פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מי צריך אותו בכלל: 4-4-2 על עדן בן בסט

        היא דורסנית יותר מתמיד גם בלעדיו, יש שחקנים לא פחות גדולים שקיבלו פחות דקות ממנו. אז למה כל הזמן מדברים על עדן בן בסט בהקשר של מכבי תל אביב? 4-4-2 מכין אתכם למשחקי הערב, כולל הסרט הבלתי נגמר של הרוש והאנטי קלאסיקו של ישראל

        מי צריך אותו בכלל: 4-4-2 על עדן בן בסט

        בתקציר: ה-1:4 של מכבי תל אביב על הפועל עכו

        4: גיבור על חלשים

        כמה עובדות על הרוטציה של פאקו אייסטרן במכבי תל אביב. הבאסקי שיתף עד כה 20 שחקנים שונים במשחקי הליגה. מתוך ה-20, עדן בן בסט במקום ה-15 בדקות המשחק. חמישה שחקנים: חואן פאבלו, איתן טיבי, עמרי בן הרוש, גל אלברמן וערן זהבי לא החמיצו עד כה דקה. עוד שלושה שחקנים: שרן ייני, ניקולה מיטרוביץ' וטל בן חיים פתחו בכל משחקי הליגה. אם מוסיפים למשוואה את קרלוס גרסיה הפצוע, אפשר לראות שהרוטציה כוללת בעצם התלבטות בשתי עמדות: שחקן אחד בשלישיית הקישור וחלוץ החוד. במילים אחרות, הרוטציה של פאקו היא בעצם פיקציה.

        למכבי תל אביב יש הרכב קבוע ולמאמן שלה פייבוריטים ברורים בהיררכיה. לצורך ההשוואה, אוסקר גרסיה שיתף בעונת 2012/13 25 שחקנים במסגרת הליגה, אבל רק 10 מהם פתחו בלמעלה ממחצית מהמשחקים. פאולו סוזה שיתף את אותה הכמות בעונה שעברה, אבל 13 שחקנים שונים פתחו בלמעלה ממחצית מהמשחקים. אוסקר הכיר לכדורגל הישראלי את המונח רוטציה (אבל פתח את הפער המשמעותי בחלק השני של העונה כשהריץ הרכב פחות או יותר קבוע) וסוזה שיכלל את השימוש בה (גם בגלל המשחקים באירופה). שניהם חטפו ביקורת. פאקו, למרות ההיסטוריה עם מי שנחשב כמלך הרוטציה, רפא בניטס, משתמש בה בצורה פחותה, אבל גם הוא חוטף.

        הסיבה לכך קשורה גם במנטאליות של המקום על תקשורת הספורט שבו. "כשקבוצה אנגלית פוגשת קבוצה איטלקית באירופה, העיתונאים האיטלקים עסוקים רק בשאלות על טקטיקה והרכב ואותנו זה משעמם", מסביר העיתונאי האנגלי רורי סמית. "תקשורת הספורט האנגלית עסוקה רק באישיות. כל אחד מקבל תיוג כמו באופרת סבון". הדברים נכונים גם לגבי העיסוק המוגזם של האמריקאים בסטטיסטיקה וההתמקדות הספרדית בסופרסטארים. ובישראל? ישראלים אוהבים אנדרדוג, סיפורי סינדרלה או יותר נכון לצפות בנפילתו של החזק. ומכבי תל אביב הפכה מסיפור על האימפריה שחוזרת בשנה הראשונה של קרויף ל-TEAM TO BEAT שכולם מחפשים מה רע בה. עכשיו כשהצהובים חזקים מדי והכול הולך להם בקלות, לאוהד האובייקטיבי נמאס מהם. הוא מחכה לסיפור חדש.

        גם עדן בן בסט הוא אנדרדוג. חלוץ הרכש שהגיע מצרפת ומצא עצמו מיובש על הספסל וגם מאבד את מקומו בנבחרת. אוטומטית רואים בו כנגזל, כמי שעושים לו עוול וגם כסמל לתופעה שיכולה להרוג את המפלצת. בן בסט שיחק יותר מראדה פריצה, מנוסא איגייבור, מיואב זיו ויובל שפונגין שכלל לא שותפו בליגה, אבל ההתמקדות היא רק בו. הוא אולי לא אחראי לפרסומים, אבל עם הפרצופים שלו על הקווים הוא לא עושה מספיק כדי להפריך אותם. ובכלל, מכבי תל אביב של פאקו הבקיעה שלושה שערים יותר מזו של אוסקר וחמישה יותר מזו של סוזה בפרק הזמן המקביל בשתי העונות שחלפו. היא נראית דורסנית מאי פעם ועושה את הדברים בקלות. קלות מרגיזה. כי כשהכול טוב מדי, אנחנו הישראלים נחשוב שזה לא אמיתי ונחפש את הקאץ'. רק שלפעמים, מה לעשות, אין קאץ'.

