השועל הגדול: המדור ההיסטורי על המעבר של ליניקר לאברטון

בשבת, כאשר לסטר תחגוג את חזרתה לפרמיירליג בתום גלות בת עשור, ימלאו 29 שנה פחות יום לאחד המשחקים המרגשים בתולדותיה. ב-17 באוגוסט 1985 אירחו השועלים את אברטון, בשורותיה ערך גארי ליניקר בכורה מול היציעים שהיו לו לבית במשך כל חייו הקודמים. האליל האהוב יצא לדרכו החדשה במדי האלופה – והובס שוק על ירך.

צריך לקרות משהו חריג כדי שיצמח אי פעם אצל השועלים כוכב נערץ יותר מליניקר, בין היתר כי הוא פשוט היה הבחור הכי מקומי שאפשר. הוא נולד בלסטר, אהד את הקבוצה מגיל אפס, וחלם תמיד ללבוש את החולצה הכחולה. אביו היה בעל אחד הדוכנים הפופולריים ביותר בשוק הירקות והפירות המקומי, שעבר אליו בירושה מסבו. גארי נהג לעזור בעסק המשפחתי כנער, והמשיך לעשות זאת גם כאשר הפך לכדורגלן מפורסם, תוך שהוא מהווה אטרקציה של ממש עבור הקונים.

הדרך לתהילה היתה ארוכה למדי. ליניקר היה מאושר כאשר זכה להתקבל לאקדמיה של לסטר בהיותו בן 16, אחרי שבילה את ילדותו ככישרון גדול דווקא בקריקט, תוך שהוא משמש קפטן בקבוצת הילדים של המועדון המקומי. אחרי שהתחיל להתמקצע בכדורגל, התדרדרו הישגיו בבית הספר, והמורים חזו לו עתיד לא מזהיר אם ימשיך להתרכז בספורט בלבד. בשלב ראשון נדמה היה כי הם צודקים. רק בגיל 20 קיבל ליניקר מקום קבוע בהרכב לסטר, ששיחקה אז בליגת המשנה, ומשם החלה הנסיקה המטאורית שלו.

גארי יצר שיתוף פעולה נהדר עם חברו לחוד אלן סמית, לימים חלוץ ארסנל שהבקיע את שער הניצחון שלה מול פארמה בגמר גביע המחזיקות ב-1994. שותף חשוב נוסף לחוליה הקדמית היה סטיב ליינקס, קיצוני מהיר וטכני שבישל אינספור הזדמנויות לחבריו לחוד, והיה גם שוער מחליף מצוין לעת צרה. בעונת 1982/83 הבקיע ליניקר 26 פעמים בליגה השניה, הוכתר למלך השערים וסייע לשועלים לעלות. כעבור שנה הפציץ החלוץ הצעיר 22 שערים בליגה הבכירה, ובעונת 1984/85 הרשית 24 פעמים וזכה בתואר מלך השערים.

בסך הכול נרשמו לזכותו של ליניקר 106 כיבושים בתקופתו בלסטר, ובקיץ 1985 השלימו האוהדים בפילברט סטריט עם כך שייאלצו להיפרד מהכוכב הגדול שלהם. למרות היכולת ההתקפית המצוינת, לסטר היתה ונשארה קבוצת תחתית, ובשתי העונות המזהירות של ליניקר ניצלה מירידה על חודן של נקודות בודדות. על מנת לשדרג את מעמדו בנבחרת אנגליה ולזכות בתארים היה חייב גארי לחפש אתגר גדול הרבה יותר. הוא עצמו השלים עם כך עם לא מעט כאב – לא קל לעזוב את הקבוצה האהובה ואת העיר בה בילית את כל חייך.

