ניצחון שכולו קלאס: על קלאס אינגסון, מאמן אלפסבורג שהחלים מסרטן

במאי השנה זכה קלאס אינגסון בתואר הראשון בחייו, כאשר אלפסבורג ניצחה את הלסינגבורג בגמר הגביע השבדי, אבל המאמן לא חווה את ההישג ממקומו הקבוע ליד הספסל. שבועיים קודם לכן, כאשר מיהר לחדר ההלבשה בהפסקת המשחק מול גטבורג על מנת לתת הוראות לשחקניו, נתקל כיסא הגלגלים שלו בכבל חשמל. אינגסון עף למשטח הבטון ושבר את עצם הירך. הוא רצה להישאר באצטדיון, אולם הרופאים הכריחו אותו להתפנות מיד לבית החולים, שם עבר המאמן ניתוח מורכב. את גמר הגביע הוא ראה ממיטתו, אחרי נאום המוטיבציה שהעניק לחניכיו בטלפון. על המחצית השנייה הוא בקושי הצליח להסתכל בגלל המתח הגדול. בסוף הוא ניצח, אבל זה כלום לעומת הניצחון העצום האמיתי שלו. אינגסון גבר על סרטן הדם ומח העצם. פעמיים.

הסרטון הביזארי הזה, בו מפיל אינגסון לכאורה עץ גדול בבעיטה אחת, צולם בספטמבר 2008, במסגרת קמפיין הומוריסטי שקרא להחזיר את אינגסון לנבחרת שבדיה לקראת המונדיאל בדרום אפריקה. הנה לכם עוד סרטון, בו אוהד לא מרשה לקלאס לאכול עוגה כי הוא צריך לשמור על כושר לקראת הטורניר. הקשר פרש מכדורגל ב-2001, אבל כפי שאפשר לראות הוא נותר אתלט מדהים, בריא כמו שור – זו התכונה שאפשרה לו לפתח קריירה נהדרת כנגד כל הסיכויים.

כפי שאינגסון עצמו אוהב לומר: "מעולם לא הייתי הכדורגלן המוכשר ביותר". הוא הרוויח את התהילה בזכות העבודה הקשה וההשקעה האינסופית באימונים. כך הבחינו בו הסקאוטים של גטבורג בעיירת הולדתו, אודסהוג, הביאו אותו לספינת הדגל של הכדורגל השבדי בגיל 17 ומיד זרקו אותו למים העמוקים. בגיל 21 הוא כבר היה שחקן הרכב נבחרת במונדיאל באיטליה, ומיד לאחר מכן חתם במכלן. כעבור שנתיים הוא כיכב ביורו 92' הביתי, בו העפילו השבדים לחצי הגמר.

ב-1994 הוא היה בורג קריטי בנבחרת שסיימה במקום השלישי בגביע העולם בארצות הברית, על אף שתופקד בעמדה לא טבעית באגף השמאלי. סטפן שוורץ ויונאס טרן איישו אז את מרכז המגרש, וקמפיין תקשורתי נרחב קרא להכללתו בהרכב של אנדרס לימפאר על חשבון אינגסון. המאמן טומי סוונסון החליט אחרת ובא על שכרו. הקריירה של אינגסון לקחה אותו לאיינדהובן בהולנד, שפילד וונסדיי באנגליה, בארי ובולוניה באיטליה, וגם מארסיי בצרפת. ברוב המקומות הוא נכנס הישר ללב האוהדים עם הסגנון הבלתי מתפשר שלו. לא גאון, אבל מודל לחיקוי בכל הקשור לרוח הלחימה ולמשמעת הטקטית. מבחינת כוח פיזי לא היה שני לו.

אז האוהדים השבדים התגעגעו אליו, אחרי שתלה את הנעליים, קנה לעצמו חלקת יער ועבר להתגורר בה כפי שתמיד חלם. ואולם, שנה לפני מונדיאל 2010, אליו לא העפילה שבדיה בכל מקרה, אף אחד כבר לא התבדח על ההשתתפות שלו. בתחילת 2009 החל לפתע אינגסון לחוש כאבים עזים בגבו, עד שלעתים לא היה מסוגל ללכת לבדו לשירותים. הוא סירב בתוקף ללכת לבדיקות, והיה משוכנע שהכול יעבור, עד שאשתו פשוט גררה אותו למרפאה בכוח. התוצאה היתה מזעזעת – מיאלומה, סרטן הדם במח העצם שמעטים מאוד שורדים ממנו.

