החנון הזה יעשה לנו טוב: סיכום מחזור ליגת העל

בתקציר: ה-1:3 של מכבי תל אביב על מכבי נתניה

הפועל תל אביב של השנים האחרונות הייתה בית חרושת לחלוצים: שכטר, דמארי, תמוז – הסקוררים הכי דומיננטיים ופוריים בליגה עברו שם. חלקם השתקמו, אחרים התקדמו וכולם שמחו ונהנו מסגנון המשחק ההתקפי והחופשי.

על פניו, למרות גילו הצעיר ולמרות העוני בסגל הנוכחי של הפועל תל אביב, הקארמה הזו אמורה היתה לגעת גם בשובל גוזלן. בסיטואציה שלו, הצמד דומב את ברקוביץ' עושים עבודת קודש. לא משנה כמה הוא לא כובש, לא משנה איך החמיץ, המקום שלו בהרכב לא מאוים. ככה מטפחים צעירים. לפחות את אלו של מכבי חיפה.

אלא שהבעיה של גוזלן, שלמרות השער שלו ברעננה רחוק מלהזכיר את היהלום שפגשנו בעונה שעברה, היא אחרת. הוא בקושי מקבל כדורים. הקבוצה לא חושבת מספיק לפי היתרונות שלו, שזה בין היתר משחק הראש, וגם סוללת הקשרים המתמחה במסירות שמאחוריו לא ממש מסייעת. הרי איזה חלוץ לא היה רוצה לשחק מתחת לגילי ורמוט המאסטרו, וגם, כן, ליד ישראל זגורי ושי אבוטבול? לכולם טאץ' אלגנטי ופוטנציאל בישול גבוה ומגוון.

רק שכל זה הוא על הנייר. המספרים של ורמוט לאורך השנים מלמדים שהוא לא מבשל נדיב במיוחד, אבל זאת הבעיה המשנית. הפועל תל אביב 2014/15 היא קבוצה הרבה פחות דומיננטית ממה שהיתה בשנים של שכטר-תמוז-דמארי. חוסר הסדר מושל הקבוצה, אין עוצמה ואין הרתעה. איש הישר בעיניו יעשה, כל אחד דואג בעיקר לעצמו. זאת לא אנרכיה, אבל גם לא יותר מדי רחוק משם.

אחרי שער הניצחון ברעננה, גוזלן חייב לקרוא את המפה הזו ולנצל אותה לטובתו. מכל החלוצים המושאלים של מכבי חיפה, לו יש את הסיכוי הטוב ביותר לחזור לקבוצה בעונה הבאה ולקבל את אחד המפתחות המרכזיים בהנהגת ההתקפה של הירוקים. בניגוד למושאלים אחרים, הוא בחר את האתגר הקשה ביותר, אולי האתגר המסוכן ביותר – להוביל לבד את החוד של הפועל תל אביב בעונה הכי קשה של תקופה המעבר שלה.

אלא שזה גם יתרון מסוים. לסיים עונה עם מספרים יפים בהפועל תל אביב שווה יותר מתפוקה כפולה בהפועל פתח תקוה, למשל, שבה שחר הירש מככב. יעקב שחר לעולם יפחד להמר על חלוץ שהצטיין בקבוצה קטנה, אבל הצלחה אישית של בחור צעיר בקבוצה כמו הפועל תל אביב יכולה לשנות לו את המדיניות. בטח כשנזכרים איזה חלוצים אדירים עברו בקבוצה הזו עד לא מזמן. בדרך לשם, לא יזיק אם הצוות המקצועי שכל כך עוזר לגוזלן יבנה משחק התקפה מעט יותר מתוחכם לטובת החלוץ שלו, מאשר "תנו את הכדור לגילי והוא כבר יידע מה לעשות". גוזלן רק צריך לזכור שרוב הסיכויים שזה לא יקרה.

חיים רמון צדק בכל מילה שלו בנאום ה"פואדיזם" בבית הדין של ההתאחדות לכדורגל. הלוואי שכל מנהלי הפועל תל אביב לדורותיהם היו אמיצים מספיק כדי להביט לקומץ הבעייתי שלהם בעיניים ולהבהיר להם (בניגוד, למשל, לנעשה בבית"ר ירושלים) שהם חונקים את המועדון ולא מבינים מי מעל מי.

רק שיש כאן סוג של אירוניה, אולי גם צדק פואטי. כי מי שקיבל את המועדון הזה מידיו של פואד, מלין היום על הפואדיזם. מי שהביט מהצד, לדעתי האישית לפחות, על האלימות המוגזמת שבה השתמשו אוהדי הפועל תל אביב כדי לגרש את אלי טביב, מוצא היום מאחורי גבו את אותם בריונים בעייתיים.

חלילה – אין כאן שום הוכחה שחיים רמון ואנשיו, שחלקם נמנים עם פמליית מוני הראל, עמדו או עודדו את המחאה נגד טביב. המחאה הזו היתה גם לגיטימית, לאור סגנון הניהול הנורא של בעלי בית"ר ירושלים הנוכחי. אלא שבדרך לשם, אותו קומץ אלים שבר את הכלים והשתמש בנשק לא חוקי, כמו להמתין לאיש ליד הבית, להציק לאשתו במקום עבודתה ושימוש במניפולציות שגם אדם שקול כמו ערן זהבי יכול לצאת מדעתו בגללן.

התחושה היא שאותה פמיליה שהשתלטה על המועדון לא ידעה לגנות את גסות הלב שבה השתמשו חלק מאוהדי הפועל תל אביב. הברית בין רמון לעמותת האוהדים ומבנה הבעלות החדש לא העבירו מסר חד מספיק כנגד הדרכים המרושעות שבה השתמשו חלק מראשי המחאה, בדרך לקחת את הקבוצה מידיו של הבוס הלא טוב שהיה להם. הפועל תל אביב החדשה נולדה בדרך אלימה מדי. לא פלא שזה נמשך כך.

