ליגת האלופות חוזרת

נמשיך להתגעגע: הדברים שיחסרו גם העונה בליגת האלופות

לשנים בהן ריאל וברצלונה סבלו בשלב הבתים, לתקופה בה האיטלקיות שלטו ביבשת, לאלופות מפתיעות דוגמת פורטו או דורטמונד וכן, אפילו לנציגה ישראלית. שלב הבתים בליגת האלופות נפתח, רק כדי לשעמם מחדש. הנה הדברים שנמשיך להתגעגע אליהם גם הפעם

תומר יצחק
הריגוש האמיתי מגיע רק בשלבי ההכרעה. סרחיו ראמוס (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

לטוויטר של תומר יצחק

ליגת האלופות חוזרת. התרגשות? אפילו לא קרוב. השנים האחרונות הוכיחו שהדבר האמיתי מתחיל בשלבי ההכרעה. על פי תקדים העונה שעברה, בכלל רק ברבע הגמר. שלב הבתים הוא כבר מזמן לא מדורת השבט. בקושי חימום. יש הפתעות פה ושם, אבל השורה התחתונה די ברורה: הגדולות עולות, הקטנות נהנות מעצם ההשתתפות, הכל צפוי. אז מה בעצם חסר כאן? לא מעט. הנה חמישה דברים שנמשיך להתגעגע אליהם גם העונה.

21:45, פתיחת ליגת האלופות: דורטמונד נגד ארסנל (ספ' 5+), ריאל מחכה לסוזה (ספ' 5)

עוד בוואלה! NEWS

הפעילויות הכי כיפיות/מעניינות/מקוריות לבילוי קיץ מושלם עם הנכדים

בשיתוף בית בלב
לכתבה המלאה
כן, פעם האיטלקים שלטו ביבשת. פאולו מאלדיני עם הגביע ב-1994 (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

1. הדומיננטיות של האיטלקיות

בתשע מ-10 השנים מאז ה-0:4 של מילאן על סטיאווה בוקרשט בגמר גביע האלופות 1988/89 ועד ההפסד של יובנטוס 1:0 לריאל מדריד בגמר ליגת האלופות 1997/98, הייתה לאיטליה לפחות נציגה אחת בגמר האירופי (רק הגמר בין הכוכב האדום בלגרד למארסיי ב-1990 קלקל את הרצף). זו הייתה תקופת הזוהר של הכדורגל האיטלקי בזירה היבשתית, והיא נמשכה גם לתוך המילניום החדש. השיא הגיע עם שלוש נציגות בחצי הגמר בעונת 2002/03, אז מילאן האלופה ניצחה בפנדלים את יובנטוס בגמר הכל-איטלקי היחיד בהיסטוריה. כאן גם נעלמה הדומיננטיות המוכרת. מילאן הבליחה לזכייה נוספת ב-2007 וגם אינטר של ז'וזה מוריניו דהרה כל הדרך אל התואר בעונת הטרבל ב-2010, אך היו אלה יוצאים מן הכלל שלא העידו על הכלל. לשם השוואה: מאז 2008, רק אינטר (2010) ייצגה את איטליה בחצי הגמר, בעוד הקבוצות הספרדיות הגיעו למעמד 11 פעמים, האנגליות תשע פעמים והגרמניות שש. הפער עצום.

יובנטוס אמנם שולטת ביד רמה בליגה המקומית וזכתה בשלוש אליפויות רצופות, אבל לא מצליחה לתפוס את הקבוצות הבכירות מספרד ואנגליה, באיירן מינכן או אפילו פריס סן ז'רמן. בניגוד לעבר, אין לאיטלקיות את היכולת לפצות על הנחיתות הכלכלית, שכן הכישרונות המקומיים מועטים ומרבית הכוכבים עוזבים במהרה את הליגה לכסף הגדול. העונה שעברה הייתה הגרועה ביותר של איטליה במפעל מאז 2001/02, לאחר שנאפולי ויובה הודחו בשלב הבתים ומילאן נעצרה בשמינית הגמר. "כל ההבדל הוא בכסף", טען אז אדריאנו גליאני, סגן נשיא מילאן. אנטוניו קונטה האשים את אנשי אופ"א שאישרו את קיום המשחק ההוא בטורקיה, אבל זה כבר היה פחות רלוונטי. הבעיה של יובה הייתה קודם כל מקצועית. גם העונה הזו החלה רע עם הכישלון של נאפולי בפלייאוף. רומא, שחוזרת לשלב הבתים אחרי שלוש שנות היעדרות, תצטרך לחולל הפתעה בבית המוות כדי לעזור ליובנטוס להחזיר את הכבוד.

