תעודת לוחם: מוחמד קוניץ', הגיבור הנצחי של בוסניה

"צרחתי כמו מוניקה סלש", אמר על המשחק ההוא מוחמד קוניץ' בהומור אופייני. לא סתם צרחות. היו אלה זעקות של כאב בלתי נסבל, שיכול היה להוציא אדם רגיל מדעתו. יתר השחקנים על המגרש לא הבינו מדוע הר אדם המתנשא לגובה 191 סנטימטרים בוכה אחרי כל מגע פיזי עם יריב.

רק אחרי שריקת הסיום נודע להם שקוניץ' שיחק עם שברים בשתי ידיו. שום דבר לא יכול היה למנוע ממנו להביא אוכל למשפחתו. להביא אוכל תרתי משמע – את השכר קיבל אז קוניץ' לא בכסף אלא במוצרי מזון. היו אלה הימים הנוראים של מלחמת האזרחים אחרי פירוק יוגוסלביה, והידיים השבורות הן בסך הכול אפיזודה קצרה בטרגדיה מתמשכת שחווה קוניץ' בצעירותו – טרגדיה שהדגישה את גבורתו והפכה אותו לאדם המתאים ביותר להיות הקפטן הראשון בתולדות נבחרת בוסניה.

כאשר גדל בעיירה קטנה חלם מוחמד הצעיר לשחק בפרמייר-ליג. הוא דאג להצטיין בבית הספר כדי שאמו תרשה לו לשחק. 57 ילדים היו בקבוצת הכדורגל היחידה בעיירה, והמאמן חילק אותם לחמש רמות. קוניץ' לא נחשב למוכשר יותר ונשלח לדרג הרביעי. זה לא הפריע לו להמשיך להאמין, ותוך חודשים ספורים התקדם לדרג הראשון. על אף שהקבוצה התאמנה כמעט ללא ציוד, היא השיגה תוצאות טובות נגד יריבות עשירות בהרבה. קוניץ' למד את יסודות עבודת הבלם, ובגיל 19 כבר היה בסגל של סלובודה טוזלה, אחת הקבוצות הבכירות של בוסניה. אלא שאז באה המלחמה והרסה הכל.

הקריירה של קוניץ' נעצרה בגיל 22. במשך חצי שנה היה חייל, ניסה להגן על מולדתו וראה זוועות מחרידות. העיירה שלו נמחקה כליל, עשרות חברים נהרגו מול עיניו. הנשים והילדים שיכלו להימלט מהמדינה עשו זאת, הגברים נותרו כדי להילחם. רובם שקעו בדיכאון תוך כדי הקרבות, כולם התמכרו לאלכוהול. גם קוניץ' הפך מספורטאי לשתיין, אבל הקפיד לצאת לשחק עם הכדור ברחובות ההרוסים, גם כאשר התותחים רעמו מסביב. הוא ניסה לשמור על אופטימיות והאמין שיחזור להיות כדורגלן, גם כאשר נותר ללא מים וללא תרופות.

לקראת סוף 1992 קיבלו קוניץ' וסמיר טבאקוביץ', בלם נוסף ששיתף אתו פעולה בטוזלה, הצעה להצטרף לבלישצ'ה, קבוצה קרואטית קטנה שנלחמה על חייה בליגה. הם לא יכול להרשות לעצמם לפספס את ההזדמנות הנדירה ויצאו לדרך. חבר קרוב של קוניץ' התנדב להסיע אותם ברכבו, אבל היה צריך לבחור את הדרך בתבונה. מחסומים רבים פוזרו ברחבי המדינה, וכדי להימנע מהסכנות הוחלט לנסוע בדרכים הרריות. במקום מספר שעות ארכה הנסיעה שלושה ימים, ובשלב מסוים נרדם החבר על ההגה והתנגש במשאית. המכונית התדרדרה לתהום, הנהג נהרג, קוניץ' יצא בזול – הוא רק שבר את הידיים.