חיים רמון, בין היתר, שכח איזה מועדון הוא ירש. מועדון ששיאו רחוק מלהיות מאחוריו. מועדון שצבר קהלים חדשים. מועדון ששיחק כדורגל שמח. מועדון שטובי הכדורגלנים בישראל עברו דרכו. מועדון שהיה צריך רק בעל בית טוב יותר מטביב כדי להפוך את ההצלחות השנים האחרונות לשגרה קבועה במועדון. תוך זמן קצר רמון יצר מציאות קשה, מציאות שמבליטה תופעות כמו פואד ונותנת להם חללים להרים את ראשם. יפה מאוד שרמון לא חושש יותר להתעמת עם הבעיה הזו, אבל האם הוא באמת זוכר כיצד זה באמת קרה?

הגיוני יותר היה להזיז את סיכום המחזור למחר, רביעי, אחרי המשחק של בני סכנין מול מכבי פתח תקוה. אלא שהתוצאה של המשחק הזה כבר ידועה, והיא רעה ומרה. על רקע ההחלטה המדכאת שקבוצות יהודיות וערביות לא ישחקו אחת נגד השנייה, הגיעה פארסת קיום ההתמודדות. נכון לעכשיו המשחק באשדוד, אבל לכו תדעו מה יהיה בעוד שעה.

קשה להשתחרר מהתחושה שמנהלת הליגה מנהלת כאן סוג של מסע נקמה בבני סכנין על הטקס לעזמי בשארה. קשה שלא לתהות מה היה קורה אם זו הייתה בית"ר ירושלים, או אותה מכבי פתח תקוה שאמורה לשחק נגד סכנין. האם גם נגדן היו נוקשים כל כך? אנחנו מכירים את סכנין לא מהיום, וכמות הפאקים שמנהלת הליגה מצאה במסדר היומי שהיא עורכת באופן פומבי למועדון הזה היא מוזרה. מוזרה מדי. למה עד היום זה לא היה כך? האם זה המועדון השכונתי היחיד בליגת העל?

הנוקשות הזו היא לאו דווקא לא נכונה, אבל היא לא לגמרי חכמה. להבדיל מיחסי יהודים ערבים בסקטורים אחרים במדינה, בכדורגל המצב הוא יחסית בסדר. בחלק מהמקומות הוא מצוין. הנוקשות המוגזמת מדי והזועקת לעין מסכנת את יחסי האמון בין יהודים לערבים בליגות הכדורגל, במיוחד על רקע האירועים בכפר כנא ובשאר המגזר. בימים כאלה צריכים להיות זהירים. זהירים מאוד. גם אם חלק מהטענות על ההתנהלות של סכנין הן מוצדקות, חשוב לזכור שהתוקפנות הזו לא הוכיחה את עצמה בשבוע שעבר, לפני המשחק של מול קרית שמונה. למה שהיא תצליח הפעם?

שרן ייני צריך להגיד תודה לאיל ברקוביץ'. כינוי הקאלט שהמנג'ר-כוכב הדביק לו – החנון – היה אחד מאותם דברים שסמל ההצלחה של מכבי תל אביב החדשה היה צריך. כן. סמל ההצלחה, או ליתר דיוק סמל המהפך. ערן זהבי הוא אולי סמל ההצלחה האמיתי, אבל ייני הוא סמל המהפך במועדון, סמל היציבות, סמל הגישה החדשה. הסמל הזה היה צריך רגע שיעזור לו לחדד את ההגדרה, שיבהיר לאוהדים מי הוא הקלינגר החדש שאותו צריך להעריץ. ברקוביץ', אין ספק, עזר מאוד בכך.

העובדה שברקוביץ' וייני הם הפכים עוזרת מאוד כאן, אבל גם עד גבול מסוים. כי בישראל תמיד העריצו את ברקוביץ'. הברקוביצ'יזם משל בענף. ישראל תמיד האמינה ששחקנים כמו ברקוביץ' ייקחו אותה ליורו או למונדיאל. היא פחות העריכה מקרים כמו ייני. ישראל מעולם לא הבינה את המסר של הנבחרת המנצחת שהיתה לה ב-1970, נבחרת ששילבה באופן מושלם בין הרהב והכישרון הברקוביצ'י למוסר העבודה והרצינות של ייני. ישראל זנחה את ייני וחשבה שרק דרך ברקוביץ' היא תגיע ליורו. דרך כדורגל של ברזיל ולא דרך כדורגל של יוון. התוצאה עדיין על הלוח – 5:0 לדנמרק.

הלוואי שמסע ההצלחות של מכבי תל אביב יבהיר טוב יותר את העיוות הזה, שישראל צריכה את ייני לא פחות מאשר את ברקוביץ'. שעם ברקוביץ' אנחנו יכולים להגיע יום אחד לפלייאוף, אבל עם יותר שחקנים כמו ייני נוכל לשאוף לשם באופן קבוע יותר. הדרך לשם עוברת כרגע בשני מקומות - במשחק של מכבי תל אביב בקרית שמונה ובהחלטת בית הדין בנוגע לדרבי. בסיטואציה מסוימת, חלום האליפות השלישית של מכבי ייני תל אביב עלול למצוא את עצמו בפער של שבע נקודות מהקבוצה שלא מאבדת כמעט נקודות. החותם ההיסטורי של מכבי תל אביב החנונית יהיה באמת בסכנה. אלה, אגב, בדיוק המקרים בהם אתה רוצה יותר שחקנים כמו ייני בקבוצה, ולאו דווקא אנשים כמו ברקוביץ'.

לאתר דריבליסט