הצל: יעקב שחר לא יכול להתמודד עם יריבות כמו מכבי תל אביב

בתקציר: הניצחון של בית"ר ירושלים על הפועל תל אביב

כשגאידמק וגולדהאר נכנסו למגרש, יעקב שחר אהב להתרברב שהוא לא ייגרר אחרי הגישה הכלכלית שלהם. שהוא לא ישלם סכומים מופרכים, שהוא לא יציע חוזים אסטרונומיים – אג'נדה, אגב, ששחקנים כמו ערן זהבי סתרו לא פעם בחלוף השנים ולימדו שיש שחקנים ישראלים שכן שווים משכורות עתק, אם יודעים לטפל בהם ולנהל אותם נכון.

היום, אולי, אפשר למצוא בפילוסופיה השחרית ההיא גם קצת בריחה מאחריות וחשש מסוים מתחרות. אחרי הכול, השנים האחרונות והרעות של מכבי חיפה מציעות הסתכלות היסטורית חדשה על שלטון הירוקים, בטח כשהצהובים-כחולים רומסים כל יומרה חדשה שלהם ומושלים בליגה בקלות. היום זה רק הולך ומתחדד – רוב השנים, לא כולן, בהן יעקב שחר שלט בליגה, היו שנים ללא יריבות אמיתיות. ללא תחרות אמתית. ללא שחקן פוקר אמתי סביב השולחן.

באליפות הבלתי נשכחת של גיורא שפיגל ב-1994 לא נטיל ספק, אבל זאת היתה אליפות קצת משקרת. כי בשנתיים הבאות קבוצת הכוכבים של מכבי חיפה הפסידה פעמיים אליפות למכבי תל אביב, בדרך לשבע שנים שחונות. מכבי חיפה הצליחה להחזיר את התואר רק מול יריבות כמו הפועל תל אביב, כשמכבי תל אביב כבר מתחילה לטבוע במשבר הלוני הרציקוביצ'י שלה. וכך, בלי אימת מכבי תל אביב, הירוקים לקחו שתי אליפויות עם אברהם גרנט ושלוש עם רוני לוי. על היריבות שארבו לה אין מה להרחיב את היריעה, כי הן לא היו ממש יריבות.

כשגאידמק הגיע, מכבי חיפה שוב לא ידעה כיצד להגיב לתחרות. אלא שגאידמק היה יותר מדי הדמות הרעה מכדי שנבין זאת. אחר כך הגיעו שתי אליפויות עם אלישע לוי מול מועדון מבורדק כמו הפועל תל אביב, זהו. לאט לאט קרית שמונה נכנסה לתמונה, גולדהאר החל להפיק לקחים ואפילו הפועל באר שבע, יריבת מכבי חיפה היום (שלישי), התייצבה בזירה החדשה שהתמלאה בשחקנים אחרים וטובים יותר. שחר, כך אנו למדים משבוע לשבוע ומשנה לשנה, התקשה להסתגל למציאות.

העובדה שמכבי חיפה לא מחזיקה במנהל מקצועי שיעזור לשחר להתמודד טוב יותר עם המציאות הזו היא שחצנות שנולדה מכל התארים האלה, תארים מכובדים והישגים נפלאים – חייבים לציין ולזכור. אבל זאת בעיה של מכבי חיפה. אם גם העונה מכבי חיפה תיחנק בתחילת המירוץ או תטוס קדימה לעבר הסגנות רק במשחקי גארבג' טיים, הצל ההיסטורי סביב הישגי יעקב שחר רק ילך ויגדל. הפסד לבאר שבע ואולי פתאום נחשוב שגם אלונה ברקת מסוגלת לעשות דברים דומים בעזרת כסף ואמצעים.

לשלומי אזולאי, קשר בית"ר ירושלים, לא היה ערב גדול נגד הפועל תל אביב, אבל הוא עדיין סיים 90 דקות עם בישול של ערנות וקריאת מהלך אחד קדימה, כמו במשחקים קודמים. מי שנראה במשחק מול מכבי חיפה כמו סינדרלה ללילה אחד, הולך ומתגלה כאחד השחקנים הכי טובים שיש העונה בליגת העל, תגלית השנה כרגע, אחד שעם עוד מעט מזל יכול להפוך לאחד הקשרים הכי דומיננטיים בישראל.