אינגסון שרד. הוא עבר השתלות תאי גזע, התגבר באופן מופלא על המחלה, והודה לכולם על האהבה והתמיכה. "ידעתי מקרי סרטן במשפחתי, ופירוש המילה הזו עבורי היה מוות. בהתחלה ניסיתי לשחק אותה סופרמן, אבל בשלב מסוים התרסקתי לחלוטין. יש בזה ניסיון חשוב – להגיע לתחתית כדי להתחיל לעלות למעלה. זה מייאש לעשות חיפושים בגוגל ולראות את סיכויי ההישרדות הנמוכים, והיה לי טוב לדעת כמה שפחות על המחלה. אחרי שעברתי את ההלם, החלטתי שאני בוחר בחיים ועושה הכול כדי לחוות את הרגע", הוא אמר.

אלפסבורג, שניסתה בזמנו להחתים אותו בשלהי הקריירה ונענתה בשלילה, הגישה בשלהי 2010 הצעה לה התקשה כוכב העבר לסרב – אימון הקבוצות הצעירות של המועדון. "קלאס הוא אדם מדהים ומנהיג אמיתי, והניסיון שלו יתרום לנו המון", אמר אז המנהל הספורטיבי סטפן אנדראסן. "לא חשבתי שאחזור לכדורגל, אבל זה חזק ממני", הוא אמר, וניגש במרץ למשימה. "הדור החדש שונה מאוד מהדור שלנו. אין יותר מקלחות משותפות. חמש דקות אחרי שמסיימים את האימון חדר ההלבשה כבר מתרוקן. ניסיתי להכריח אותם להתקלח ביחד, אבל זה פשוט לא עבד", הוא "התלונן" בחצי חיוך, והצהיר: "אני אומר לשחקנים הצעירים שאם אני הצלחתי להפוך למקצוען, הרי שכל אחד יכול".

ואז הסרטן חזר. בינואר 2013 התברר לאינגסון שההשתלות כשלו, וחייו עמדו שוב בסכנה. הוא עבר השתלת תאי גזע נוספת, ואיבד את רוב השרירים בגפיו בגלל הטיפולים. העצמות נחלשו עד מאוד בשל התפתחות אוסטאופורוזיס, והאתלט החזק בשבדיה הפך לנכה. ובכל זאת, הוא ניצח גם הפעם. בתום הליך שיקום ממושך הודיעו לו הרופאים שגופו נקי מגידולים ממאירים. בשלב זה, בספטמבר שעבר, נקלעה אלפסבורג למשבר מקצועי ופיטרה את המאמן יורגן לנארטסון. התפקיד הוצע באופן זמני לאינגסון עד לסוף השנה, והוא הסכים אחרי התלבטות לא קלה. בתום העונה הוא כבר קיבל את המינוי הקבוע.

זה לא היה טריוויאלי. הכאבים לא נותנים לאינגסון מנוח עד היום, וצצים בכל חלקי גופו לסירוגין. עד לתחילת השנה הוא התהלך על קביים, אבל אז החליטו הרופאים שהעצמות חלשות מדי והעבירו אותו לכיסא גלגלים. אז הוא גם סבל מסדק בידו, והעבודה הסדירה שלו מופסקת לא פעם בשל הצורך בטיפולים בבית החולים. כל זה לא הפריע לו להפוך למאמן מעולה בתפקידו הראשון בקבוצה הבוגרת. החיבור שלו לשחקנים נהדר, וההחלטות הטקטיות הרשימו את הפרשנים. בעוד עיתונאים רבים המשיכו לכתוב על הסרטן והמחלות הנלוות, גם אם לרוב בהקשרים חיוביים, החליט אינגסון לשים לזה קץ.