בשלב מוקדם יחסית של הקיץ הסתמנה אברטון כפייבוריטית לזכות בחתימתו של החלוץ העולה, אבל המשא ומתן היה קשה ורב תהפוכות. לסטר דרשה לקבל 1.25 מיליון ליש"ט תמורת הכוכב שלה, בעוד מנג'ר אברטון הווארד קנדל הסכים תחילה לשלם 400 אלף בלבד. סכומים אלה נראים קצת מגוחכים בעידן הנוכחי, אבל צריך לזכור כי שיא ההעברות הבריטי עמד באמצע שנות ה-80' על 1.5 מיליון ליש"ט שהועברו על ידי מנצ'סטר יונייטד לווסט ברומיץ' תמורת בריאן רובסון. בסופו של דבר, כאשר עשה ליניקר את הדרך לגודיסון פארק תמורת 800 אלף, הוא הפך לאחד השחקנים היקרים באנגליה. עבור אברטון היה זה, כמובן, שיא מועדון. אוהדי לסטר התנחמו בצבע חולצתו החדשה של ליניקר. "לפחות הוא נשאר כחול", הם אמרו.

אולי זה יפתיע אתכם, אך אוהדי אברטון דווקא מחו נמרצות נגד הגעתו של ליניקר. הכחולים מליברפול זכו זה עתה באליפות נהדרת, בפער עצום של 13 נקודות מהיריבה העירונית האדומה במקום השני, וביציעים היו כולם מאוהבים בחלוץ החסון אנדי גריי. ההחלטה של קנדל למכור את הסקורר הסקוטי הגבוה והחסון לאסטון וילה ולהביא במקומו את הסנסציה של לסטר לא עברה בשקט, ובעיר נערכו הפגנות סוערות. פט ואן דן האובה, הבלם הקשוח שהיה פופולרי מאוד באברטון בתקופה המדוברת, כתב באוטוביוגרפיה שלו: "המכירה של גריי היתה שנויה מאוד במחלוקת. הצטערתי על עזיבתו, כי הוא היה שחקן נהדר והיתה לו נוכחות חיובית בחדר ההלבשה. אף אחד לא ציפה לכך, וחבל מאוד שלא ניתנה לאנדי הזדמנות להגיד שלום לחבריו ולאוהדים. הרי הוא היה האיש שהציל את קנדל מפיטורים והצעיד אותנו לאליפות".

הדרישות מליניקר היו, אם כך, גבוהות מאוד עוד לפני שדרך על כר הדשא. אברטון זכתה במגן הצדקה בזכות ניצחון 0:2 על מנצ'סטר יונייטד, אבל הבכורה האמיתית של החלוץ היתה במשחק הליגה בפילברט סטריט, ועיני כל אנגליה היו נשואות לקרב הפיקנטי. באופן מפתיע, היתה זו לסטר ששלטה ללא עוררין בהתרחשויות. מרק ברייט, חלוץ אלמוני למדי שפרח בהמשך הקריירה בקריסטל פאלאס לצידו של איאן רייט, הבקיע צמד – שליש מסך שעריו במדי לסטר במשך שנתיים! אלן סמית, חברו הטוב של ליניקר, הוסיף את השלישי, והאנדרדוג (או אולי אנדרפוקס?) ניצח 1:3. ליניקר, נבוך ונרגש, לא הצליח לבוא לידי ביטוי וספג ביקורת בתקשורת.

המשך העונה של הסקורר בגודיסון פארק דווקא היה נהדר. ליניקר סיים את 1985/86 עם 30 שערי ליגה, המאזן הטוב ביותר בקריירה שלו, והגיע ל-38 כיבושים ב-52 משחקים כל המסגרות. ואולם, למרות ההצלחה, אוהדים רבים ממש לא היו מרוצים. הגעתו של ליניקר הזריז במקומו של גריי, חלוץ מרכזי אנגלי מהזן הישן, חייבה את קנדל לשנות את הסגנון, שהפך באופן פרדוקסלי לפחות אטרקטיבי. אם בעונת האליפות הציגו שחקני אברטון צירופים נאים במרכז המגרש ופיתחו התקפות מסודרות, גם אם הן הסתיימו בהגבהות לראשו של הסקוטי, הרי שעם ליניקר נדרשו הקשרים לשלוח כדורים ארוכים לעברו על מנת לנצל את מהירותו המסחררת.

