק ההוא מול יוון, בבלומפילד המלא, באווירה הייחודית של יום שישי בצהריים, שבאנו לחגוג, ופשוט נראינו חסרי אונים מול יריבה אירופאית מסודרת, מאורגנת, שחשפה אותנו במערומינו ללא מאמץ מיוחד. איזו טראומה.
האופטימיות הזו לפני "ההזדמנות ההיסטורית" הזו מדאיגה, כי הבילד אפ שנעשה (ממש ברגעים אלה!) יכול לעשות נזק ולהוציא אותנו מדעתנו. במקרה של ניצחון אנחנו צפויים לקרנבל כל כך חולני עד חודש מרץ (המשחק מול וויילס), עד שלא נתפלא אם סוכני הנסיעות כבר יוציאו דילים לאירופה. במקרה של הפסד האכזבה תהיה כל כך גדולה, עד שיהיה קשה לסלוח לנבחרת ששוב גרמה לנו לקוות ופספסה צ'אנס אידיאלי, והיא שוב תהפוך לבדיחה עצובה.
לא נותרת לנו ברירה אלא להסתפק בתיקו.