        התחזית לרביעי: מכבי תל אביב ניצחה את אשדוד בשבעת משחקי הבית האחרונים, ביניהן בליגה. לרצף אפשר להוסיף גם שלושה משחקי גביע הטוטו. ואולי גם עוד שנה.

        שימו לב: שלמרות כל המחמאות, מדובר בפתיחת העונה הגרועה ביותר של מ.ס אשדוד מאז עונת 2010/11, אז היו לה חמש נקודות בחמשת משחקי הפתיחה.

        עדן בן בסט שחקן מכבי תל אביב (ברני ארדוב)
        למאמן יש פייבוריטים ברורים, והוא לא אחד מהם. בן בסט על הספסל ביום ראשון (צילום: ברני ארדוב)

        4: גיבור מלחמה

        דקות אחרי שריקת הסיום התגודדו אוהדי מכבי נתניה מחוץ לחדר ההלבשה באצטדיון בעכו וחיפשו דם. הקבוצה שלהם ספגה שער בתוספת הזמן, הפסידה 3:2 להפועל חיפה וירדה למקום האחרון. מצעד הקללות כלל את ההנהלה, מרדכי שפיגלר, יוסי מזרחי, שי הולצמן, עומר צלישר וגם קריאות כלליות כמו: "תורידו את החולצות" או "אין לכם כבוד". רק אחד יצא טוב מכל ההמולה וזכה לקריאות עידוד: אריאל הרוש. באותו משחק, השוער הציל את נתניה מספיגת עוד ארבעה או חמישה שערים בטוחים ולמרות שהיה לו חלק באחד השערים שהקבוצה ספגה ושטור הספיגות שלו צמח אז ל-10 בארבעה משחקים, באותו ערב, הרוש הגיע למכבי נתניה.

        כדורגל, אולי יותר מכל ספורט קבוצתי אחר, הוא מקצוע אכזר. עולם בו גיבורים הופכים לנבלים, כוכבים עולים במהירות ושבוע לאחר מכן מתרסקים או נשכחים. הקהל שמהלל אותך והתקשורת שדוחפת אותך יכולים כהרף עין להפנות לך עורף. הרוש עבר את כל אלה. ילד הפלא שהחליף בשער שוער בכיר בדמותו של טברטקו קאלה, גדל והפך לקפטן וסמל של בית"ר החדשה, הסתכסך עם האוהדים כשהעז לעמוד לצד הצ'צ'נים, ספג קללות, השפלות ואיומים וידע גם לסלוח ולעבור הלאה, עבר עונה מקצועית איומה והתאושש אשתקד, פילס את דרכו לנבחרת, דיברו עליו כשוער הגדול הבא, כיורש של דודו אוואט כמועמד להימכר בסכום עתק. ואז, רגע לפני שהכול קורה לו, הגיע אלי טביב. והכול התרסק.

        החלומות של הרוש התנפצו בזה אחר זה בתזמון הכי גרוע שיכול להיות. המאבק המשפטי מול טביב היה מכוער, אבל גם שם לשוער מראה מול הפנים. כי בסופו של דבר, הרוש אולי ניצח את טביב, אבל הבעלים יצא מחייך מהחיסכון הכספי והשוער גילה שהביקוש סביבו פחות גדול ממה שחשב. מכבי נתניה אמנם הגישה חבל הצלה, אבל זה היה מאוחר מדי. הרוש היה פגוע מהיחס המשפיל שקיבל מהמקום בו גדל ומלא חששות מעתיד הקריירה. הכושר הלקוי וחוסר הביטחון באו לידי ביטוי בפתיחת עונה לא טובה. במהרה גם גילה את כוחו העולה של הפייבוריט החדש אופיר מרציאנו (אהבה לאנדרדוג כבר אמרנו) וכשאותו מרציאנו הצטיין בקפריסין, הרוש הבין שאם לא יקרה משהו בלתי צפוי, חלון ההזדמנויות הצר ננעל. עמדת השוער הראשון נסגרה והדיון הציבורי בעניינה התרוקן מתוכן. הוא הפסיד את הירושה לה חיכה שנים.

