אותנו, אוהדי הכדורגל הישראלי, אתם לא יכולים ללמד עד כמה הוא גרוע. אנחנו יודעים יותר טוב מכם. אנחנו הולכים למגרשים, שורה מתחתינו יושב אדם עצבני ומכוער, מקלל ומגדף בתסכול. אנחנו קוראים את העיתונים, גולשים באתרים, מכירים את הדמויות לעומק. אנחנו רואים כדורגל מהעולם, מזהים את הקצב המקומם אצלנו, מכירים את ביצועי הנבחרת, יודעים שאין פה רמה. אנחנו מכירים את העסקנים, המנהלים, האוהדים, הפרשנים. את הכשלים, השחיתויות, העוולות והעיוותים. אנחנו אלה שמשלמים 100 שקל לכרטיס ועשרה שקלים לכוס מים, אנחנו אלה שמתמרמרים וכועסים ונגעלים, ולמרות זאת, הנה אנו המיואשים, מסתערים על הכרטיסים. כן, זו הצהרה. אם אנחנו עוד לא ויתרנו, אז בטח שלכם אסור לוותר עלינו.
יש בשורה לכדורגל הישראלי, יש תקווה, והיא מגיעה מחיפה. העובדה שכ-14 אלף אוהדי מכבי חיפה קנו מנוי היא ההוכחה שהאוהד הישראלי עדיין חי, עדיין מאמין, עדיין אוהב ורוצה לבוא למגרשים. הפעם לא מדובר רק בקומץ המכור, אלא במסה גדולה יותר. לא בפנאטים העיוורים והקבועים, אלא בקהל הרחב. אלה שכבר ויתרו, והחליטו לחזור. אלה שכבר התייאשו, ונסחפים חזרה פנימה. הקיץ הזה, למרות כל הבעיות, הוא התזכורת שיש בסיס גדול של אוהדים בארץ, פשוט צריך לדעת איך להתייחס אליו.
דרינצ'יץ' סיכם לשנתיים בחיפה, ממתין לשחרור מפרטיזן
זה מתחיל באצטדיון החדש. זה לב ההתרגשות. איזה כיף זה אצטדיון חדש. איזה אוהד כדורגל יכול היה ליהנות מקרית אליעזר? אל תבלבלו לנו את המוח על רומנטיקה, על הבית הישן וההרגלים, אנחנו רוצים לבוא למקום נורמלי, נקי, מסודר, עם תנאים. עם שירותים. ברגע שאנחנו מרגישים שמתייחסים אלינו בכבוד, שהרשויות מחליטות קצת להשקיע בנו, שמישהו רוצה לפתח ולא להזניח - אנחנו באים. וכן, זה נחמד שאסור לפצח גרעינים. לא שאנחנו רוצים שהמגרש יהפוך למקום סטרילי ושיאסרו עלינו לשיר ולצעוק, אבל בגרעינים (ואני מת על גרעינים) יש משהו ברברי ומלוכלך. אם זה מובן מאליו שהפיצוח אסור בכל מקום תרבותי, אז למה שבכדורגל יאפשרו את זה? תראו לנו שאתם לא חושבים שאנחנו חיות, ונוכיח לכם שאתם צודקים.
זה נמשך בסטנוייביץ?. באופן מוזר למדי, הבעת האמון של אוהדי מכבי חיפה במאמן זר היא הבעת אמון בכדורגלן הישראלי. הנחת המוצא באמון בסטנוייביץ? היא שהכדורגלן הישראלי הוא כישרוני, בעל פוטנציאל, רוצה ויכול ללמוד, הוא פשוט צריך את התנאים שיוציאו ממנו את המיטב. הוא צריך את הדחיפה הנכונה. הוא צריך מישהו נטול אינטרסים, מישהו שלא נתון להשפעה חיצונית, שיתעסק רק בכדורגל. שיריץ את השחקנים, שידרוש מהם לעבוד, שיהיה ענייני. שלא יתלחשש עם עיתונאים, שלא ידליף, שידרוש מהם את המקסימום. אוהדי חיפה מאמינים שהקבוצה שלהם, זו שכל כך אכזבה אותם, יכולה להצליח, למרות השריר הקצר. כן, הם מאמינים.
זה נמשך בבניון. אוהדי מכבי חיפה מתרגשים מבניון, באמת מתרגשים. קל להיסחף אחרי הציניקנים המרושעים, שמספידים ומזלזלים, אנשים שכבר לגלגו עליו, קטלו אותו, גמרו לו את הקריירה, אבל אוהדי מכבי חיפה בוחרים להאמין. למה? כי יוסי חוזר הביתה, כי הם זוכרים לו חסד נעורים, כי זה אולי השחקן הכי טוב שהיה לנו, כי הוא בחור חביב וחיובי, אבל יותר מהכול - פשוט כי נמאס להם להתמרמר. הפעם, לשם שינוי, לפחות ל-14 אלף איש מתחשק לקוות לטוב. זו המנטרה, זו ההצהרה: אנחנו בוחרים להאמין.
יש גם את מכבי תל אביב. זו שבשנתיים האחרונות הוכיחה שעם ניהול נכון והתנהלות בריאה אפשר לרפא ריקבון של שנים. בחיפה מאמינים, אבל בחיפה בעיקר עצבניים. ההצלחה של מכבי מטריפה אותם, וגם זה סימן טוב. זה מראה שיש פה יריבויות, שיש מסורות היסטוריות, שיש פה צמא לניצחון, שיש בישראל אוהדי כדורגל רעבים להצלחות בליגה, עם תשוקה לנקמה, אש ברגליים, אנשים שמתחייבים ללכת לכל משחק ביתי, שסופרים את הדקות, יאללה, שהעונה הזאת תתחיל כבר. אל תוותרו עליהם.
אני לא חושב שאוהדי מכבי חיפה מיוחדים. אני חושב שיש רבבות אוהדי כדורגל בישראל שמתים שיעבור עליהם קיץ כמו שעבר על אוהדי חיפה. אוהדים רוצים לראות שלבעלים שלהם עדיין אכפת. שיש התנהלות בריאה וחשיבה כלכלית. אוהדים רוצים שיביאו להם רכש נוצץ. שיסדרו להם אצטדיון חדש, או לפחות תנאים הולמים. שישקיעו בצוות מקצועי. שיראו שיש מישהו שמבין אותם, שמקשיב להם, שמנסה לעשות את הדברים נכון.
הסכנה הכי גדולה בכל הכשלים בכדורגל הישראלי - השחיתויות, הרמה, האלימות - זה הייאוש שהם יוצרים, ייאוש שמביא לאפטיות. הסכנה האמיתית היא שלאף אחד כבר לא יהיה אכפת. שהכול יעבור ליד האוזן. שבהתחלה הענף יעורר זעם ובוז, אחר כך חוסר עניין ורייטינג נמוך, ומהר מאוד זה יהפוך לאדישות. השלב הזה קרוב, אבל אפשר לעצור את התהליך. אוהדי חיפה מוכיחים שאם רק תתייחסו אלינו יפה - אנחנו מוכנים כבר בקיץ להתחייב שנגיע לכל משחק ביתי. מיואשים שכמונו, רק תנו לנו תקווה.