מחפשים קבוצה, ואלה שמות: שלומי אזולאי, סארי פלאח, איציק כהן, רביד גזל, שי חדד, ניצן דמארי, יוסי שבחון, מיכאל זנדברג, קובי דג'אני, תומר סוויסה, עידו אקסברד, שלו מנשה, אורי שטרית.
וחוץ מהם, יש שמות גדולים יותר שאין להם איפה לפתוח את העונה.
ההעברות הכי טובות בליגת העל
ההעברות הכי מסוכנות בליגת העל
נכנסו לעשירייה, אבל לא לחמישייה
לירוי צעירי: מוטיב אחד יחזור לאורך הרשימה - שחקני רכש ישראלים שעברו במכבי חיפה ואיך נאמר בעדינות, זה לא ממש עשה להם טוב. צעירי הגיע לכרמל כמושאל ממכלן בקיץ 2012, העביר עונה בינונית וחזר לבני יהודה, הפעם כשחקן חופשי, כמנהיג ושחקן מוביל וככזה, הירידה נרשמה גם על שמו. אז אחרי שלוש עונות של הליכה אחורה מבחינה מקצועית, צעירי הגיע לצומת דרכים. החלום לחזור לאירופה או לפחות לשחק בקבוצה תחרותית בארץ, אבל הגדולות לא עומדות בתור והדרישות הכספיות לא מתאימות לכל אחת. אז עכשיו צעירי צריך להחליט מה סדר העדיפויות ולמצוא את המקום הנכון. הוא בן 25, מלא פוטנציאל. מוקדם מדי בשבילו להיעלם ואין שום סיבה שהוא לא ישחק בליגת העל.
חיים מגרלשווילי: מחצית מקבוצות ליגת העל החליפו בקיץ את המגן השמאלי שלהן, אבל אחד הישראלים הבכירים בעמדה הבעייתית נשאר בלי קבוצה. מגרלשווילי לא ילד והוא בטח לא זול, אבל הוא טוב מלא מעט שמות ישראלים שעוברים ברוטציה בין הקבוצות הקטנות מעונה לעונה. מדובר במגן יציב וסולידי עם יכולות התקפיות והגנתיות ראויות. איך בגיל 32, אחרי עונה בה שיחק בקביעות בא.א.ק לרנקה והתמקם בצמרת טבלת דקות המשחק של השגרירים, הוא הגיע לרשימה הזו? בגלל סטיגמה ומנהלי קבוצות שחושבים קודם כל על הזול.
אלרואי כהן: בחורף 2011, איזי שרצקי עשה את עסקת חייו כשקיבל מאלי טביב 800 אלף יורו פלוס אחוזים מהכרטיס של איתי שכטר על שחקן שעשה חצי עונה טובה בליגת העל. בקיץ 2014, מי שנחשב כדבר הבא בכדורגל הישראלי יצא למחנה אימון עם בני יהודה במטרה לבדוק התאמה הדדית אחרי שעסקת העברתו לאימפריית הכדורגל היידוק ספליט נפלה. הסיפור של אלרואי כהן הוא סיפור של נפילה חופשית. של שחקן שטבע בים של ציפיות, שקרס תחת נטל ציפיות, ששבר את הגב מתג המחיר שהונח עליו ונראה כרגע בדרך לשום מקום או לכל הפחות להיות הבעל של. במצבו ואחרי שנעלם גם במכבי פתח תקוה, כהן חייב מקום שיאמין בו ויעריץ אותו ומאמן שיבנה עליו. בית הבראה. הנה רעיון: סולחה עם איזי.
דלה ימפולסקי: לפני שלוש-ארבע שנים, כשטרנד היציאה לאירופה תפס תאוצה וליגת העל התרוקנה מנכסיה, הגדולות מילאו את השורות בשחקנים מהדרג השני וגם שילמו עליהם לא מעט. עכשיו, כשהבנים שבים הביתה, חלק מאותם שחקני דרג ביניים מחפשים את עצמם. ימפולסקי הוא דוגמה מושלמת. הוא נרכש על ידי מכבי חיפה (שוב היא) בקיץ 2011, התחיל טוב, נעלם בהמשך ואחרי שנתיים קיבל הוראה לחפש קבוצה. בעונה שעברה הוא היה בהפועל חיפה, סבל מפציעה ולא הותיר חותם. הבאזז נעלם, התקשורת לא מפמפמת, השם כבר לא עולה כמועמד וההצעות לא זורמות. מוסר ההשכל: לא כל הנוצץ זהב.