והמצב של נציגות ארץ המגף קריטי מתמיד. לפני שנתיים גרמניה ביצעה עקיפה והרוויחה נציגה רביעית במפעל, כשהורידה את איטליה למקום הרביעי בדירוג. אם זה לא מספיק, גם הזכייה של אינטר מ-2010, זו שנתנה איזשהו מרווח נשימה לכדורגל האיטלקי, תלך לאיבוד בשנה הבאה על פי שיטת הניקוד של אופ"א. כך, אפילו פורטוגל תחלוף בדירוג על פני איטליה, שתמשיך לשלם את המחיר על הכישלונות בליגת האלופות והזלזול המתמשך בליגה האירופית. אנחנו נמשיך להתרפק על הימים בהם מרצ'לו ליפי עישן על הקווים והאנגלים רעדו מפחד מהבעיטות של אלסנדרו דל פיירו. אולי דווקא אצל מסימיליאנו אלגרי תצליח יובנטוס לשוב להיות כוח משמעותי באירופה. מקסימום, נחכה שפיפו אינזאגי יחזיר את מילאן למקומה הטבעי.

הדיח את מילאן ופ.ס.ז' בשלב הבתים השני ב-2000/01. וולטר פנדיאני, דפורטיבו לה קורוניה (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

2. שלב הבתים השני

נכון, זה אמנם היה פרק יחסית מושמץ בתולדות ליגת האלופות - ריבוי המשחקים, התשישות, לוח הזמנים הצפוף - אבל שלב שמינית הגמר של העונה שעברה, בו כל ראשי הבתים העפילו כמעט ללא קושי (רק מנצ'סטר יונייטד הפסידה בחוץ ונדרשה למאמץ במשחק השני; יתר הקבוצות הוציאו כבר במשחק הראשון את העוקץ מהגומלין) הזכיר שהתוספת הזו לא הייתה כזו גרועה. אפילו להיפך. ארבע עונות נוסה שלב הבתים השני (מ-1999 עד 2003) בשל הרצון להגדיל את מכסת המשחקים במפעל. המשוואה הייתה פשוטה: יותר משחקים=יותר כסף. השיטה המתישה הזו עוררה בשלב מסוים את זעם השחקנים והקבוצות, אבל סיפקה מאבקים אדירים, הפתעות ודרמות.

ב-1999/00 היה זה הקרב האיתנים המשולש בין באיירן מינכן, ריאל מדריד ודינמו קייב. עונה לאחר מכן, דפורטיבו לה קורוניה וגלאטסריי הדיחו את מילאן ופריס סן ז'רמן בבית ב', בעוד ארסנל עברה את ליון ממש בקושי. ב-2001/02 כבר לא היה לתותחנים מזל, והם הודחו יחד עם יובנטוס מבית ד' שכלל גם את דפור ולברקוזן העולות. ברצלונה וליברפול עברו ברגע האחרון מבית שכלל את רומא וגלאטסראיי, ועשו זאת עם הפרש שערים מאוזן (7:7 לברצלונה, 4:4 לליברפול). אין טיולים, יש תחרות. גם בעונת הפרידה של שלב הבתים השני רק ברצלונה ואייאקס עלו ללא הפסד, בעוד דורטמונד נותרה בחוץ למרות שצברה 10 נקודות ויובנטוס העפילה למרות שספגה 11 שערים בשישה משחקים. עייפות? היא המשיכה עד הגמר באולד טראפורד וזכתה באליפות איטליה.

הכדורגל האירופי השתנה מאז, אין ספק. ה"ביזנס פוטבול" שינה את יחסי הכוחות, חיזק עוד יותר את החזקים וגם יצר אימפריות חדשות עם ארנקים ללא תחתית. אופ"א לא תיתן יד למעבר לשיטת נוקאאוט לאורך כל הדרך (המשמעות: פחות משחקים) ומנגד המועדונים הגדולים לא יאפשרו להגדיל את מכסת המשחקים באמצעות שלב בתים נוסף. הרי הכסף זורם ומשחקי שלב הבתים הראשון, הנוחים באופן יחסי, גם מהווים לעתים הכנה מצוינת לליגה. המצב הנוכחי אידיאלי מבחינתם, פחות מבחינתנו.