באפריל הוא פרסם מכתב באתר האינטרנט של אלפסבורג וביקש לשפוט אותו ככל מאמן אחר. "אחרי חמש שנים של טיפולים העצמות שלי חלשות, והגוף זקן יותר מגילו האמיתי, אבל זה הזמן להפסיק לדבר על סרטן. אני מאמן אלפסבורג, ואני כשיר מבחינה פיזית ומנטלית לבצע את העבודה. אנא תשפטו אותי על סמך התוצאות, ולא לפי מצבי הפיזי. זכותו של כל אדם לקבל הערכה על עבודתו, ללא קשר למחלתו ולנכותו", הוא ביקש.

הפרס הגדול הגיע עם הנפת הגביע. כשחקן, למרות קריירה טובה מאוד, לא זכה אינגסון באף תואר. במאי הוא קיבל את הפיצוי, אבל הנסיבות מנעו ממנו להיות נוכח במעמד. הוא אושפז במשך שלושה חודשים, עבר ניתוחים לחיזוק העצמות, ובאופן טבעי חזר מצבו הבריאותי להיות שיחת היום במדינה. האם אדם כמוהו יכול להיות מאמן? אולי זה גדול עליו, וצריך להניח את החלום בצד כדי להתמקד בהחלמה? את אינגסון התהיות האלה לא יעצרו. לפני מספר שבועות הוא שב לעבודה סדירה, ומרגיש טוב מתמיד, מלא בתקוות לעתיד ורוד.

"אוסטאופורוזיס כמעט שבר אותי. ישבתי בכיסא גלגלים עם יד שבורה ורגליים שיכלו להישבר בכל רגע, והמחשבה על כך שזה יהיה מצבי הקבוע הוציאה אותי מדעתי. התאונה שקרתה באצטדיון בגטבורג היתה לטובה. ככל שנהייתי חזק יותר פיזית, כך השתפר גם מצבי הנפשי. אני נהנה מאוד להרגיש שיפור עם כל יום שחולף. כמו בכדורגל, הכול עניין של כוח רצון. אני רוצה לנצח, וזה הכוח שמניע אותי", הוא אמר בראיון לפני שבוע.

"ברור שהסרטן יכול לחזור. איך אני יכול לדעת מה יקרה בעתיד? הרי אפשר גם להיכנס בבוקר לאוטו ולמות בתאונת דרכים. נכון לעכשיו אני מרגש טוב, ואין סיבה לחשוב על תחזיות קודרות. אני מנסה לעשות את המקסימום מכל יום, וזה הדבר החיובי שהסרטן תרם לי – הוא לימד אותי לחיות את הרגע. אני רואה את הדברים באופן שונה, וחושב בצורה אחרת. אני יכול לעצור ולהנות מהדברים הקטנים. המחלה גרמה לי להיות אדם כן וישיר יותר, אני אומר בדיוק את מה שאני חושב. למדתי להעריך את חיי המשפחה, אותם לקחתי כמובנים מאליהם בעבר", הוא אומר.

הוא גם מתכוון לאמן את הקבוצה כל עוד הנהלת המועדון תרגיש שהוא האדם הנכון לתפקיד: "אם אהיה בריא, והכל ילך בכיוון הנכון, אמשיך בעבודתי. אני רוצה לחנך את השחקנים לקחת יוזמה ולחשוב בעצמם. בכדורגל המודרני, שחקנים נוטים להסתכל על המאמן ומפחדים לקבל החלטות יצירתיות. אני לא רוצה לאמן רובוטים, אלא שחקנים שמעזים לקחת את המשחק על עצמם".

לפני שבוע וחצי, ספגה אלפסבורג שער דרמטי בזמן פציעות בגומלין פלייאוף הליגה האירופית מול ריו אבה הפורטוגלית ולא העפילה לשלב הבתים. זה חבל, כי אינגסון ראוי היה ליטול חלק בטורניר. כל עוד הוא יושב בכיסא הגלגלים על הקווים, כל חובב כדורגל נייטרלי – ולמעשה כל אדם שנחשף לסיפורו – מתחיל לאהוד באופן מיידי את הקבוצה שלו. תעקבו אחרי הליגה השבדית. זה כדאי.