משה אוחיון: המשפט שאמר היום הקשר בראיון ליניב טוכמן בוואלה! ספורט צריך להדאיג את כל חובבי הענף. "אני עוד יכול לשחק ברמות הגבוהות, אבל אין לי הצעות מליגת העל". המשפט הזה מכיל בתוכו הכול: חובבנות ניהולית, חוסר הערכה, זיכרון קצר וחוסר מחשבה. אוחיון היה אחד הקשרים הטובים בליגה בשנות ה-2000, יש לו 12 הופעות בנבחרת, הוא מסוכן במצבים נייחים, יש לו מסירה נהדרת והוא מסוגל לשחק במגוון תפקידים בקישור. אחרי שלוש שנים בפולין, שוויץ וקפריסין, הציפייה הייתה שימצא בקלות קבוצה שתעריך את יכולותיו המקצועיות וגם תשלם לו שכר ראוי. אבל כרגע אוחיון לא נמצא בליגת העל ולא בגלל שבעמדה שלו משחקים שחקנים יותר טובים ממנו.
מקום חמישי, אבירם ברוכיאן
בשלבים מסוימים של העונה שעברה, גם אם לרגעים מעטים, אבירם ברוכיאן נראה כמו אבירם ברוכיאן של פעם. הטאץ', אבל בעיקר החיוך, חדוות המשחק וההנאה מכדורגל. אלו הדברים שמניעים את ברוכיאן ובלעדיהם, הוא שחקן כבוי ורדום. ברוכיאן, למרות שחלק מאוהדי בית"ר לא יסכימו עם הקביעה, הוא אולי הבית"רי האמיתי האחרון. עובדתית, הוא לא הצליח מחוץ לירושלים. בצעירותו לא התלהב לצאת לאירופה, אחר ניסה את פולין ונעלם, חזר לבאר שבע ונראה כמו צל של עצמו. כשבמקביל עלו דיווחים ושמועות על בעיות אישיות, נולדה הסברה שברוכיאן הוא שחקן של קבוצה אחת, סברה שהשחקן עצמו לא ניסה להתנער ממנה. כי אז הוא חזר לבית"ר ואתו חזרה האהבה והחיוך. ואז בא אלי טביב, האשים אותו במרד וסגר עליו את דלת הבית. ימים יגידו אם האקט הזה יביא לסוף הקריירה של ברוכיאן כמו שהכרנו אותו. מציאותית, כרגע עומדות בפניו שתי אפשרויות: להמציא את עצמו מחדש או להיות שחקן עבר בגיל 29.
מקום רביעי, אביחי ידין
מכבי חיפה, פעם שלישית. יעקב שחר ספג בשנים האחרונות המון ביקורת על הרכש שהמועדון ביצע. הכישלונות המקצועיים והכסף שנשפך עמדו בהשוואה למהפכת ג'ורדי קרויף במכבי תל אביב והעלו מחדש את סוגיית הצורך של הירוקים במנהל ספורטיבי. לשחר אכן היו לא מעט נפילות, אבל בראש ובראשונה הבעיה שלו הייתה שהוא נטש את עקרונותיו, נגרר למאבקים על שחקנים והתפרע בסכומי עתק לשחקנים בינוניים. ההעברה של ידין מסמלת את שחר החדש. הקשר האחורי הגיע למכבי חיפה כשחקן מוכח אחרי השנים הנפלאות בהפועל תל אביב של אלי גוטמן, אבל שחר של פעם לא היה נכנס לעסקה שכוללת חוזה לחמש שנים ושכר שמתקרב ל-300 אלף יורו. כי מחוזה כזה קשה יותר באופן טבעי להשתחרר. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו במכבי חיפה. תופעת "המנודים" נולדה משחקנים שקיבלו חוזים ארוכי טווח בכסף גבוה מדי שאף מועדון בארץ לא יכול לשלם. אז מה עושים איתם? השאלה ותשלום מרבית השכר או מלחמת התשה. שני פתרונות שגרועים למועדון באותה מידה ובטח לא מועילים למי שרק לפני שנתיים היה שחקן נבחרת והיום מתאמן בצדי המגרש.
