1. המטרה הושגה. למשחקים נגד יריבה כמו אנדורה כמעט שאין משמעות. חוקי הפורמט קובעים שבמקרה של שוויון נקודות, המשחקים הפנימיים מקבלים עדיפות על הפרש שערים וחוץ מזה, אם ישראל תסיים שלישית, המשחקים נגד האחרונה בבית לא ייחשבו בטבלה הפנימית שתקבע למי מהנבחרות שסיימו במקום השלישי המאזן הטוב ביותר שיזכה אותה בכרטיס אוטומטי ליורו 2016. כלומר, ההבדל בין 1:2 ל-1:4 הוא רק בטעם שנשאר בפה. התוצאה הגבוהה מייפה את המילים שנשפכות ואת הכותרות בכלי התקשורת. לא מעבר.
כשפוגשים יריבה שלא מנסה (וגם לא ממש יכולה) לשחק כדורגל, על משטח רע ועם אווירה של משחקון פנימי במחנה אימונים, זה משפיע על היכולת. במשחקים כאלה יש רק מה להפסיד כי את ה-1:4 אף אחד לא יזכור בעוד כמה שנים, אבל מעידה קלה ואתה הופך לבדיחה של אירופה לדורות שיבואו. ישראל לא הלהיבה וגם לא היה נכון לצפות ממנה להלהיב, אבל היא עשתה את העבודה שלה. סימנה וי ועברה הלאה. המשימה הקלה הושלמה.
שש נקודות משש אפשריות (להבדיל מאחת בודדת בשלב הזה של הקמפיין הקודם) נותנות תחושת ביטחון. אפילו אופטימיות. יש בזה המון. אם ישראל הייתה יוצאת לקפריסין אחרי הפסד ביתי נגד בלגיה, יכול להיות שהתוצאה הייתה שונה. התוצאות הנוכחיות יביאו את הנבחרת במצב מנטאלי אופטימלי לקרב הגדול עם בוסניה. ההייפ כבר מתחיל להיבנות ואם מוסיפים לכך את ההתרגשות הטבעית ממשחק בסמי עופר אחרי שנים של סבל מחורבה ברמת גן, אפשר לסמן עוד פלוס קטן. אבל בפן המקצועי, התוצאות הללו לא יצרו שום יתרון. ישראל עשתה את מה שהיא צריכה. וזהו.
גם את קמפיין מוקדמות יורו 2008, ישראל פתחה עם שני ניצחונות, על אסטוניה (0:1) ואנדורה (1:4) והמשיכה אותו עם תוצאה נהדרת ברוסיה, כששער מאוחר של עמית בן שושן קבע 1:1. ההתלהבות שהייתה בשיאה, התנפצה עם הפסד ביתי 4:3 לקרואטיה ברמת גן ואחריו תיקו מאופס ביתי עם אנגליה. בקמפיין ההוא עם דרור קשטן, ישראל עשתה מה שהיא צריכה וקצת מעבר. מאזן מושלם מול מקדוניה, אסטוניה ואנדורה וגם ארבע נקודות מול רוסיה (הניצחון 1:2 ברמת גן היה האחרון מול יריבה שמדורגת מעל ישראל), אבל אפס נקודות מול הקרואטים ואחת מול האנגלים. בגדול, קשטן היה רחוק עוד ניצחון מהעפלה ליורו.
הקמפיין ההוא היה אחד המוצלחים והפחות מוערכים של ישראל בעידן החדש והוא ממחיש את הנקודה. כדי לעלות לטורניר גדול לא מספיק לנצח את הנבחרות החלשות. התוצאות הללו הכרחיות ואף קריטיות, אבל בטח שלא מספיקות. המבחן האמיתי של ישראל יתחיל ב-16 בנובמבר בסמי עופר נגד בוסניה. רק ניצחון ביתי ייצור יתרון משמעותי לקראת המשך המאבקים בבית. ובכלל, הגיע הזמן שהנבחרת תרשום ניצחון גדול מול הקהל הביתי.
2. בוסניה. הניצחון הבוסני 1:3 על אירן במשחק האחרון בשלב הבתים במונדיאל לא קבע דבר. הופעת הבכורה ההיסטורית בטורניר גדול הסתיימה בהדחה מוקדמת. בנבחרת לא ראו זאת ככישלון, אבל התקשורת חתכה וביקרה. הציפיות היו לעבור את הבית שכלל גם את ארגנטינה וניגריה. אז אחרי אותו משחק בסלבדור, סירבו השחקנים לדבר עם העיתונאים המקומיים. כשהכתבים הזרים ביקשו מקצינת התקשורת של פיפ"א שתדאג להם למרואיין וזו ביקשה מזבייזדאן מיסימוביץ', הקשר הסתובב ואמר: "פאק דה מדיה", והמשיך ללכת.
מיסימוביץ' פרש מהנבחרת אחרי הטורניר. במכתב מרגש שפרסם הסביר לאוהדים כמה קשה לו לוותר על החולצה החשובה בחייו. רק אדם אחד הוא לא טרח לעדכן: המאמן סאפט סושיץ' שקיבל את המידע מהתקשורת. גם הבלם אמיר ספאחיץ' והקשר סניאד איבריצ'יץ' פרשו ממשחק בינלאומיים. האחרון הסביר שנפגע מכך שלא קיבל דקה מהמאמן במונדיאל ואילו הבלם שוכנע בסופו של דבר על ידי סושיץ' לחזור בו מהפרישה ולהמשיך.
הסיפורים הללו משקפים את המצב בנבחרת בוסניה. המונדיאל השאיר חותם וגם סושיץ', המאמן בן ה-59, לא נחשב כבר לא לגיבור הלאומי שהיה בעבר. התחושות הללו, בתוספת פציעות של שחקני מפתח כמו סיאד סליחוביץ', ארמין ביצ'קאצ'יץ' וספאחיץ' עצמו הובילו לפתיחה הלא טובה והמעידות מול קפריסין ו-ווילס. ייתכן והבוסנים סובלים מתופעת היהרות של הנבחרות הגדולות עבורן הפך קמפיין המוקדמות לבדיחה ברגע בו נקבע שגם המקום השני יקבל כרטיס אוטומטי ליורו.
ההופעה החיובית נגד בלגיה (1:1) שיפרה מעט את המצב: "אני רוצה לברך את השחקנים על משחק טוב ומאמץ אדיר נגד אחת הנבחרות החזקות בעולם. בלגיה מצוינת והשחקנים שלנו רשמו הצלחה גדולה. אסור לנו לשכוח שרק לפני שלושה ימים היה לנו משחק קשה ולכן כשאני מסתכל על מכלול 90 הדקות, אני מרוצה. אני מאמין בשחקנים, יש לנו רק שתי נקודות, אבל נותרו עוד שבעה משחקים. שום דבר לא גמור", אמר סושיץ'.
המאמן המשיך לנתח את הבית: "אמרתי לפני פתיחת הקמפיין שישראל תהיה יריב חזק וגם ווילס, ואני עומד מאחורי הדברים. ניסע לישראל לנצח, אבל אם ניקח נקודה וננצח אותם בבית עשינו חצי עבודה. יש עוד הרבה על מה להילחם". כך שבוסניה תגיע לחיפה עם החרב על הצוואר והבנה שגם עבורה זה המשחק להציל את הקמפיין. "הראינו את הפרצוף האמיתי שלנו ואם נמשיך לשחק בעתיד, יהיה טוב", אמר מיראלם פיאניץ'. "היו לנו תקלות, הרבה שחקנים פצועים וכשהם יחזרו נהיה טובים יותר. התוצאות לא היו טובות, אבל נמשיך הלאה ונגיע ונעשה הכול כדי לנצח את ישראל". אדין דז'קו סיכם: "ווילס וישראל מעולם לא היו בטורניר גדול והם יעשו את כל המאמצים כדי להיות שם הפעם. אנחנו חזקים מספיק לסיים בין שתי הראשונות. המשחר הבא הוא החשוב ביותר".
3. תמונת הבית. המחזור השלישי בבית ב' מתחיל לייצב את העניינים ולתת תמונת מצב לא ממש מפתיעה. כצפוי, זה מסתמן כמאבק בין ארבע נבחרות על שלושה מקומות. קפריסין מאבדת גובה או יותר נכון חוזרת למקומה הטבעי - החמישי בבית. מעתה ועד סוף הקמפיין, כל נקודה שקפריסין תגנוב לאחת משלוש יריבותינו תשרת את ישראל נאמנה. סומכים עליכם, שכנים. גם המחזור הבא יקבע לא מעט. מעבר למפגש בין ישראל לבוסניה, בלגיה תארח את ווילס וכמו שאמרו שחקנים בנבחרת: "טוב לנו שהבלגים יברחו כמה שיותר מהר ויבטיחו את המקום הראשון בבית. הם רמה בפני עצמה".
בשלב זה, אף נבחרת לא יצרה יתרון משמעותי במיוחד על פני יריבתה. גם הוולשים ניצחו את אנדורה וקפריסין, אבל איבדו נקודות בבית מול בוסניה. הבוסנים זרקו נקודות משמעותיות בהפסד לקפריסין, אבל צברו שתי נקודות קשות מול ווילס בחוץ ובלגיה בבית, כך שאפשר להבין מדוע סושיץ' יסתפק בתיקו חוץ בישראל. ואנחנו? לישראל מצפים כעת שלושה משחקי בית רצופים מול היריבות הישירות במאבק. שש או שבע נקודות ואפשר להתחיל לפנטז על ארץ הבגט. עזבו אתכם מקפריסין ואנדורה, הקמפיין האמיתי מתחיל בנובמבר ומרץ.