שבועיים בלבד מאוחר יותר הוא כבר התייצב למשחק הבכורה בבלישצ'ה. "המשפחה היתה צריכה לאכול, ולא היתה לי ברירה אלא לעבוד. הכסף היה חסר ערך, וקיבלו אתה שכר במוצרי יסוד כמו לחם. קפצתי לכדורי גובה כמו תמיד ונאבקתי בשחקני היריב, אבל בכיתי בלי הפסקה. כולם חשבו שזה מוזר", הוא סיפר לימים. כאשר הפנימו האוהדים את גבורתו, הפך קוניץ' לאלילם. הוא הצליח לחזור לכושר במהירות מופלאה, וכעבור חודשים כבר חתם בזאגרב, אחת הקבוצות הטובות בקרואטיה.

הטיפוס למעלה היה עקבי. ב-1996 חתם קוניץ' בציריך, וכעבור שנה הבחין מאמן מונאקו ז'אן טיגאנה בכישוריו והביא אותו לאלופת צרפת, קבוצה תוססת שהציגה לראווה את תיירי הנרי ודויד טרזגה בתחילת דרכם. הבלם הבוסני הפך תוך זמן קצר לשחקן הרכב, והיה שותף לריצה הנהדרת של החבורה מהנסיכות לחצי גמר ליגת האלופות. אחרי הצלחה בשלב הבתים, פגשה מונאקו את מנצ'סטר יונייטד ברבע הגמר, וקוניץ' היה שותף בכיר לשיתוק התקפת השדים האדומים. 0:0 בריביירה במשחק הראשון קיבל המשך הגיוני עם 1:1 באולד טראפורד בגומלין, עם השער המפורסם של טרזגה.

אלכס פרגוסון התרשם מיכולתו וניסה להחתימו, וגם ארסנל היתה בתמונה, אבל מונאקו סירבה. קוניץ' חצה את התעלה רק כעבור שנה נוספת, ב-1999, כאשר דווקא קובנטרי שמה עליו את ידה. כיום היא טובעת בליגה השלישית, אבל אז היתה קובנטרי קבוצה מכובדת בפרמייר-ליג, וקוניץ' ממש לא ראה את המעבר כצעד אחורה. נהפוך הוא – זו היתה הגשמת החלום הכמוס ביותר.

"האושר שלי לא ידע גבול. תמיד רציתי לשחק באצטדיונים האנגלים, עם האווירה המיוחדת", הוא אמר. הבוסני נותר נאמן לקובנטרי גם אחרי שירדה לליגת המשנה ב-2001, ואפילו נבחר לשחקן השנה של המועדון ב-2003, למרות פציעות תכופות ובעיות בברכיו. ביציעים העריצו אותו והרעיפו עליו אהבה.

שחקנים אחרים היו תולים את הנעליים מזמן, אבל קוניץ' התגבר על הכאבים כפי שרק הוא יודע. המלחמה גזלה ממנו את השנים היפות ביותר, והוא התעקש למשוך עד גיל 35. יכולת טכנית מעולם לא היתה החלק החזק שלו, אבל כוח פיזי וכוח רצון בהחלט כן. תראו כיצד הוא הרים את הבריון הכבד ג'ון הארטסון ושחקן נוסף בו זמנית במהלך חגיגות שער.

הקריירה בצרפת ובאנגליה העניקה לקוניץ' רגעים מרתקים רבים, אבל המשחק הגדול בחייו נערך דווקא הרחק מאור הזרקורים, ב-30 בנובמבר 1995. ימים ספורים אחרי חתימה על הסכם הפסקת אש ששם קץ למלחמה הארורה, קיבלה בוסניה אישור מפיפ"א לקיים משחק רשמי ראשון כנבחרת המייצגת מדינה עצמאית. ההתאחדות החליטה לא לבזבז זמן ולקיים את האירוע מהר ככל הניתן כדי לקבוע עובדות בשטח, ואלבניה היתה היחידה שהסכימה ללוח הזמנים הצפוף.