לאזולאי יש כמעט הכול: הוא חזק, הוא דינמי, הוא מתקל, הוא מוסר, הוא מבשל, הוא בועט, הוא חושב, הוא אמיץ, הוא משחק נהדר בכל חלקי המגרש, ואין אצלו ירידות ביכולת אחרי הלם ההצלחה הראשונית. הוא קשר שעם עוד מעט ליטוש יכול להיות מושלם, בקנה המידה של הליגה הישראלית. אחרי שער הניצחון הנהדר שלו לרשת של סטויקוביץ' עלתה מיד השאלה איך מכבי חיפה פולטת כישרון כזה, אבל גם אחרי העימות מול הפועל תל אביב מספר 8 המודרני בצהוב שחור מספק משל נהדר על היריבה. ובעיקר לחסרונות הלא מעטים שאנו מגלים לאט-לאט אצל המנג'ר שלא גילה אותו – איל ברקוביץ'.

כי שחקנים כמו אזולאי, הם בדיוק המדד של מנג'ר הפועל תל אביב בעידן הנוכחי. בזמן שבית"ר נותנת הזדמנות אמתית ועקבית לשחקנים מסוגו של אזולאי, בהפועל תל אביב של ברקוביץ' קשה לזהות אחד כזה. אתה מצפה מאיל ברקוביץ' שיידע למצוא איזה אחד או שניים כאלה בליגות הנמוכות, אבל אלו שכן באו בקושי מקבלים הזדמנות, בצדק או שלא בצדק. אתה מצפה מאיל ברקוביץ' שישלוט בשוק הזה של הליגות היותר נמוכות, אחרי כל כך הרבה שנים בבית. שיבוא מוכן לתפקיד עם שמות שהוא מכיר, עם כישרונות שהוא עוקב אחריהם. אלא שאת רוב זמן ההכנה שלו לג'וב הנכסף המנג'ר ברקוביץ' בילה בקשקשת בלי פוסקת באולפני הרדיו והטלוויזיה. עם כל כך מעט זמן, איך הוא יביא להפועל תל אביב כמה שלומי אזולאי משלה?

אבל עזבו את שלומי אזולאי, תסתכלו על הזרים של הפועל תל אביב. מגן מגיע ועוזב. הרמוני איקנדה, שבדרך כלל משחק בקבוצות הכי בעייתיות בישראל כמו הפועל אשקלון ובית"ר של השנים הכי אפלות, מסתנן איכשהו לסגל, ועוד הופך לבלם. אתה מסתכל על רשימת הזרים של הפועל תל אביב ואתה לא מגלה שם טביעת יד של מנג'ר מעודכן. ככזה ששולט בשוק, כזה שמנצל את הקשרים שלו בעולם, כזה שמפגין ידע, עומק, קידמה. גם בקבוצות קטנות ניתן לגלות זרים טובים ומשפיעים, עיין ערך נווקאמה למשל. את הזרים שברקוביץ' הביא להפועל תל אביב גם יובל נעים היה מתבייש להחתים.

כשמחברים לכל זה את אופן בחירת שאר השחקנים – משה אוחיון הלא נחוץ ביחס לצרכים במגרש, שלומי אזולאי (החלוץ) הלא מורגש, סארי פלאח הלא בוגר, ודני עמוס הלא מחובר – מקבלים תמונה עגומה למדי של מנג'ר מאוד בעייתי. מנג'ר ללא טאץ', ללא עומק, ללא יכולת קריאה בין השורות של שוק השחקנים. מנג'ר שקונה בלי לחשוב ובלי לראות דברים שאחרים לא רואים. עם מינויו, ברקוביץ' הרברבן אמר "עכשיו, בואו נראה מי יותר וינר, אני או ג'ורדי קרויף". אבל גם בפערי התקציב איתם השניים מתמודדים, ברקוביץ' נראה כמו מחברת פשוטה ליד מחשב משוכלל, בהשוואה לעבודת ניהול הסגל של האיש המקביל לו במכבי תל אביב. רק רברבן שלא מבין שהוא מנג'ר מתחיל מסוגל להשוות את עצמו לדמויות כמו קרויף. במציאות אפילו אלי טביב עושה לברקוביץ' בית ספר.

1. החזרה של רן בן שמעון למכבי פתח תקוה היתה אמורה להיות מרגשת, וייתכן שהיא הייתה כזו עבור אנשים מסוימים. אחד מבכירי בניה של מכבי פתח תקוה חוזר הביתה אחרי הרבה שנים, כדי לשקם את עצמו, אבל גם ובעיקר כדי לשקם את מועדון נעוריו. למצוא לקבוצה הזו DNA חדש, זה שאבד לה אחרי השנים היפות באמצע וסוף העשור הקודם. להטמיע את האופי שנעלם, לחבר מחדש חבורת גברים אמיצה שמזוהה עם מכבי פתח תקווה ההיא, למצוא את השחקנים הנכונים עם הדרך הנכונה.

בן שמעון אולי עוד יעשה זאת, אם יתנו לו זמן. מוקדם לשפוט את הקבוצה הלא מספיק טובה שלו כעת, עם ההגנה המזעזעת. השאלה היא אחרת – האם רן בן שמעון הוא באמת האיש לעשות זאת. האם הלוזונים לא חוזרים כאן קצת על הטעות של הפועל תל אביב, כשהלבישו על מאמן מצוין עוד כמה משימות חשובות שפחות מתאימות לו. אחרי הכול, בואו לא נהיה תמימים, בן שמעון 2014 הוא הכי רחוק מהקבוצה אותה עזב בתחילת שנות ה-90. אין לו שום קשר לזהות של המועדון. הוא השתנה, מכבי פתח תקוה השתנתה, וספק אם הוא האופי שהיה כל כך חסר למועדון בשנים האחרונות. אם הוא המהפכה הנדרשת, מאמן טוב ככל שיהיה. ובטח כשהמועדון נמצא בבלגן כמו במועדון הקודם שבו הוא נכשל.

2. את ההצלחה של הפועל רעננה מותר לשייך גם לאשר לאלון. אשר אלון של רעננה הוא לא אשר אלון של מכבי נתניה. רעננה היא קבוצה שהרבה יותר מתאימה למידותיו ולשיטות העבודה שלו. ברעננה הוא לא צריך להתמודד עם קהל דורש, עם היסטוריה ענקית של הצלחות בעבר, עם מועדון שהוא מותג. ברעננה אשר אלון יכול להיות אשר אלון מבלי שכל הזמן יחטטו בפגמים שלו. מבלי שאוהדים יחכו לו בחנייה אחרי הטעיות שלו. יש לו שדה הרבה יותר נוח להפגין את הידע שלו בכדורגל, את החושים הטובים בשוק השחקנים והמאמנים, ואת הערמומיות החייכנית שלו.

טוב שאדם כזה בסופו של דבר מתגלגל בסופו של דבר לקבוצה שיותר מתאימה לו. אם לקבוצה הזו היו גם קהל ומסורת, ניתן היה לומר שהרווחנו בזכותו מועדון לגיטימי ומרענן בליגת העל.

שיחת הטלפון המאיימת של מנחם קורצקי עם אוהד בית"ר ירושלים לא יכולה ולא צריכה להסתיים ללא תגובה. קורצקי איים על אדם, דוחה ככל שיהיה, והתנהג בצורה בלתי נסבלת, אפילו שזו סיטואציה פרטית וחטטנית. במציאות הישראלית לצלוב אותו בציפייה שיהיה צדיק בסדום יהיה מוגזם ולא נכון, אבל גם לעבור הלאה יהיה מוגזם ולא נכון.

דבר אחד חשוב להפנים - ההתנהגות של קורצקי היא בעיה קטנה יותר לענף מההתנהגות של אותו אוהד שהתקשר אליו הביתה. בחממה של אותו אוהד ישראלי טיפוסי, שתמיד חושב שמותר לו הכול, צומחים אנשים כמו קורצקי, לא להיפך. קורצקי הוא התוצאה, לא הסיבה. הסיבה היא אותו אוהד, שקיים כמעט בכל הקבוצות בארץ. אוהד שמקלל ומיתמם, אוהד שמאבד צלם אנוש ודורש מאחרים להיות בני אדם. האוהד הישראלי הזה מסכן את הענף יותר מכל מאמן כזה הוא אחר. במקום בו העם מושחת, לא יצמחו מנהיגים זכים כשלג.