יותר משלושה חודשים עברו מסיום שלב הבתים במונדיאל, ונדמה שהטראומה שהכתה את ספרד ואיטליה עדיין לא פגה. איקר קסיאס, שכבר בברזיל נראה כמו שוער שעבר זמנו, המשיך בשרשרת המחדלים והוביל להפסד לה רוחה בסלובקיה, ג'ורג'יו קייליני הדגים בסמליות מעניינת את חוסר היציבות של האזורי, כשכבש את שלושת השערים ב-1:2 הביתי הקשה על אזרבייג'ן. אפילו הולנד, מדליסטית הארד בברזיל, נזקקה להברקות של אפלאי כדי להפוך 1:0 ל-1:3 לא פשוט על קזחסטן.
תוסיפו לכך את ה-0:0 המביך של מונטנגרו עם ליכטנשטיין ביום חמישי, את ה-1:2 הקשה של ווילס באנדורה ואת ההפסד הביתי של בוסניה לקפריסין לפני חודש, ורק אז אולי תפנימו אמת פשוטה אחת: במשחקי המוקדמות צריך לנצח. היינו דרוכים לעוד מפח נפש וחיפשנו אשמים, במחצית השנייה כמעט קיבלנו את מה שבסתר רבים ייחלו לו: עוד מפח נפש לאומי, אבל בשורה התחתונה, נבחרת ישראל יצאה עם הנקודות מהאצטדיון בניקוסיה. אז כמו שכתב פז חסדאי בטור טרום המשחק: תשאירו את הקלישאות בארון. לפחות בינתיים.
מקום 3: ערוץ 1
לאחר שפתחו את העונה עם שלושה משחקים מצוינים ועתירי אמוציות בליגה, עמיחי שפיגלר ומוטי איוניר נאלצו להתמודד עם אתגר לא פשוט משחק רדום, על פניו, במשבצת הלא מוכרת של שישי בערב. גם את המוקש הזה חצה הצמד בהצלחה. השידור היה טוב, הדציבלים עלו וירדו ברגעים הנכונים ובסך הכול, אפשר כבר להצביע על שפיגלר ואיוניר כליהוק מוצלח ביותר. בכלל, איוניר הולך ומייצב את מעמדו כפרשן הטוב ביותר שיש היום לתקשורת הכדורגל הישראלית להציע הוא נוגע בנקודות הנכונות ומנתח מהלכים לפני שקרו ולא רק בדיעבד. מלבד ההיגררות של השניים לתבניות הרגילות והבנאליות, במיוחד לאחר נפילת היכולת במחצית השנייה ("היכולת הזו לא תספיק בהמשך"), בסך הכול הם העבירו שידור ללא תקלות.
ההפתעה הגדולה הגיעה מהאולפן, אותו איישו, לצד שרון פרי, פניהם המוכרות של אייל לחמן ודני נוימן, יחד עם העיתונאי עמית לוינטל (מהיכרות אישית, בן אדם נדיר בעל ידע רב. רק הז'קט, לוינטל, הז'קט, זרוק אותו לים). לחמן היה ונשאר אוסף של הסברים פסבדו-מלומדים, שרק מחפים על הצורך הבלתי נשלט שלו בניים-דרופינג ובדחף עז לשים דגש על הקריירה הקצרה והבלתי מוצלחת שלו בחו"ל ("כשאימנתי בקפריסין הגענו למגרש הזה. הקהל יושב עליך"). בסך הכול, לחמן לא נגיש לצופה. הוא בטוח שהגיע לסדנה טלוויזיונית למאמנים מתחילים וזורק מידע עודף ונטול ערך ככל שיותיר לו הזמן.
ונוימן? אתה הרי יודע מה אתה הולך לקבל. הוא תמיד היה אדם חביב, אבל נעדר תובנות אמתיות. גם הפעם, כמו תמיד, נוימן לא שיתף שום מידע שאפשר לקחת הביתה. נקודה אחת שעומדת לזכותו היא שבתפקידו החדש כשחקן משנה הוא מעורר הרבה פחות אנטגוניזם, שהרי הוא מלווה את השידור במשך דקות ספורות בלבד. לפיכך, התהייה אינה מופנית אליו אלא לערוץ 1. מדוע, לאחר כל ההצהרות, ההצערות והמחאות נוימן הוא הבחירה כפרשן. אם, כדעת קונצנזוס, הוא לא היה טוב במגרש, מהו ערכו המוסף באולפן?
מכל המסרים שנוימן העביר בשידור הזה, אחד בלט במיוחד: מהפכת רשות השידור עדיין רחוקה מלהיות מושלמת.