לאחר שנקבע המועד, נתקל המאמן פואד מוזורוביץ' בבעיות מגוונות. המועדונים ברחבי אירופה סירבו לשחרר את השחקנים למשחק ידידות שהתקיים בעיתוי לא שגרתי, והבוסנים התקשו לגייס סגל ראוי. בהתחלה היו שם שמונה שחקנים בלבד, כולל חוסרף מוסמיץ' שכבר פרש, אבל חזר כדי להיות שותף להיסטוריה. מוזורוביץ' התחיל לחשוב על פתרונות יצירתיים, ולאחר התייעצות עם עוזריו הוחלט שהמאמנים עצמם יעלו לדשא במידה ולא יימצאו שחקנים נוספים. "רק רצינו שתהיה לנו נבחרת. לא משנה איך נשחק, עם מי ומה תהיה התוצאה – רק רצינו לשחק כדורגל. המשימה היחידה היתה לזכות בהכרה של פיפ"א ואופ"א", סיפר לימים מוזורוביץ'.

בסופו של דבר, הוא הצליח לאסוף 13 שחקנים שהתאספו בזאגרב. לגבי קוניץ', ששיחק בדיוק שם, לא היה ספק מעולם – הוא היה בין הראשונים שהגיע למחנה האימונים ונבחר באופן מיידי לקפטן הנבחרת שזה עתה הוקמה. יחד עם חבריו, הוא קנה את חולצת המשחק בחנות לפני הטיסה לאלבניה, כי ההתאחדות לא הספיקה לארגן כלום – האלבנים המארחים השלימו להם את החסר. הוא הצעיד את בוסניה למשחק ההיסטורי, הקשיב לנגינת ההמנון והתמלא בגאווה. אלבניה ניצחה 0:2, אבל לתוצאה באמת לא היתה כל חשיבות.

במהלך 1996 בוסניה כבר שיחקה עם כוכבים לא מעטים, כמו אלביר בוליץ' שהבקיע בניצחון המפואר 1:2 על איטליה. חסן סילהמיצ'יץ', סרגיי ברברז, אלביר באליץ' ואחרים היו מוכשרים מאוד, אבל קוניץ' היה ונותר הקפטן והמנהיג הבלתי מעורער. לא תמיד הפציעות אפשרו לו להיות על מגרש, אך הוא לא ויתר לעולם. במשחק מוקדמות אליפות אירופה ברומניה, ב-2003, הוא עלה לשחק עם שבר בידו. "פה ושם זה כאב. היה קשה להזיז את האצבעות", הוא אמר לאחר מכן. מה זה בשבילו יד אחת שבורה אחרי תאונת הדרכים ההיא ב-1992?

התרומה של קוניץ' לא הסתיימה גם אחרי פרישתו ב-2006. למעשה, הוא זה שגילה את הכוכב הגדול של הדור הנוכחי כאשר המליץ לטפליצה הצ'כית להחתים לפני תשע שנים את אדין דז'קו, אשר רבים במולדתו החשיבו לחלוץ גמלוני וחסר כשרון. הרוח והמחויבות של קוניץ' ממשיכים לשמש השראה לדור הצעיר, גם אם רבים מהשחקנים של סאפט סושיץ' כיום הוברחו מהמולדת בהיותם ילדים קטנים וגדלו במדינות שונות – שווייץ, לוקסמבורג, גרמניה, הולנד וקנדה. הברית שנוצרה בין הנבחרת הצעירה ששיחקה לראשונה ב-1995 לאוהדיה נותרה איתנה עד היום, למרות הבעיות הפוליטיות הכבירות איתן מתמודדת בוסניה לאורך כל שנות קיומה.

"עברנו הרבה ביחד כעם. הקמת הנבחרת היתה אירוע מיוחד, והרגשנו שזו זכות גדולה. התחושה הזו נותרה בליבנו. האוהדים מלווים את הנבחרת לכל מקום ותומכים בה בכל מצב. רוח האחדות הזו מאפיינת גם את השחקנים. הם יודעים שהאוהדים יעשו הכול למענם, ויש ברית אמתית בין האוהדים לשחקנים. אנחנו משחקים עם הלב", אומר לוואלה! ספורט העיתונאי הבוסני אלבינקו חאסיץ'. עם הרוח הזו, עם תחושת השליחות בסגנון "אנחנו על המפה" שקצת נעלמה מהספורט הישראלי, ועם מורשתו של הגיבור הלאומי קוניץ', תצטרך להתמודד החבורה של אלי גוטמן ביום ראשון בחיפה.