שלב הבתים כל כך קל מבחינת ברצלונה, שיכולה לשתף ילדים במחזורי הסיום. אנדראו פונטאס (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

3. הדחה מוקדמת של ריאל מדריד, ברצלונה או באיירן מינכן

ובהמשך לאותו עניין: מישהו זוכר מתי האלופה הנוכחית ריאל מדריד הסתבכה בשלב הבתים? מאז עונת 1996/97, אז כלל לא השתתפו במפעל, הבלאנקוס צלחו את שלב הבתים בכל אחת מ-17 העונות הקודמות. רק ב-2002/03 לא הצליחו להגיע לניקוד בספרות כפולות, ועדיין סיימו בראש הבית. ב-2004/05 עוד נאלצו לעבוד קשה, אך עלו בזכות ניצחון במחזור האחרון ברומא. בכל שאר המקרים היה מדובר בטיול. גם בעונות בהן הפסידה לליון והסתפקה במקום השני בבית, ריאל לא התקשתה לצבור 10 נקודות ומעלה בדרך לשלבי ההכרעה. ברוב המקרים היא סגרה עניין כבר במחזור הרביעי או החמישי.

הדברים נכונים גם לגבי היריבה המושבעת ברצלונה. מאז עונת 2003/04, אז לא הצליחו להיכנס לליגת האלופות כי סיימו לפני כן רק במקום השישי בליגה, הקטלאנים צלחו את שלב הבתים בכל 10 הניסיונות. הקלות הזו אפשרה לברצלונה לחתום את שלב הבתים של 2011/12 עם הרכב שלישי, כשפפ גווארדיולה העניק אז הזדמנות לצעירים מוכשרים כמו טיאגו אלקנטרה, מארק ברטרה ומרטין מונטויה, ולכאלה שלא ניצלו את ההזדמנות כמו אנדראו פונטאס וג'ונתן דוס סנטוס. גם לפני שנתיים הרשתה לעצמה ברצלונה לסיים שלב עם הרכב ניסיוני שכלל אפילו הופעת בכורה של קרלס פלאנס הנשכח. בליגה לא, בליגת האלופות כן.

גווארדיולה חווה דבר דומה בעונה שעברה בבאיירן מינכן, שהבטיחה עלייה כבר אחרי ארבעה משחקים בזכות מאזן מושלם והפסידה רק למנצ'סטר סיטי במחזור האחרון. גם הבווארים, שהעפילו ארבע פעמים לחצי הגמר בחמש העונות הקודמות, הודחו בשלב הבתים רק פעם אחת מאז 1996/97. זה קרה להם בעונת 2002/03, אז התבזו עם שתי נקודות בלבד בבית של מילאן, דפורטיבו לה קורוניה ולאנס. שתי האחרונות, אגב, חזרו רק העונה לליגה הבכירה בארצן. מישהו יכול לדמיין תסריט כזה בעונה הנוכחית?

פורטו, הסנסציה האחרונה. ז'וזה מוריניו עם דרליי (צילום: AP)

4. אלופה מפתיעה

במסיבת העיתונאים של מונאקו לקראת המשחק הביתי מול לברקוזן, הדהים המאמן לאונרדו ז'ארדים את העיתונאים כשלא התבייש להצהיר: "אנחנו יכולים ללכת עד הסוף ולזכות בליגת האלופות. לשחקנים שלי יש את המוטיבציה לעשות זאת". מוטיבציה זה טוב ויפה, הפרויקט המדובר של מונאקו אכן כיוון לעבר זכייה עתידית בתואר האירופי, אך נראה שז'ארדים לא שם לב לכך שהמצב השתנה מאז נחת בנסיכות. הבעלים דימיטרי ריבולובלב לא שש להשקיע אחרי הליך הגירושין היקר בהיסטוריה, חאמס רודריגס ורדאמל פלקאו ברחו ובליגה הוא כבר עם שלושה הפסדים אחרי חמישה מחזורים. התקווה לקראת עונת החזרה לליגת האלופות אחרי עשור, התחלפה בחשש אמיתי מהתבזות.