        הרוש החמיא בפומבי למרציאנו בחדר ההלבשה של הנבחרת ושמח בשמחת הניצחון, אבל עמוק בפנים לא היה לו קל עם המחמאות שמקבל הגולדן בוי החדש מאשדוד. הוא הרגיש לבד. נשכח. הרי גם אוהדי נתניה לא קיבלו אותו בזרועות פתוחות. הם שמרו אמונים לאיש שהעלה אותם ליגה, אוהד לויטה, ונגעלו מהיחס שקיבל האחרון מההנהלה. פתיחת העונה הלא טובה לא עזרה ליחסים עד שהגיע המשחק בעכו. אם עד אז הרוש ראה במעבר לנתניה צעד קטן אחורה שאמור להקפיץ אותו קדימה, הוא הבין שכדי לצאת מהמצב אליו נקלע הוא חייב להתרכז בשיפור מיידי בהווה. גם האוהדים זיהו את השינוי והפשירו את היחסים. בחמישי, הרוש יפגוש לראשונה בחייו את האקסית. הוא צפוי לקבלת פנים צוננת. להרגיש זר בבית שלו. אוהדי בית"ר שבויים בקסמו של השוער החדש שלהם, טביב יישב ביציע זחוח מהניצחון בבלומפילד והרוש? הוא יהיה רעב להוכיח את עצמו. רעב לקבל את ההפי אנד אחרי קיץ מסויט. לא מגיע לו?

        התחזית לחמישי: בשנים האחרונות בית"ר התעלתה במשחקים גדולים ומושכי קהל ונפלה מול הקטנות. גם העונה, אחרי הניצחון הגדול מול מכבי חיפה, בית"ר נעצרה נגד עכו ואשדוד. כדי להוכיח שמקומה באמת בצמרת, היא צריכה לדעת לשמור על מתח לאורך זמן.

        שימו לב: אריאל הרוש עדיין לא שמר העונה על רשת נקייה ואילו בוריס קליימן ספג רק שלושה שערים (שני לגיא חיימוב).

        אריאל הרוש שוער מכבי נתניה (אדריאן הרבשטיין)
        רעב לקבל הפי אנד אחרי קיץ מסויט. הרוש (צילום: ברני ארדוב)

        2: אנטי גיבור

        כמעט לכל מדינה יש את הקלאסיקו שלה. משחק שמשלב בתוכו קהל, אמוציות, יריבות היסטורית חזקה שמייצרת עניין אפילו בעונה בה שתי הקבוצות המדוברות מדשדשות במרכז הטבלה. אפשר להתווכח בשאלה מהו הקלאסיקו הישראלי. מכבי תל אביב נגד מכבי חיפה? הפועל תל אביב נגד בית"ר ירושלים? על פניו, שני המפגשים הללו מכילים את כל המרכיבים של קלאסיקו. מנגד, יש משחק אחד בליגת העל שלא מכיל אפילו קמצוץ מהתמהיל. לא קהל, לא עניין, לא דרמה, לא יריבות, לא היסטוריה. חפשו בראש מטאפורה למשחק חסר חשיבות ושני שמות יקפצו אוטומטית לראש. הפועל רעננה נגד הפועל עכו. האנטי קלאסיקו הישראלי.

        רעננה ועכו, שייפגשו הערב בנתניה, פתחו את העונה כמצופה מהן. רעננה שוב זוכה לשבחים על ניהול שפוי והוצאת מקסימום תוצאות במינימום תקציב ואפס ציפיות. יש לה מאמן עם דרך, סופרסטאר שגדול על מידותיה והרבה סימני שאלה לגבי היום שאחריו. עכו, למרות סגל שנראה מבטיח, שוב פתחה רע ושקעה למקום האחרון בשלב מוקדם עם רעשי הרקע הרגילים בפן הניהולי ובכל הקשור ליחס בין הקהל למועדון. עבור רעננה מדובר בעונה שנייה בליגת העל, עכו שורדת חמש עונות ברציפות, אבל שתיהן עדיין נאבקות בסוגיית הלגיטימיות ובמובן מסוים לא לגמרי הוכיחו שהן ראויות להיות חברות במועדון כי הן לא מייצרות באזז. תמיד ייראו בהן נחותות מקבוצות עם קהל ומסורת ששקעו לליגות הנמוכות. מקצועית, רעננה ובמיוחד עכו עשו דברים מרשימים בליגת העל, אבל עם יד הלב: תתגעגעו אליהן אם ינשרו ללאומית?

        שחקני הפועל רעננה בן בנימין, שניר שוקר עם גיא ליפקה (אדריאן הרבשטיין)
        יוצאים לקלאסיקו הכי משעמם במזרח התיכון. שחקני רעננה (צילום: אדריאן הרבשטיין)