לצערנו, אדם בוגר לא באמת יכול לאהוב בימינו את ליגת העל בכדורגל ולעקוב אחריה בעניין. זה מטופש מדי, זה לא מספיק מכובד, זה פשוט לא הולם איש/ה בעל הערכה עצמית או תודעה עצמית. אדם בוגר רואה את האמת סביבו. המציאות הברורה נגלית לו שוב ושוב. זה קורה מדי שבת, מדי מחזור, כל יום, עם כל דיווח בתקשורת, כל בעלים מפוקפק, כל החלטה של ההתאחדות, כל התנהלות כספית מקוממת, כל סיפורי האלימות וגזענות - הכל רק מרחיק כל אדם רציונלי ושפוי, שפועל על פי היגיון. מזל שאנחנו לא כאלה.
בשביל לאהוב את הליגה הישראלית אתה חייב להיות ילד. אין הכוונה לבחור/ה רך בשנים, אלא לאינפנטיליות מנטלית. לחוסר בגרות וחוסר בשלות נפשית. כדי לאהוד קבוצה בליגת העל, כדי לאהוב אותה באמת, אדם חייב לפעול בצורה חסרת היגיון. אדם חייב להיות תמים, אפילו פתי. עליו להתעלם מהעובדות בשטח, לראות מציאות סלקטיבית, ובעיקר להיסחף אחר הרגשות, גם אם אין להם שום צידוק או ביסוס רציונלי. להיות ילד, לפעמים זה נחמד.
מדי שנה, רגע לפני שהליגה חוזרת, זה זמן אידיאלי לחשבון נפש: לבדוק האם הילד שבך עדיין קיים. האם אתה עדיין מסוגל להתרגש מכל הסיפור הזה, ולהיגרר אחריו שוב. האם אתה עדיין מביט בעניין במוספים החגיגיים, בוחן את הסגלים, ומזהה את השמות ב"הגיעו/עזבו". האם אתה עוקב אחרי גביע הטוטו (גם בחצי עין זה לא מעט), ומנסה לזהות שירי עידוד חדשים. האם אתה עובר על לוח המשחקים, מזהה מוקשים לקבוצה שלך וליריבות, רואה משחק חוץ בסכנין וממלמל, "פשש, משחק קשה". האם עדיין אכפת לך מהשטויות האלה. האם אתה פולט את הקלישאה הישנה "דפוק, אבל שלי", במקום פשוט להיפטר מזה.
כל החדשות והסיפורים לקראת מחזור הפתיחה
אני מכיר את האנשים האלה, בני דורי, שטוענים שבניינטיז היה טוב יותר. אלה שאומרים שאז מכבי חיפה הייתה מכבי חיפה האמיתית, שמכבי תל אביב הייתה מכבי תל אביב האמיתית, שבית"ר ירושלים הייתה בשיאה, שמשחקי עונה היו משחקי עונה, שאת ההתרגשות של אז אי אפשר יהיה לשחזר. אבל זה לא הכדורגל שהשתנה, זה אתם. זה לא היציעים שהשתנו, זו לא האווירה שהתקלקלה, זה לא התמימות שאבדה הכל קרה לכם. פשוט התבגרתם. איבדתם את ההורמונים. הזנב שפעם כשכשתם בו מבלי לשים לב, נותר היום רפוי.
גם אז, בשנות ה-90, היו את המבוגרים שאיבדו את התיאבון לכדורגל. אנשים שאמרו ש"זה כבר לא זה". אלה ששאלו איפה הימים של חודורוב ושייע, כשהשחקנים שיחקו מהלב ולא בשביל כסף. אנשים שהסתכלו ממרום שנותיהם על נמני וברקוביץ', על אבוקסיס ובלילי, וחשבו שהם פושטקים עם עגילים באוזניים ותסרוקות מוזרות. ואנחנו הבטנו בהם ברחמים, לא מבינים איך הם לא מתפעלים מכוכבי הכדורגל. ופיללנו לעצמנו, רק שיום אחד לא נהפוך לכאלה.
זה לא משהו שייחודי רק לכדורגל הישראלי. בכל העולם אנשים מזדקנים, ומגלים שמדובר בשטויות. הם מתחילים "להתפכח". אפילו באנגליה, אולי ליגת הספורט הכי מהנה והכי רומנטית בעולם, יש מאות אלפי אוהדי כדורגל שמתרפקים על העבר וטוענים ש"הקסם אבד", ש"הענף מקולקל ורקוב, כבר אין את האווירה של פעם", שמתגעגעים לצפיפות וליציעי העמידה, לנקניקיות ב-10 פני וחוליגנים ברכבת התחתית, בנוסטלגיה ארורה.
הזדקנות היא תהליך כואב. אבא מסתכל על הילדה שלו, רואה איך היא מתפעלת מדבר פשוט כמו חול ים, ולא מאמין שהוא איבד את זה. הוא מסתכל על עצמו במראה, ומגלה שקיות שחורות מתחת לעיניים, מבט עייף, עיניים נפולות, פרצוף שחוק. אין לו זמן לשטויות. גם האוהד המתבגר מביט במראה ורואה שהוא כבר לא פעם. השיער דליל יותר, הקמטים עמוקים יותר, הוא כבר ציני ותשוש, הוא כבר לא בא שלוש שעות לפני משחק, כבר לא מכיר את כל השירים, כבר לא יושב בלילה לגזור קונפטי. אבל אז הוא מגלה שעדיין יש לו רשרוש קטן בלב וזרמים קלים בבטן. עדיין המעיים שלו מתהפכים כשהוא רואה אדום/ירוק/צהוב. עדיין הלב שלו מחסיר פעימה כשהכדור עובר ליד הקורה, והקהל בשער הרחוק צועק "אוווו". הוא עדיין חי, מרגיש, מתרגש, הוא עדיין רעב. ואז הוא אומר לעצמו, תודה לאל, ברוך שלא עשני מבוגר.