ואולי ז'ארדים הפורטוגלי פשוט נזכר בגמר של עונת 2003/4 - הגמר האחרון שייצר אלופה מפתיעה באמת. למעשה, הייתה זו עונה עם חצי גמר סנסציוני. פורטו של ז'וזה מוריניו, שהדיחה בשמינית הגמר את מנצ'סטר יונייטד, התעמתה בחצי הגמר עם דפורטיבו לה קורוניה, שזרקה בדרך את הפיינליסטיות הקודמות יובנטוס ומילאן. חצי הגמר השני הפגיש בין מונאקו, שהדיחה את ריאל מדריד ברבע הגמר, לבין צ'לסי, שהצהירה כוונות עם עלייה היסטורית לשלב זה כבר בעונה הראשונה תחת בעלותו של רומן אברמוביץ'. פורטו ומונאקו נפגשו בסופו של דבר בגמר, שהסתיים ב-0:3 חלק של הפורטוגלים והעלה את מוריניו לגדולה. ז'ארדים ודאי חולם על גורל דומה - לזה של מוריניו או לזה של מונאקו ההיא.

ב-10 השנים שחלפו מאז, קיבלנו אלופות מוכרות. ליברפול, מילאן, מנצ'סטר יונייטד, אינטר, באיירן מינכן, ריאל מדריד ושלוש פעמים ברצלונה. החידוש היחיד היה ב-2012, אז צ'לסי הגשימה את חזונו של אברמוביץ' והניפה את התואר האירופי החשוב מכל, לראשונה בתולדותיה. אתלטיקו מדריד הייתה מרחק דקות ספורות מהפתעה אדירה בעונה שעברה, אך המזל היה לצד ריאל שנתנה מענה לאובססיית הדסימה שלה. האם העונה נראה את אתלטיקו הולכת עד הסוף וזוכה לראשונה בתואר? אפשר רק לקוות. לא צריך שלודוגורץ תניף את הגביע כדי להיות מופתעים. גם זכייה נוספת של דורטמונד, האלופה מ-1997, תתקבל בשמחה. ולמה לא הנפה היסטורית של רומא, ארסנל או אפילו מנצ'סטר סיטי ופריס סן ז'רמן עמוסות המזומנים, להן יש את הכלים לשבור את תקרת הזכוכית? תרגשו אותנו.

ליגת האלופות בישראל. זוכרים? (צילום: קובי אליהו)

5. נציגה ישראלית

מתקני הספורט החדשים יוצרים תחושה שמשהו משתנה לטובה בכדורגל שלנו. אם לא בגישה, אז לפחות באריזה. עכשיו, אחרי שנהניתם מהאווירה באצטדיון סמי עופר המלא מפה לפה ב-30 אלף צופים, דמיינו לעצמכם את נעימת ליגת האלופות מתנגנת לה בבית החדש של מכבי חיפה. או בטדי המשופץ. או אולי שוב בבלומפילד (רק לא באצטדיון רמת גן). אולי הפעם נרגיש שייכים באמת לליגת הכדורגל היוקרתית באירופה ולא נסתפק בהבלחה לרגע. כי פה, אצלנו, כמו במרבית המדינות שנתונות לחסדיו של מישל פלאטיני, שלב הבתים של ליגת האלופות עדיין מהווה סיבה למסיבה. ולא, המנון הליגה האירופית המרגיז ממש לא מהווה תחליף ראוי.

ארבע שנים חלפו מאז ההשתתפות ההיסטורית של הפועל תל אביב ואנחנו ממשיכים להמתין לנציגה נוספת בשלב הבתים. מכבי חיפה, עירוני קרית שמונה ומכבי תל אביב (פעמיים) כשלו במשימה, כשבאותה תקופה דימנו זאגרב למשל העפילה בשני מקרים ואילו באטה בוריסוב כבר הפכה לסוג של דיירת קבע עם שלוש עליות, כולל העונה. רבות דובר על השיטה של פלאטיני, המעניקה מסלול נוח יותר לאלופות ממדינות קטנות. מתנה. אבל גם מתנה כזו צריך לדעת לקחת. באטה עשתה זאת, מכבי תל אביב לא. אולי בשנה הבאה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully