חלוץ אברדין, בילי דודס, נעמד ליד נקודת מרכז המגרש וחיכה לשריקת הפתיחה של השופט הסרבי מירוסלב רדומאן. בצד אחד של המגרש התייצבו 11 שחקנים, בצד השני חצי מגרש להשכרה. רדומאן שרק ודודס העביר את הכדור לג'ון קולינס. השופט אפילו לא הוציא את המשרוקית מהפה לפני שהוא שרק שוב, הפעם לסיום. ה"משחק" בין סקוטלנד לאסטוניה ארך שנייה אחת, אולי קצת יותר.
השחקנים הנבוכים של סקוטלנד חייכו, חלק מהם הרימו ידיים בתנועת ניצחון. הם הודו לאוהדים, שבעצמם התייחסו לנעשה בטאלין בהומור. כ-600 חיילים בצבא הטרטן - כפי שמכונים אוהדי נבחרת סקוטלנד - התמקמו ביציע באצטדיון קדריורו בבירת אסטוניה. הם ידעו שלמרות המסע לחוף הים הבלטי, הם לא יראו היום משחק כדורגל, אבל הם גם הבינו שהם הופכים לחלק מסיפור נוסף בדברי הימים של נבחרת סקוטלנד. כמה מהם נכנסו למגרש באין מפריע, השתלטו על אחד מהכדורים והתחילו לשחק לקול הצהלות של אלו שנשארו ביציע.
"One team in Tallinn, There's only one team in Tallinn", הם שרו בשמחה לפני ואחרי השריקות לפתיחת המשחק ולסיומו, "נבחרת אחת בטאלין, יש רק נבחרת אחת בטאלין". המשפט הזה, One team in Tallinn, הפך לתואר הבלתי רשמי של הסיפור בשפה האנגלית. וכמה שבבריטניה אוהבים סיפורי כדורגל פולקלוריסטים מהסוג הזה.
תחילתו של הסיפור בשעות הערב של ה-8 באוקטובר, 1996. יום לאחר מכן הייתה אמורה נבחרת אסטוניה לארח את נבחרת סקוטלנד למשחק במסגרת מוקדמות מונדיאל 1998 באצטדיון קדריורו בטאלין. המשחק נקבע ל-18:45 שעון מקומי על פי דרישת רשת BBC והאסטונים הזמינו מערכת תאורה מיוחדת מפינלנד השכנה כדי שתתגבר את הזרקורים המיושנים בקדריורו. למרות היבוא מפינלנד, יום לפני המשחק, גברה הנבחרת הצעירה של סקוטלנד על מקבילתה האסטונית באותו מגרש ומאמן הנבחרת הבוגרת, קרייג בראון, זיהה אזורים חשוכים מדי במגרש, בעיקר באחת מהרחבות.
עד היום לא ברור איך בפיפ"א לא בדקו את תנאי האצטדיון מבעוד מועד, אבל דבר אחד כן ברור: הסקוטים הגישו תלונה רשמית בהולה להתאחדות לכדורגל הבינלאומית. בשעת לילה מאוחרת, התכנסו כמה מאנשי הוועדה המארגנת של פיפ"א במשרדי הארגון בציריך. הם העלו על קו הטלפון את המשקיף שנשלח למשחק, ז'אן-מארי גנטנביין, ולבסוף, סמוך ל-2:30 בלילה, קיבלו החלטה: המשחק יוקדם מ-18:45 ל-15:00, כדי שהוא יתקיים בשעות האור.
האסטונים זעמו. הם חתמו על חוזה עם BBC והיו אמורים לקבל 50 אלף ליש"ט על זכויות השידור, אלא שבשעה החדשה שנקבעה לקיום המשחק, רשת הטלוויזיה העבירה בשידור חי טקס לזכרם של קורבנות הטבח בבית הספר בדאנבליין. אבל הרבה יותר מהכסף - הגאווה שלהם נפגעה. השוער מארט פום, שהשתייך אז לפורטסמות' ובשנים הבאות שיחק גם בדרבי קאונטי, סנדרלנד וארסנל, התראיין לג'ון ברוויק ב-Four Four Two והסביר: "הרגשנו שמתייחסים אלינו כאל מדינה קטנה וצעירה, ושאנשים מרגישים שמותר להם לנהוג בנו איך שהם רוצים".
השחקנים האסטונים קיבלו את החדשות על הקדמת המשחק ב-11:00, כלומר ארבע שעות בלבד לפני שריקת הפתיחה. הם היו מוכנים לאתגר, אבל בהתאחדות לכדורגל המקומית לא היו מוכנים לשמוע, והודיעו: "נגיע לאצטדיון על פי התכנון המוקדם, כאילו המשחק מתקיים ב-18:45. אנחנו יודעים שנבחרת סקוטלנד כבר לא תהיה שם, כך שהמשמעות היא שלא יתקיים היום משחק".
האיום של ההתאחדות האסטונית לא להתייצב למשחק היה פומבי, אבל האם הם באמת יעשו פעולה כל כך קיצונית במשחק מוקדמות מונדיאל? המאמן הסקוטי קרייג בראון לא האמין. הוא אפילו חשב שהמארחים עושים לנבחרת שלו תרגיל כדי להרדים אותה ושלבסוף המשחק יתקיים כמתוכנן. בראון לא הפסיק לבדוק את הערנות והחדות של השחקנים שלו, וידא שהם מתכוננים למשחק בצורה ראויה, אבל האסטונים לא באו.