מקום שלישי, תמיר כהן
כשידין חוזר הביתה אחרי עוד אימון של המנודים ומדמיין איך ייראה העתיד, הוא פשוט צריך להרים טלפון לתמיר כהן. אחד שעבר מה שהוא עובר. גם כהן התמודד עם פציעות, נדחק הצידה ובמכבי חיפה (פעם רביעית ואחרונה) הראו לו בצורה מפורשת את הדרך החוצה. הוא התפשר ובחר להמשיך הלאה והעונה שעברה ברעננה הראתה מה הערך ששחקן עם היכולות שלו יכול להביא למועדון צנוע. כהן, למרות פציעות, הרחקות ויחסים לא טובים עם המאמן מנחם קורצקי, היה אחד הגורמים המכריעים בהישארות של קבוצה קטנה ללא קהל בליגה. הוא מנהיג, הוא מנוסה, הוא מביא לכר הדשא אגרסיביות, התלהבות, חוכמת משחק ומספרים והוא אחד השחקנים הפנויים הכי טובים שיש בשוק. מקצועית, הוא יכול למצוא מקום כמעט בכל קבוצה בליגה, גם בהפועל באר שבע ומכבי נתניה שמשוועות לשחקן בעמדה שלו, אבל הוא ממשיך לחכות להצעה הנכונה ובתקווה שתגיע כמה שיותר מהר כי ליגת העל צריכה את תמיר כהן בדיוק כמו שהוא צריך אותה.
מקום שני, דודו ביטון
נתחיל מהסוף: דודו ביטון הוא אחד הסקוררים הכי טובים שיש בכדורגל הישראלי. והנה תזכורת: את עונת 2010/11 פתח ביטון עם 12 שערים ב-15 הופעות בהפועל פתח תקוה לפני שאריק איזיקוביץ' ודודו דהאן שלחו אותו לבלגיה. בשרלרואה הוסיף עוד חמישה שערים ב-12 משחקים ושנה לאחר מכן מצא את הרשת בממוצע כל 157 דקות בוויסלה קרקוב הפולנית. גם כשהושאל בינואר 2013 לאפואל ניקוסיה הוא הרשית שש פעמים והביא אליפות. הבעיה היא שבין לבין ביטון לא רואה מספיק דשא. הכרטיס תקוע אצל סטנדרד ליאז' שלא רוצה אותו ולא נתנה לו צ'אנס, השכר גבוה וגם הדרישות לא נמוכות והשחקן נופל בין הכיסאות. ביטון בן 26, הוא אמור להיות בשיאו, לקרוע רשתות ולדפוק חזק על דלת הנבחרת ובטח לא להיגרר בין השאלות. מבחינת נתונים פיזיים ומבנה גוף אין לישראל הרבה שחקנים כמוהו, אבל הכול יישאר על הנייר אם הוא לא ישחק וגם החלוץ עצמו מבין היום שבמצבו, הוא לא יכול להיות בררן. אחרי ההבנה הזו, נותר לו רק למצוא את הקבוצה שתוותר על זר ותשקיע את הכסף בפדייתו ממנודי סטנדרד. ומי שתעשה את זה, רק תרוויח.
מקום ראשון, אריאל הרוש
הסיבה אולי קשורה באופן ישיר לכדורגל, אבל עונת 2014/15 תיפתח רשמית כשהשוער הישראלי הבכיר נמצא בבוררות ולא על הדשא. אפשר להתווכח לגבי היכולות של אריאל הרוש, לדון האם הוא ראוי או טוב מספיק להיות השוער הראשון של נבחרת ישראל, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדות. כשגם דודו אוואט מחוץ לתמונה, אין, פשוט אין משהו אחר. מצב השוערים המדאיג של נבחרת ישראל נובע באופן ישיר מהסיבה לפיה להרוש אין קבוצה. מכבי תל אביב, מכבי חיפה והפועל באר שבע מעדיפות ללכת על שוער זר מאשר להשקיע בשוער צעיר לטווח ארוך כמו הרוש. למעשה, מדובר בהבעה חד משמעית של אי אמון. יש כאן מעגל מסוים. אוואט מילא את הוואקום ומתחתיו לא גדל כמעט כלום, קבוצות חוששות להמר על שוערים מקומיים ומפחיתות עוד יותר את הסיכוי להתפתחות השוערים וחוזר חלילה. כך שללא קשר לבוררות, הרוש תקוע. אין לו מספיק מה להראות ברזומה כדי לסדר לעצמו חוזה מעבר לים, אין לו מקום בליגת העל. זו הייתה אמורה להיות השנה שלו והוא עוד עלול להעביר את כולה בבית ולאבד את הזכות לרשת את אוואט. גם הקורא אלי גוטמן מתחנן. שמישהו יזרוק לשוער שלו בבקשה חבל הצלה.