בסופו של דבר, סיימה אברטון במקום השני, בפיגור שתי נקודות מליברפול, ואיבדה את הכתר ליריבתה המושבעת. אפשר להאשים בכך את השועלים, שלא רק ניצחו את הכחולים במחזור הראשון, אלא גברו עליהם 1:2 בגודיסון פארק בדצמבר. שש הנקודות האלה חסרו מאוד לאברטון, אבל עזרו מאוד ללסטר שניצלה שוב מהירידה במחזור הסיום. סביר מאוד להניח שהיתה בכך נחמה לא קטנה עבור ליניקר על אובדן האליפות. הוא בכל מקרה לא נקשר נפשית לאברטון יתר על המידה, ושמח לעזוב אותה כבר בקיץ 1986 לטובת ברצלונה, אחרי שכבש שישה שערים במונדיאל במקסיקו.

הסיבה המרכזית לבחירתו של החלוץ נעוצה בהשעיית המועדונים האנגלים מהמפעלים האירופים בעקבות אסון הייזל. כאשר החוליגנים השיכורים של ליברפול הרגו את אוהדי יובנטוס לפני גמר גביע האלופות במאי 1985, הם פגעו קשות לא רק בקבוצתם אלא גם בשכנה בכחול. אברטון נענשה על לא עוול בכפה, השתתפות היסטורית בגביע האלופות נשללה ממנה, והתקדמות המועדון נעצרה.

רבים סבורים כי לו היתה קבוצתו של קנדל משחקת באירופה, היא היתה הופכת לאימפריה של ממש, והכדורגל האנגלי היה נראה אחרת – גם אז וגם היום. ואן דן האובה, שתמיד היה אדם ישיר, כתב באוטוביוגרפיה: "אברטון היתה ראויה ליחס שונה מאופ"א, אבל אנשים בחרו באופציה הקלה והרסו אותנו. אני מסכים עם אלה שטוענים כי המועדון לא התאושש מהמכה. אני חושב שקנדל עזב ב-1987, אחרי שהחזרנו את האליפות, בגלל ההשעיה".

אברטון זכתה, אם כך, באליפות ללא ליניקר אחרי מכירתו. גארי לא ראה תואר בליגה גם בשלוש שנותיו בברצלונה, שלא לדבר על שלוש עונות בטוטנהאם, ופרש מכדורגל מבלי לטעום אליפות. הוא מודע היטב לגודל הפספוס ב-1986, והצהיר בראיון שהעניק לפני שש שנים לעיתון ליברפולי: "אברטון היתה הקבוצה הטובה ביותר בה שיחקתי. היו לי רק עשרה חודשים במרסיסייד, אבל היתה זו תקופה של אושר מבחינה אישית והצלחה גדולה מבחינה מקצועית. אני שומר בליבי חיבה רבה לאברטון".

כאשר יצפה בשבת במפגש בין לסטר לאברטון במחזור הפתיחה, גם אם הוא לא ייערך באיצטדיון הישן והטוב בפילברט סטריט שנהרס מזמן, יהיה זה סוג של דז'ה וו עבור ליניקר. הוא ייזכר במשחק המוזר ההוא לפני 29 שנה ויתגעגע לימיו הגדולים על הדשא. גם אוהדי השועלים והכחולים – למרות ההצלחה היחסית בעונה שעברה - חשים נוסטלגיה לשנות ה-80'. בכלל, אי אפשר להתעלם מריח הרטרו שעולה מהמשחק הזה. אולי הוא לא הקרב המרכזי במחזור הפתיחה בפרמיירליג, אבל יש בו הרבה מאוד חן. לכן טוב כל כך לפתוח איתו מדור חדש שיחזיר אותנו מדי שבוע לסיפורים הגדולים והקטנים מהעבר. קריאה מהנה.