וידוי אישי: אני אוהד מכבי, וכבר שנים לא הולך למשחקי דרבי, בדיוק בגלל הסיבות האלה. בגלל היצרים. בגלל שאני מרגיש שזה חזק ממני, שאני מאבד שליטה. אפילו בטלוויזיה אני לא רואה דרבים. ולא כי אני מרגיש שאם ירגיזו אותי אפרוץ למגרש, סתם כי הלב שלי חלש מדי. כבר לפני שנים החלטתי לקחת צעד הצדה. פשוט לא להתמודד. לא ללכת, לא לראות, לחכות שזה ייגמר. חבל שכל חמומי המוח לא קיבלו החלטה כזאת. גם אתמול, רק מלראות את האירועים בטלוויזיה, הרגשתי שהלב שלי מתפוצץ. רחמים על כל האוהדים שלא יכלו כמוני פשוט לעשות מיוט לכמה דקות, להכין כוס תה ולעשן סיגריה. ללכת לחדר השני ולראות את הילדה ישנה ואת אמא שלה רואה "הקרדשיאנס", לקבל פרופורציות ולא להבין על מה כל הצעקות. להירגע.
זה היה ערב קשה לאוהד הכדורגל, ערב קשה. בסופו של דבר, אחרי כל ההאשמות על הכשלים של המשטרה והשופט, אחרי כל הטענות על הסדרנים והחוליגנים, בסופו של ערב עגום, האוהד הפשוט מתכנס בתוך עצמו ומנסה לחשוב איפה האחריות שלו, איפה הוא טעה, מה הוא יכול היה לעשות אחרת. הוא נזכר בכל הפעמים שהוא קילל, ירק, התפרץ. על כל הפעמים בהן שר בקול שירי שנאה אלימים, ליבה את האש, צעק "כנס בו". על כל השבתות בהן התלהט, צעק כמו משוגע, איבד שליטה. ועל מה?
אתה כועס על כולם. על המשטרה, על השופט, על הסדרנים. על האינטרסנטים שפתאום יצוצו, על ההססנות של כל האחראים, על הטלת האחריות והבריחה מאחריות. על העובדה שחצי שעה יושבים אוהדים במגרש, ולא יודעים אם המשחק הופסק או יימשך. על השופט חסר הלב, שפתאום נדבק לחוק היבש, דווקא ברגע של סערה. על כוחות הביטחון והסדרנים, שגובים מהקבוצות סכומי עתק - סכומים שעל פי בעלי הקבוצות גורמים למחירי הכרטיסים האסטרונומיים - ובכל זאת הם לא מבצעים את תפקידם הבסיסי (נמאסתם!). ועדיין, בערב כזה, האוהדים. האוהדים. רגע נכון לחשבון נפש.
לא צריך להיתמם, זו לא הפעם הראשונה שאוהד פורץ למגרש כדורגל. ולא רק בסרביה נגד אלבניה, גם במשחק של באיירן מינכן, בגרמניה הגדולה, בשבוע שעבר פרץ אוהד ותקף את ריברי (רק עם צעיף). מבלי להמעיט בחומרת התקרית, צריך להבין שהתגובות הנסערות לאירועים הן גם שילוב של תקשורת עם חיבה לסנסציוניות, ושורה ארוכה של עסקנים/פוליטיקאים/פרשנים שנהנים לצעוק ולשבור את הכלים. ועדיין, האוהדים. האוהדים. אנחנו האחראים.
קשה להאמין שמאשימים את ערן זהבי. שטוענים שהקורבן עורר פרובוקציות. איזה עיוות, איזה ספין. רק חסר היה שידרשו ממנו להחטיא את הפנדל (ועוד מול שער 5, ברוב חוצפתו), כדי לא לעצבן את האוהדים. כבר הייתי במשחקים בחיי, כבר ראיתי עשרות פעמים שחקני יריבה רצים לעבר היציע שלי ומקניטים, למעשה אפילו בשנה שעברה עומר דמארי עשה את אותו "פיו פיו" לעבר שער 11, ועדיין, לא פורצים למגרש. אז מה אם שורה אובארוב סימן לכם לרדת לדשא? קחו אחריות.
מאשימים את שי אבוטבול בהסתה לאלימות. מאשימים את קרלוס גרסיה בהלהטת האווירה. מאשימים את השופט בהרחקה מטופשת. מאשימים את הסדרנים שלא יודעים מה לעשות. מאשימים את המשטרה, את המשבץ, את מנהל האירוע, את קופמן. אבל האחריות היא רק של האוהדים. אלה שנסחפים ומאבדים פרופורציה, אלה שנותנים לאלימות להשתלט עליהם.
אתמול הכדורגל הפסיד לאלימות הזאת. שוב. לאוהדים שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. נכנענו לחוליגנים משער 5 ושער 11, לאלה שמחאו כפיים למתפרעים. נכנענו לרגשות, ליצרים, רק אל תגידו שזה מרוב "אהבה". זו שנאה, ויש לה מחיר. כי עכשיו שוב ניגרר לוועדות בכנסת, שוב צעקות ברדיו, שוב דיונים בבית הדין, שוב החלטה (תהא אשר תהא) שתייצר שערורייה נוספת, ומי יודע, אולי הפחתת נקודות וחריצת גורלות בגלל מתפרעים שאיבדו שליטה. ואז נכעס, ניגעל ונאשים. את כולם חוץ מאת עצמנו.