עד לכדור הביניים הראשון אמש (ראשון) בספרד, התחושה הכללית מסביב הייתה שהצרפתים המנוולים הרסו לנו את גביע העולם בכדורסל. הם, ואורנגה. וגם הלוזרים פרננדס-רודריגס-יול מריאל מדריד. כל אלה חברו יחדיו כדי לשלוח את הנבחרת המארחת הביתה כבר ברבע הגמר ולהשאיר אותנו עם נבחרות אירופאיות ממוצעות פלוס שיכולות רק לנצח האחת את השניה. עד כמה הן ממוצעות? הרכזים הפותחים של ליטא-צרפת-סרביה הם יוסקביצ'יוס-הרטל-מרקוביץ'. לא מרשים במיוחד, נכון? כך נמנע מאיתנו הריגוש בצפייה בין נבחרת העל היחידה שיש לעולם להציע נגד סגל אמריקאי נטול מגה סטארים.
ארצות הברית דרסה את סרביה 92:129 בגמר המונדובאסקט
אירווינג ה-MVP של הטורניר: מספרי הזכייה של ארהב
ואז הגיע הגמר מול סרביה. לא זו בלבד שמאז מבצע "כוח מאוחד" בקוסובו לא נתקלו כוחות סרבים במכת אש אמריקאית מכאיבה כל כך, אלא שפתאום נדמה שכל הדיבורים על צמצום הפערים ועל הכשלים של הכדורסל האמריקאי הם לא יותר מאשר משאלת לב. העליונות האמריקאית אמש לא הוגבלה ליכולות אתלטיות או כישורי אחד על אחד, כמקובל. פתאום יש גם פערים עצומים ביכולות הקליעה מבחוץ, בניהול משחק המעבר ואפילו בקבלת ההחלטות במשחק העומד מאחזים אסטרטגיים של הכדורסל הבינלאומי לאורך השנים.
רק לפני מספר חודשים הציגה בפנינו סן אנטוניו כדורסל התקפי מושלם, שנראה כמו אבולוציה של המשחק הקבוצתי תוצרת היבשת הישנה, במה שנדמה כטרנד שעתיד לכבוש את הליגה הטובה בעולם. הנבחרת של ששבסקי, משוחררת מהתמודדויות מול נבחרות עם רמת כשרון באזור החיוג שלה, הציגה במהלך האליפות כדורסל אחר לגמרי. היא הציגה את הכדורסל החדש של ששבסקי. כלומר, את האני-מאמין שלו לאחר שפגש מייק ד'אנטוני, מאמן בינוני בסך הכל - אבל מהפכן גדול.
במקום סכמות התקפיות מקובלות בכדורסל המכללות (ולא רק המכללות), וכשהוא מגובה בסטטיסטיקות המתקדמות שכבשו כל חלקה טובה ב NBA, עבר מאמנה האגדי של דיוק לאסכולת המאמינים במשחק חופשי. באמריקאית זה נשמע הרבה יותר טוב SPREAD OFFENSE. מרימים שלשות כשיש, מוותרים על זריקות ביניים ולא מפחדים מהרכבים נמוכים או רזים. אה, ועושים את הכל מהר מהר מהר.
העיקר הוא לשמור על הקצב ולייצר מקסימום פוזשנים. כשמצרפים לאלמנטים ההתקפיים הללו את משחק ההגנה הסופר אגרסיבי מבית מדרשו של טום תיבודו, כשהוא מגובה בקו קדמי הגנתי שמורכב מחיות אדם כמו קנת' פאריד ואנתוני דייויס התוצאה היא רמיסה מוחלטת של כל יריבה שאיננה מסוגלת להתחרות עם האמריקאים ברמת הכישרון. וכזאת, תאורטית, הייתה רק אחת באליפות העולם.
הסרבים, כמו כל יריבה נחותה אחרת בטורניר, ידעו שהסיכוי שלהם להישאר קרוב תלוי ביכולת להחזיק מעמד בשלושה פרמטרים: שליטה בריבאונד הגנה, התמודדות מוצלחת ושמירה על הכדור מול הלחץ ההגנתי הבלתי פוסק של האמריקאים, ושאלוהי השלשות יפנה את גבו לכל הקלעים של ששבסקי. כפי שראינו, זה לא ממש קרה.
לעולם לא נדע מה היה קורה לו הצרפתים היו נמנעים מלהפריע והיינו מקבלים את הגמר הקלאסי מול ספרד. השאלה התיאורטית הזאת תצטרף מעכשיו לסוגיה ההיסטורית של מה-היה-קורה-אילולא-התפרקה-נבחרת-יוגוסלביה-הגדולה. הבעיה היא שכעת, כשהנבחרת הספרדית הגדולה סיימה את דרכה, כלל לא בטוח שנזכה לחזות בנבחרת על בינלאומית חדשה בזמן הקרוב. לפחות בזירה הזאת דומה ששלטון היחיד האמריקאי בעולם רק הולך ומתחזק.