4. צמדים. בישראל אוהבים צמדים. שפיגלר ושפיגל. שניאור וגרונדמן. רביבו וברקוביץ'. אוחנה וחרזי ואפשר להמשיך עם זה עוד שעות. גם הנבחרת הנוכחית מורכבת מצמדים. הצמד הדינמי והצמד שצריך ללכת לטיפול זוגי. הראשונים הם כמובן עומר דמארי וטל בן חיים, "יהלומי לוזון", שמציגים שיתוף פעולה שמצית את הדמיון. גם באנדורה, פעולה של בן חיים באחד על אחד (חמש דקות אחרי שגוטמן זיהה נקודת תורפה והסיט אותו ימינה) הובילה לשער השני שהרגיע את הרוחות. על דמארי כל מילה מיותרת. המיקום. הסיומת. הקלאסה. בכתבה שלו, אופיר סער השתמש בשבוע שעבר במילה "קילר". אין מה להוסיף. רק לחשוב שלפני כמה שנים היו כאלה שטענו שהשניים הללו משחקים בגלל משפחת לוזון. אגב, אותם מבקרים עברו בימים אלה להתלבש על איתי שכטר.
לעומת הזוגיות הפורחת אצל יהלומי לוזון, "האסים של גוטמן" מתחילים להראות סימנים מדאיגים. אולי מוקדם לקרוא לזה מתיחות, אבל כן אפשר להצביע על מה שמריח קצת כמו מיני מלחמת אגו. על המגרש, השילוב ביניהם לא דופק ובמיוחד בקפריסין הם הפגינו לא פעם חוסר סבלנות אחד כלפי השני. מחוץ למגרש, מעידים בנבחרת שהשניים "לא מאוד קרובים". יש ביניהם גם לא מעט היסטוריה מהימים המשותפים בהפועל תל אביב וגם מהתקופה הנוכחית לאור הסלידה המופגנת של זהבי כלפי קבוצתו לשעבר.
ורמוט וזהבי שונים מאוד באופי. הראשון שקט ונחבא אל הכלים, שנשאר עם רגליים על הקרקע ולא אוהב לצאת בהצהרות. השני סופרסטאר מוחצן שנהנה מהמעמד המפלצתי אליו הגיע במכבי תל אביב ואליו לעולם לא יכול היה להגיע אצל היריבה באדום. ורמוט היה פעם חביבו של המורה וכעת נראה שהתואר מתקרב לזהבי, שמקבל מגוטמן המון כבוד. בקפריסין התייעץ גוטמן עם זהבי לגבי כשירותו לפני החילוף האחרון והחליט להוציא את ורמוט. באנדורה, ורמוט יצא ראשון ונראה מאוכזב, אבל זהבי הצטרף אליו בספסל כעבור מספר דקות אולי בניסיון של גוטמן להראות שאין פרות קדושות. בכל מקרה, המאמן הלאומי יצטרך לעקוב אחרי סוגיית היחסים בין שני הכוכבים שאמורים לבנות את משחק הנבחרת.
ועוד בעניין זהבי. המאזן שלו בנבחרת עומד על שני שערים ב-20 הופעות, רחוק מהמספרים הלא אנושיים בליגה. בשני המשחקים האחרונים הוא גילה יכולת בינונית, אבל עדיין היה פעיל, מעורב ומסוכן. היה שותף בכיבוש השער השני בקפריסין, בישל את הראשון באנדורה והגיע למצבי הבקעה בטוחים אותם החמיץ. זה רק מוכיח שזהבי חייב להיות על המגרש כל עוד הוא כשיר, כי הוא מהבודדים בסגל שיכול להכריע משחק בהברקה אחת גם כשהוא לא בשיא היכולת. גם חיים רביבו היה שחקן מהסוג הזה, עליו היו שטענו שהוא לא מביא את עצמו לנבחרת ולא אחת זה פגע במוטיבציה שלו. לחשושים דומים בעניין זהבי כבר החלו. מוקדם מדי.
5. דמארי. אתמול בסביבות השעה 22:30 שעון וינה הופר השקט על ידי צעקות שמחה בלתי ברורות של הנשיא וולפגנג קציאן והמנהל הספורטיבי תומאס פאריץ. את 1.6 מיליון היורו ששילמו על דמארי הם יחזירו בקרוב מאוד. עמוס לוזון, האיש ותגי המחיר, צדק.