האירועים שקדמו למשחק התנהלו על פי כללי הטקס. השחקנים הסקוטים וצוות השיפוט היוגוסלבי (סרביה) עלו לחימום והקוונים בדקו את הרשתות של השערים. ג'ון קולינס, עם סרט הקפטן של הנבחרת הבוגרת בפעם הראשונה בחייו, "זכה" בהגרלה ובחר באיזה צד של המגרש סקוטלנד תתחיל את המשחק. ואז הפארסה הגיעה לשיאה. השריקה לפתיחת המשחק והשריקה לסיומו, המבוכה, עשרות האוהדים הסקוטים שהשתעשעו על כר הדשא. נבחרת אסטוניה אגב, הגיעה לאצטדיון בשעה 17:00 (כפי שתוכנן בהנחה שהמשחק מתחיל ב-18:45). היא כמובן מצאה אותו ריק.
בסקוטלנד היו בטוחים שפיפ"א תעניק להם ניצחון טכני. קית' קופר ממערך הדוברות של ההתאחדות לכדורגל הבינלאומית, אפילו הסביר לתקשורת הבריטית ש"על פי סעיף 6.8 בתקנון של פיפ"א, נבחרת שלא מופיעה למשחק סופגת הפסד טכני 3:0 והיריבה שלה מקבלת שלוש נקודות".
כחודש אחרי המבוכה בטאלין, התכנסה ועדת המשמעת של פיפ"א כשעל סדר היום עומד בין היתר המשחק בין אסטוניה לסקוטלנד. בהחלטה שהפתיעה את כולם, נקבע משחק חוזר בין השתיים במגרש נייטרלי. אי שם בפברואר 1997. למרות שהיא אירחה את המשחק, נבחרת אסטוניה עשתה את ההכנות שלה במרחק של כ-80 קילומטרים מהבירה טאלין. בכתב ההגנה שלהם, אנשי ההתאחדות של המדינה הבלטית טענו שבעיות לוגיסטיות שנבעו מההודעה המאוחרת של הקדמת המשחק, מנעו מהם להגיע בזמן. את פיפ"א ההסבר הזה סיפק.
עכשיו הכעס היה מנת חלקם של הסקוטים. בית ד' בו שיחקו שתי הנבחרות, כלל גם את אוסטריה, שבדיה, לטביה ובלארוס. בראש הוועדה שקבעה את קיומו של משחק חוזר ולא העניקה לסקוטלנד ניצחון טכני, עמד נשיא אופ"א, לנארט יוהאנסון. הפקיד השבדי - כך היו בטוחים באי הבריטי - לא היה מוכן לשמוע על שלוש נקודות קלות למי שנחשבה ליריבה הגדולה של שבדיה במאבק על עלייה אוטומטית למונדיאל. יתרה מכך, קפטן סקוטלנד, גארי מקאליסטר, היה אמור לפספס את המשחק נגד אסטוניה בגלל הרחקה, אבל עכשיו ההשעיה שלו עברה למשחק הבא. נגד מי? נגד שבדיה כמובן.
המשחק החוזר התקיים ב-11 בפברואר 1997, בסטאד לואי השני במונאקו. "הפעם זה עשוי להיות קשה יותר... אסטוניה עשויה להתייצב למשחק", כתב העיתונאי אלכס גורדון ערב ההתמודדות. סקוטלנד הייתה פייבוריטית ברורה לניצחון, אבל 3,766 צופים ראו את טום בויד בועט למשקוף, ואת דאנקן פרגוסון, ג'ון קולינס וגארי מקאליסטר נעצרים על ידי מארט פום. האסטונים הגיעו בעצמם לכמה הזדמנויות ולא היו רחוקים מסנסציה, אבל בסיום לוח התוצאות הורה על 0:0.
ב"מירור" הגדירו את התיקו המאופס כ"תוצאה הגרועה ביותר של סקוטלנד מאז ההפסד 1:0 לקוסטה ריקה במונדיאל 1990", והעיתונאי סקוט סטיוארט, שנשלח למונאקו כדי לסקר את המשחק הדחוי, כתב עליו שהוא היה "כל כך סוריאליסטי, עד שאם סלבדור דאלי היה עובד פה במקרה, הוא היה אומר בעצמו שמשהו פה נראה מוזר".
סקוטלנד איבדה שתי נקודות יקרות, אבל בכל זאת סיימה את הקמפיין במקום השני, דווקא אחרי אוסטריה ולא אחרי שבדיה שנותרה מחוץ לתמונה במקום השלישי. הנבחרת של קרייג בראון למדה בסיום שלב הבתים שהיא הסגנית הטובה ביותר בשלב המוקדמות ועלתה למונדיאל בצרפת אפילו בלי לעבור בשלב הפלייאוף. הנקודות שאבדו במונאקו אבדו גם מהזיכרון, הכעס על פיפ"א נשכח, אבל אותו משחק, ה-One team in Tallinn , נחקק בספר ההיסטוריה הארוך של הכדורגל הסקוטי.