מקום 2: אופיר מרציאנו
ההצלה של אופיר מרציאנו בזמן הפציעות הייתה ענקית, אולם לא צריך להפליג בפרשנות עבורה או בכלל עבור הבכורה של השוער במדים הלאומיים. היא מקסימום הבטיחה לו את אפודת הפותח למשחק באנדורה, לא מעבר. היא הצילה שתי נקודות, לא מעבר. היא הייתה יפה ואקרובטית, לא מעבר. שום דבר לא מעבר, לפחות כרגע.
אלא שיש משהו שמנסה לפרוץ את מסכת האיפוק, דחף בלתי נשלט להצביע על מרציאנו ולהגיד "כן, זה השוער שאני רוצה בנבחרת ישראל". זה לא רק השפמפם שמשווה לו מראה של אמן מיוסר, אלא בעיקר האנדר-דוגיות הכה רומנטית של ספורטאי, שהגיע לנקודת חשיפה גבוהה ביותר בקנה מידה בינלאומי בלי עזרה של יחסי ציבור. כמה מכם ראו את מרציאנו משחק בשנתיים האחרונות? מי יכול לספור הצלה אחת, משחק גדול, הופעה שהותירה אתכם פעורי פה? הרי בדיון על ה"אין לנו שוערים" הוא לא נספר אפילו כ"לא שוער", את הבמה הזו שמרו כל המבקרים להרוש, קליימן וחיימוב.
בן 25, מרציאנו, לא ילד. הוא מכיר את הסיפור של איקר קסיאס, שקיבל הזדמנות במונדיאל בזכות האפטרשייב של סנטיאגו קניסארס. הוא יודע איך דודו אוואט עלה לבוגרים של הפועל חיפה רק בגלל פציעה של אבי פרץ והמריא משם למקומות שספק אם חשב שיגיע אליהם. הוא רואה איך בנבחרת אנגליה עדיין לא התאוששו מהפרישה של דיוויד סימן לפני 12 שנה ומחפשים ברוב יאוש דמות שתמלא את החור.
בן 25, אופיר מרציאנו, לא ילד. הוא יודע שעכשיו, אחרי המשחק בקפריסין, ההגה בידיים שלו.
אנשי המשחק: פעמיים טל בן חיים
חלוץ העבר שייע גלזר נהג לומר: "איך המגן יידע מה אני עומד לעשות אם אני עצמי לא יודע מה אני עומד לעשות?". אצל טל בן חיים המקרה הפוך הוא יודע מה הוא הולך לעשות וגם המגן יודע ובכל זאת הוא עושה את זה, בהצלחה מרובה. בן חיים לא הפסיק לשרוף באגף שמאל את מריוס סטיליאנו, שהתפתה פעם אחר פעם לצעד הקטן, התקרב יתר על המידה, נעקץ וייצר חורים איומים שעלו, בסופו של דבר, לקפריסין בשני שערים ובמשחק.
התרגיל הזה עובד לבן חיים פעם אחר פעם. קבוצות בליגת העל לא למדו לעצור אותו. התנועה שלו דורשת עזרה (שלסטיליאנו לא סופקה), ומפנה ברחבה את עומר דמארי, שלא מבזבז כמעט הזדמנויות כשהוא נטול כיסוי. הצמד הזה הוכיח שמה שעבד מצוין בהפועל תל אביב יכול לעבוד גם נגד נבחרות בדרג של קפריסין. יום שישי היה היום הגדול של בן חיים, הוא הראה כמה זקוקה הנבחרת לשחקן כמוהו, שמספק מהירות והפתעה דווקא במהלך שאמור להיות צפוי מראש. ואז, כמובן, מגיע הרגע שבו הוא מקבל כרטיס צהוב על ירידה איטית מדי מהמגרש ומזכיר שיש לו עוד דרך ארוכה ללכת לפני שיהיה שחקן טוב ושלם יותר.
בניגוד לטל בן חיים הזה, טל בן חיים ה"אחר" כבר צועד בעיני רבים לעבר השקיעה. בן 32, עם אישיות לא פשוטה וירידה ברמה ובדרגי הקבוצות שבהן הוא משחק, בלם הנבחרת עובר מסע ארוך של דה לגיטימציה. המשחק בקפריסין הבהיר שיותר משצריך להתעסק בסוגיית בניון או בעניין שוערי העתיד, יש לתהות מה נעשה ביום שאחרי בן חיים. כי מה לעשות, עם כל הניסיון והמבנה הפיזי, בן חיים היה ועודנו הבאנקר הכי גדול של גוטמן. מאחר שאנו יודעים שחלק גדול מהצלחתו של איתן טיבי במכבי תל אביב נזקף לזכות קרלוס גרסיה, לא יהיה מופרך להאמין שהיכולת הטובה שהפגין בקפריסין הגיעה גם בזכות הנוכחות של בן חיים.
אפשר לאהוב אותו, קל יותר לשנוא אותו כרגע, לפחות, אי אפשר בלי טל בן חיים. לאיזה מהם התכוון המשורר? תבחרו.
